מלחמה בלב ים (פרסארס)

קטעים המסומנים ב * אחת מסמלים קטעים מיניים לאחריות הקורא.

פרק רביעי:

טריסיאס הוביל את פרסי וארס לאורך המדפים הגבוהים ואל חדר קטן שדלתו כמעט נעלמה מעיניהם מרוב שהייתה פינתית ושכוחה.
החדר היה בעצם מין משרד קטן שהיה בו ארון עם מלתחת ספרים פרטית משלו, שולחן ועליו ערמות של דפים ומגילות קלף ובפינה היה שיש קטן עם כיור, קומקום תה ואביזרי מטבח בודדים.
"תה?" שאל טריסיאס, ידיו מגששות בעיוורון אחר כוסות בתוך ארוניות העץ שהיו קבועות בקיר מעל השיש.
"אין לנו את כל היום." רטן ארס, אך כשטריסיאס הוציא גם חבילת עוגיות בטנו של פרסי השמיעה נהמת רעב.
ארס הבליע חיוך ורק אמר "בני תמותה." כאילו מדובר באיזו מחלה.
טריסיאס חייך, הוא התיישב בכבדות בצדו האחד של השולחן ופרסי התיישב בצדו האחר, פותח את חבילת העוגיות. ארס בחר להמשיך לעמוד.
"אמרת שאתה יודע למה אנחנו כאן." אמר האל.
"אכן לורד ארס, אני אכן יודע היכן בקליפורניה תוכלו למצוא את הלורד הליוס, ואוכל גם לעזור לכם להגיע לשם." טריסיאס דיבר אל ארס אך עיניו החלביות היו ממוקדות בפרסי שישב אל מולו, מחסל את העוגיות.
"גבירתי אינה מחבבת אותך פרסאוס ג'קסון." הוא אמר לאחר שתיקה קצרה.
פרסי בלע את העוגייה שהייתה בפיו וכחכח בגרונו, הוא ידע שטריסיאס מדבר על אתנה.
"כן, אתנה לא כול כך אוהבת את החברות שלי עם אנבת', הבת שלה, כי אני בנו של פוסידון וכל זה." הוא אמר.
אנבת' הייתה החברה הבחורה הכי טובה שהייתה לו. הם עברו כול כך הרבה ביחד לאורך כל השנים והוא שם בה את כול מבטחיו. היא הייתה איש הסוד שלו והיחידה שהיה מדבר איתה על אפולו ועל כאבו, היא מעולם לא שפטה אותו.
"נכון, היא אינה מחבבת אותך אבל היא מוכנה לעזור לך, בעקיפין כמובן." טריסיאס המשיך להישיר את מבטו הריק והמבוגר בפרסי. החצוי החל להרגיש שלא בנוח תחת מבטו המוזר של הקשיש והוא נעמד.
"מספיק עם המשחקים טריסיאס, אני בטוח שאתה יודע שלא כדאי לעצבן אותי, ספר לנו את מה שאנחנו צריכים לדעת ונקוב במחיר." ארס התחיל לאבד את סבלנותו.
טריסיאס חייך וכשעשה זאת לפתע היה נראה לפרסי כאילו נעשה לצעיר הרבה יותר ממראהו הקשישי.
היה משהו יודע כל בחיוך הזה ופרסי הבין לפתע שהוא ממש לא רוצה להתעסק עם הבחור המוזר הזה שרואה הרבה מעבר למה שפיזית הגוף שלו מאפשר לו לראות.
"סעו אל צ'טנוגה." טריסיאס נעמד, ידו מתהדקת סביב מקל הנחייה שלו, "לאחרונה תוקף את העיר בסיליסק, אם תהרגו אותו ותקדישו אותו לגבירה אתנה היא תוביל אתכם אל הלורד הליוס."
"צ'טנוגה?" פרסי הופתע, "בטנסי?"
"ממש שם." טריסיאס המשיך לחייך ולחרדתו של פרסי הזקן הקשיש באמת הלך והשתנה לבחור צעיר.
עורו המקומט נסוג והפך לחלק כאילו מישהו גיהץ אותו במגהץ, שפתיו התמלאו וגבו הזדקף, קומתו ארכה וגבהה וידיו הפכו חזקות למראה. השמלה שלגופו התרופפה ועיניו החלביות וחסרות הגוון לא משו מלהביט היישר אל פרסי.
ארס נדרך מאחורי הנער ועיניו הצטמצמו בחשד. טריסיאס אינו מהווה ליריב שקול, הוא לא יוכל לארס ובכל זאת ארס תהה מה הוא זומם.
"אני בן אלפיי שנים פרסאוס ג'קסון ואף שאני עיוור ראיתי יותר דברים משתוכל לדמיין. הגבירה אתנה סלחה לי על טעותי ובירכה אותי ביכולת לראות את מה שאחרים לא מסוגלים להבין, ומאז שהופעת בחזיונותיי בפעם הראשונה לפני שנים חשבתי לעצמי שאתה מסקרן בצורה יוצאת דופן." טריסיאס יצא מאחורי השולחן בזמן שדיבר והתקרב אל פרסי.
פרסי היה בהלם, הקשיש בעל המראה המרושל שפגש היה עתה עלם גבוה ונאה שנראה מבוגר רק במעט מפרסי עצמו. רק שיערו שהיה עדיין אפור וארוך הזכיר לפרסי שמראהו החדש מטעה. אף שבוודאות היה טריסיאס עיוור, הוא סרק את פרסי כאילו יכול היה לראותו בבירור.
"מה אתה רוצה?" פרסי שמע את עצמו שואל, ידו מתהדקת בכיסו סביב אנקלוסמוס. משהו בטריסיאס גרם לו להיות דרוך.
"אחרי שמסע החיפושים הזה יסתיים, אם עדיין תרגיש אבוד, בוא לחפש אותי פרסאוס ג'קסון, בסיפרייה שלי תמצא תשובות לכל מה שאתה חולם לדעת." ידו הפנויה של טריסיאס ליטפה בעדינות את פניו של פרסי שעד לאותו הרגע לא היה מודע כמה הנביא התקרב אליו. הוא קפא במקומו ולארס זה הספיק.
טריסיאס כשל לאחור כשחרבו של אל המלחמה חתכה את האוויר בין הנביא אל החצוי וכמעט לקחה עמה גם את ידו של טריסיאס.
"שמור את המילים המתחכמות שלך לאתנה שוטה עיוור, אם תיגע בו עוד פעם אחת אדאג שגם בעין הפנימית שלך לא תראה כלום. אנחנו ניסע אל צ'טנוגה ונהרוג את הבסיליסק אף שמחליאה אותי המחשבה על להקדיש משהו לאל שהוא לא אני, תדאג שאתנה לא תשכח את הצד שלה בעסקה." ארס החזיר את חרבו לנדן, תפס בידו של פרסי, הסתובב ויצא מהחדר.
טריסיאס הצעיר מחייך מאחוריהם.

כשיצאו לבסוף מספריית הקונגרס אל הרחובות הסואנים של וושינגטון ארס דחף את פרסי בגסות אל אחת מסמטאות הרחוב וריתק אותו בכוח לקיר, מצמיד את אמת זרועו לצווארו של שחור השיער.
ידיו של פרסי זינקו לתפוס בזרועו של האל, הוא התקשה לנשום.
"מה- הבעיות שלך?!" פרסי השתנק, הוא ניסה להרחיק מעליו את ארס אבל האל היה חזק ממנו, מה גם שהוא נראה עצבני לחלוטין.
"האם לכל אחד מותר לגעת בך?" ארס לא הפעיל את שיקול דעתו. הוא כעס.
"על מה אתה מדבר לעזאזל?!" לפרסי התחיל להיגמר האוויר, ידיו שרטו את זרועו של ארס בניסיון להרחיקו.
"חצוי אידיוט, עוד בקושי עברו יומיים מאז שנפרדת מאפולו וכבר אתה מרגיש כול כך בודד? אין שום חשיבות לכל מי שנוגע בך?" ארס שיחרר את פרסי בבת אחת ופרסי כשל קדימה והשתעל בכוח, ידיו אחזו בגרונו והוא התנשם במהירות.
"אתה השתגעת לגמרי." פרסי חילץ משפתיו, מתקשה להזדקף, התנשמויותיו החלו להאט וידו נשלחה אל הקיר מאחוריו בכדי לתמוך בו, "תכף אתחיל לחשוב שאתה מקנא."
"פרסאוס ג'קסון," קולו של ארס היה נמוך ומלא עוצמה, פרסי הרים אליו עיניים כועסות.
"גם אני חושב שהשתגעתי."
וברגע שאחרי ארס שב והצמיד את פרסי אל הקיר אלה שהפעם פיו כיסה את שפתיו של הצעיר יותר והוא נישק אותו בכוח.
*נשיקתו של ארס הייתה תובענית וקשוחה, ידו האחת אחזה בפרק כף ידו של פרסי וידו השנייה הסתבכה בשערות עורפו של שחור השיער ומשכה את ראשו לאחור.
עיניו של פרסי נפערו בתדהמה, גופו קפא בהלם, אפילו לא מנסה להתנגד.
שפתיו של ארס היו מחוספסות וגבריות בשונה לחלוטין משפתיו הרכות והבשרניות של אפולו.
ארס נישק את פרסי בכוח, לשונו מברישה את שפתיו של הצעיר יותר שברגע של חולשה פתח את פיו ונענה לה.
השניים התכווצו בצמרמורת כשלשונותיהם נפגשו בפעם הראשונה.
ארס מצץ את שפתיו של פרסי, לשונו חוקרת את פיו בתשוקה וגופו נצמד אל של הנער כמה שיכל.
פרסי אגרף את כף ידו שהייתה אחוזה בידי האל כשידו השנייה של ארס גלשה מעורפו אל גבו, מתהדקת סביב המותן המחוטבת והצרה.
גניחה נפלטה מפיו של שחור השיער כשהאל נשך את שפתו התחתונה בכוח.
"ג'קסון... מה אתה עושה לי?" ארס גנח אל העור העדין של הבחור מתחתיו ושפתיו עטפו את שקע צווארו, לשונו משחקת בעור הרגיש.
"ארס, מספיק- אהה!" גניחת הפתעה קטעה את המילים מפיו של פרסי כשארס מצץ בכוח את צווארו, שיניו שקעו בעורו מספיק כדי לעורר אותו אך לא מספיק בשביל לפצוע את העור.
ידיו של פרסי נשלחו אל גבו של האל ותפסו במעילו, מושכות אותו.*
"תפסיק." קולו רעד מתחושות שהוא סירב לקבל.
שפתיו של ארס טיפסו אל שפתיו בפעם האחרונה ואחרי כמה רגעים שנדמו כנצח האל התנתק מפרסי באיטיות, כאילו זה קשה לו.
פרסי התחנן שהקיר יבלע אותו. ידיו קפצו לכסות את פיו וצווארו, גופו בער במקומות בהם ארס נגע.
ארס הביט בפרסי ובלע את רוקו, עיניו הלוהטות מחביאות בתוכן תשוקה ורגשות עצורים.
"אתה מסמיק." ציין האל באגביות, חיוך מפציע על שפתיו.
רק אחרי שהתנשקו פתאום ארס הבין כמה זמן הוא כבר רצה לעשות זאת. כמה זמן רצה לטעום את השפתיים האלה, להרגיש את הלשון הזאת בפיו.
התחושה הייתה מעבר לכל דמיון.
"אתה..." פרסי לא ידע מה להגיד או איך להגיב, המילים סירבו לצאת מפיו. הוא פחד להגיד משהו שיסגיר את מה שהרגיש.
פרסי שאף אוויר בחדות, מתנער מרגשותיו, "בוא נלך." הוא הדף את ארס לאחור ויצא מהסמטה.
ארס הביט בפרסי בחיוך לגלגני ואז יצא אחריו, באותו רגע הוא גילה כמה כיף עומד להיות מסע החיפושים הזה.
***
פרסי ישב בצד אחד של שורות המושבים באוטובוס והניח את התרמיל שלו בהפגנתיות על המושב שלידו, שבאל מסוים לא יתעורר הספק.
ארס רק גיחך בשקט והתיישב בזוג המושבים המקביל, ממלמל משהו על כלי התחבורה העלובים של בני התמותה.
פרסי הצמיד את ראשו לחלון ועצם את עיניו. עד שיגיעו לצ'טנוגה בנסיעה יעברו שעות והוא רצה לנקות קצת את הראש ממחשבות.
ארס מצדו השני סיכל את רגליו הארוכות ושילב את ידיו, נועץ את מבטו הבוער בפרסי.
האוטובוס טרטר ונסע בפיתולי הכביש וכשפרסי פקח שוב את עיניו השמש הייתה כבר קצת אחרי מרכז השמיים, השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת.
פרסי הפנה את מבטו הצידה ועיניו נפלו על דמותו הכהה של ארס.
האל עדיין ישב כשידיו ורגליו מסוכלות אך ראשו נטה הצידה ונשען על החלון, עיניו היו עצומות וחזהו עלה וירד באיטיות.
פרסי לא יכול היה להסיט את מבטו, עורו של ארס היה חלק ובהיר, מראהו נוקשה כמו שיש והוא נצץ באור שמש אחר הצהריים שהסתננה מבעד לחלון כאילו היה מצופה יהלומים.
לארס היו פנים מסותתות ולסת חזקה, שיערו בהק בגוון כול כך כהה עד שנדמה היה כחול כשמיים בשיאו של הלילה.
רגליו היו ארוכות וחזקות וצבען השחור של בגדיו שיווה לו מראה ערפדי משהו, כאילו נברא היישר מהצללים.
ארס היה גברי לחלוטין ויפיפה בצורה עוצרת נשימה.
שפתיו של ארס היו מהודקות זו לזו ופרסי ידע שמגען מחוספס. בבת אחת קפצה לראשו תמונתם מתנשקים בסמטה החשוכה ופרסי התכווץ ועצם את עיניו.
ארס באמת נישק אותו.
האל הנפוח והאידיוט הזה שכולו מלא בעצמו, שבינו לבין פרסי שררה במשך שנים עוינות ושנאה.
האל הזה, שאף פעם לא החמיץ את ההזדמנות להשמיץ וללעוג לפרסי, אותו האל שהביט בו בגועל כשיצא מחדרו הפרטי של אפולו לפני מה שנדמה היה כנצח.
הוא האחד שהצמיד את פרסי ברגע של רגשות סוערים אל הקיר ונישק אותו.
למרות שפרסי רצה להאמין שארס משחק איתו הסיטואציה בה הכול קרה פשוט לא אפשרה את זה, ועדיין הוא לא פסל את האפשרות הזאת.
תחושה חמימה הציפה לפתע את בטנו של פרסי והוא מצא את עצמו מדמיין שוב את הרגע ההוא.
עיניו של פרסי התגנבו להביט שוב באל והוא נרתע מעט בבהלה כשארס השיב לו מבט, עיניו היו להבות יוקדות.
"נגיע עוד כמה שעות." אמר פרסי, בולע את רוקו אבל ארס לא השיב, עיניו שורפות את פרסי מבפנים.
פרסי לא יכול היה לסבול את המתח הזה יותר, הוא הסיט את מבטו בחזרה אל החלון ואמר, "אני אסלח לך הפעם ארס, אבל אם תעז להתקרב אליי שוב אני אחתוך אותך."
הוא שמע את ארס מגחך ובטנו התהפכה.
"אחח פרחח קטן," קולו של ארס היה גרוני וצרוד משינה.
"מה אעשה איתך?"

כשהשניים ירדו סוף סוף בתחנה הסופית של האוטובוס ומתחו את איבריהם המכווצים השמש כבר הייתה הרבה אחרי שקיעה.
הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת ובכל פעם שהנהג עצר להפסקות לנוחיות הנוסעים פרסי השתדל לשמור על מרחק קבוע מאל המלחמה.
"אני לא מרגיש את הגב שלי." אמר פרסי, מתמתח. "לולא זאוס היינו יכולים לטוס את העשר שעות המייגעות האלה בשעה!".
"או לקצר את הדרך משמעותית עם האופנוע שלי." השיב ארס.
פרסי הפסיק למתוח את איבריו והביט באל, מה לא בסדר איתו?! האם הם הסכימו על משהו הרגע?
היה קריר בצ'טנוגה ופרסי יכול היה לשמוע את נהמתו השקטה של נהר טנסי לא רחוק מהם.
הרחובות היו יחסית שקטים אבל פה ושם היה אפשר לשמוע צחוק של בליינים, מוזיקת רדיו ומכוניות.
"אם באמת יש פה בסיליסק, הוא בטח ישן עכשיו כמו תינוק." אמר פרסי, הוא בעצמו חלם על מיטה נוחה לישון בה כמו שצריך.
"כדאי שגם אנחנו נלך לנוח קצת לקראת מחר. בבוקר נוכל לחפש את המפלצת ואתה חצוי עלוב, תקדיש אותו לאתנה. נראה כמה היא תועיל לנו." ארס החל להתקדם במעלה הכביש לעברו של בניין רחב ששלט הניאון שלו בישר שהמוטל פתוח עשרים וארבע שעות ביממה. פרסי הרגיש גאה שלמרות האורות המהבהבים והדיסלקציה שלו הוא קרא יפה את הכתוב ובנוסף, למשמע העקיצה מפיו של האל הוא הרשה לעצמו גם לנשום לרווחה.
ארס הוא עדיין ארס, אל המלחמה המטומטם.
הוא נשא את עיניו לעבר גבו של האל והתקדם אחריו.
כן. ארס הוא ארס ועדיין, בסיטואציה שאליה נקלעו היה קל כול כך לשכוח שהוא גם אל.
זאוס הגביל את כוחותיו, הפייסטוס מאשים אותו ברשלנות שהביאה לחטיפתה של אפרודיטה וכמובן שאי אפשר לשכוח שהיא גם בת הזוג שלו.
ארס שומר כשפרסי ישן, נוסע במשך שעות באוטובוס של בני תמותה ונלחם יחד עם פרסי במפלצות כאילו הוא באמת עלול למות.
כול כך הרבה השתנה אצלו שפרסי לא יכול היה אלא לתהות מה הוא מרגיש.
"אתה בסדר?" פרסי הבין ששאל זאת בקול רק כשארס הסתובב אליו בחדות.
הם נעצרו בכניסה למוטל.
"למה אתה מתכוון?" ארס השיב בשאלה, עיניו מצטמצמות.
פרסי בלע את רוקו וארס עקב אחר התנועה הפשוטה הזאת בעיניו.
"אני מתכוון... מסע החיפושים הזה-"
"זאוס שמע באחת מהתחזיות המטופשות של אפולו שמלחמה ממשמשת ובאה," ארס קטע את פרסי בגסות "היא יכולה להיות כול כך הרסנית עד שבכוחה להעיר שוב את הענק טיפון ובגלל שאני אל המלחמה, אם הספקת לשכוח, רק היה זה הגיוני שזאוס יחליט לקחת ממני את מרבית כוחותיי." כשארס דיבר על המלחמה היה זיק של התלהבות בקולו אך טון דיברו הלך והפך לממורמר. "אני נראה לך חלש וכנוע אבל אל תטעה אפס, אני עדיין אל, לא לנצח אהיה מוחלש. אני יכול להרגיש את המלחמה הזאת מתקרבת ובניגוד למה שזאוס חושב אין בי שום כוונות לסייע להעיר את טיפון. כוחי עוד ישוב אליי ג'קסון, ואז בוודאות אלמד אותך כמה לקחים." את המשפט האחרון אמר ארס בחיוך לגלגני.
"ואני כבר כמעט התחלתי לרחם עלייך." פרסי זייף אנחת אכזבה, בליבו הוא שמח שארס סיפר לו סוף סוף למה זאוס התערב בכוחותיו.
"אם תעז לרחם עליי פרחח קטן אני אדאג להזכיר לך מי הוא שעומד מולך." ארס צחק ונכנס למוטל, פרסי מאחוריו.

אחרי שארס זרק דרכמת זהב לפקיד הקבלה שהתכווץ תחת מבטו המאיים של האל ורק רשם אותם במהירות וזרק אליהם את המפתח, נכנסו השניים אל החדר שהוקצה להם.
החדר היה ממוצע בגודלו והיו בו שתי מיטות יחיד שכל אחת הייתה צמודה לקיר בניגוד לשנייה.
הייתה שם דלת נוספת שהובילה לחדר המקלחת, ארונית קטנה ומקרר קטן.
פרסי התנפל על המקרר ברגע שהניח את התרמיל של אפולו על אחת המיטות, זיכרון העוגיות שאכל בבוקר אותו היום במשרדו של טריסיאס היה רחוק ממנו בשנות אור.
הוא הוציא מהמקרר כמה כריכים סגורים ובקבוק גדול של קולה.
"אני גווע." נאנק, קורע את העטיפה מעל כריך חביתה ובייקון.
ארס שלף בקבוק של נקטר ולגם ממנו ארוכות, מביט בפרסי בשעשוע.
פרסי הרים אליו מבט, "ממ אמה מועם?" הוא שאל.
ארס הרים גבה בחוסר הבנה.
פרסי בלע את האוכל שבפיו, "סליחה." הוא כחכח בגרונו, "התכוונתי, מה אתה טועם? כלומר כשאתה שותה מהנקטר."
ארס הסווה חיוך, הוא תהה מה בפרסי גורם לו להרגיש כול כך משוחרר. מתי זה התחיל? כל התחושות האלה שמציפות אותו כשהוא מביט בעיניים הירוקות של הבחור הצעיר הזה.
"אין לנקטר טעם אחד שאפשר לקרוא לו בשם," השיב האל, "בשביל אלים הנקטר דומה יותר לאלכוהול חזק. טעמו כשל כוח מרוכז, תשוקה לוהטת, תחושת ניצחון, טעמים וכוחות שאתה לא תוכל להבין, חצוי טיפש."
פרסי הבליג על ההערה והביט בבקבוק שבידו של ארס, הוא חשב על עוגיות השוקולד צ'יפס של אמו.
אחרי זה כשסיים לאכול הוא וארס התקלחו בתורות. זה היה כול כך מרענן להתקלח אחרי היומיים המעייפים האלה.
פרסי נתן לזרם המים הקרירים לשטוף אותו, לנקות ממנו את המחשבות.
המים גלשו במורד כתפיו, על חזהו, בטנו ונמוך יותר.
פרסי התמסר למגע הקריר הזה ולפתע הוא חשב על אפולו.
אף שדחה את האל ממחשבותיו לאורך כל היום, ברגע הזה מגעו החם והמנוגד כול כך למים הקרים חסר לו.
אפולו...
הוא מעולם לא אהב את פרסי כמו שהחצוי אהב אותו.
כל שעניין את אל השמש הפלרטטן היה גופו של פרסי ופרסי מצדו נכשל בלסרב לו.
הוא לא חשב שיומיים בודדים יכולים לגרום לו לרצות אותו כול כך, הלא פרסי כבר היה בנפרד מאפולו לזמנים ארוכים יותר.
אולי הייתה זאת סיטואציית המסע אליו נקלע, או אולי נוכחותו של ארס שכול כך ערערה אותו...
*פרסי שלח את ידו מעט נמוך יותר משיפולי ביטנו, הוא דמיין את ידיו של אפולו נכרכות סביב מותניו ואת איברו הקשה מתחכך בו מאחור.
פטמותיו התקשו, המים הקרים עטפו אותו מכל עבר, נשימותיו הפכו כבדות והוא הבליע גניחה שאיימה לחמוק משפתיו.*
-האם טעמך יהיה מלוח כמו הים?- קולו העמוק של ארס חלחל אל דמיונו.
"אוף, חרא!" ידו של פרסי קפצה ממקומה, הוא היה מבועת ממה שהרגע דמיין. פרסי סגר את זרם המים בכוח ויצא מהמקלחת אבל רגליו הסתבכו זו בזו והוא מעד לפנים, ברכיו נחבטו ברצפה.
"אאוו!" הוא גנח בתסכול, יישארו שם סימנים בגודל הטמטום שלו.
"אתה צריך עזרה?" הוא שמע את קולו המלגלג של ארס מעברה של הדלת.
כן בטח, רק זה חסר לו.
"אני בסדר, פשוט החלקתי." אמר פרסי בארסיות, הוא שמע את צעדיו של ארס מתקרבים.
"תצא ולך לישון, לא תצליח להרוג מחר כלום חוץ מאת עצמך אם תמשיך ככה." אמר ארס, קולו מעט רציני יותר.
פרסי נעמד ועטף את גופו במגבת, לא היה לו מושג שארס התאפק כל הזמן הזה מלפרוץ את הדלת ולקחת את פרסי בזרועותיו. המקלחת הזו ארכה יותר מידי זמן לטעמו, והיה לו מושג כלשהו גם למה.
***

הפרק הקודם		הפרק הבא