מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק שלישי:

פרסי חלם.
כחצוי, החלומות המוזרים שהיו פוקדים אותו לא היו חדשים לו. דברים כאלה קרו לו כל הזמן.
הוא עמד בחדר אמבטיה מפואר ועתיק למראה, הרהיטים היו רחוקים מלהיות מודרניים. היה שם אמבט ענק מצופה זהב שמימו עוד העלו אדים כאילו שומש לא מכבר.
חלקים נרחבים מהרצפה היו מכוסים בשטיח עבה, דבר שהיה נשגב מהבנתו של פרסי אבל היי, מי הוא שיתווכח עם ימי קדם?
בפינת החדר פרסי הבחין לפתע בנערה.
היא נראתה לא יותר מבת עשרים, עיניה גדולות וכהות וצמתה החומה הייתה מוטלת על כתפה ברשלנות שלא התאימה לחזותה המלכותית.
כן, אפילו עם המבט המבוהל הזה והצמה המרושלת לא היה ניתן לטעות במוצאה המלכותי של הנערה. משהו בה אמר סמכותיות ומלכותיות וכל הסיטואציה הזו לא התאימה כלל למראה שלה.
הנערה החזיקה בידה סכין דקה וארוכה בעלת להב מעט מעוקל ומרושע למראה.
פרסי ניסה להבין למה היא מחזיקה בו, האם היא מסתתרת מפני מישהו? כולה רועדת וחיוורת בחדר האמבטיה. אלא שלפתע הרימה הנערה את הסכין והצמידה את קצהו אל לוח ליבה.
"אלים שלי," היא לחשה, קולה חנוק ודמעות מציפות את עיניה, "אני פונה אליכם כעת, אני, סמירנה, בתו של המלך תיאס שחטאה באהבתה אליו, לא מגיע לי לחיות." המילים התבלבלו בפיה כשהדמעות זלגו על פניה בשטף בלתי פוסק.
"אל תענישו את נשמתי." היא התייפחה.
פרסי הרגיש חסר אונים. הוא רצה לעצור אותה, לעצור את הנסיכה היפיפייה והשבירה הזאת מהמעשה הנורא שעמדה לעשות. הוא שלח את ידו קדימה כשהיא הרימה את הסכין.
"לא!" קרא פרסי, אף כי ידע שאינה שומעת אותו.
בדיוק כשהלהב ירד הדלת נפרצה.
"גבירתי! עצרי!" 
לרגע כל שפרסי ראה היה ערבוב של שמלות ושל דם כשהמשרתת זינקה אל גבירתה וכמה רגעים לאחר מכן היא התרוממה בניצחון כשהסכין אחוז בידה המדממת, היא לא אחזה בניצב.
סמירנה התייפחה בקול גובר, עדיין מוטלת על הרצפה מההתגוששות.
"את לא מבינה!" היא צרחה, עיוורת מדמעותיה, "עכשיו כשהוא לא בארמון זה ההזדמנות הכי טובה."
פרסי הבין שהיא מתכוונת אל המלך, ליבו הלם בעוצמה מההתרחשות מולו.
"שה-שה גבירה יקרה שלי." היסתה המשרתת, היא זרקה את הסכין רחוק ממנה ונפלה על ברכיה, מושכת את הנסיכה לחיבוק ומלטפת את שערותיה.
"אנסיס... את לא מבינה." סמירנה עדיין בכתה אם כי ידיה חיבקו את אנסיס בחזקה.
"אני מאוהבת בו, אני רואה אותו כל בוקר וערב בסעודות והוא כול כך יפה בעיניי, אני רואה את המאהבות שהוא מכניס ואני מתמלאת קינאה, אני זאת שצריכה לשכב שם במיטתו! אני מכירה אותו טוב מכולן! אבל איך אוכל לעשות זאת אנסיס? הלא הוא אבי." עיניה שבו והתמלאו בדמעות, ידה רעדה בין ידיה המנחמות של המשרתת.
"אני לא יכולה לחיות ככה יותר," סמירנה הגתה בקושי, "אני צריכה למות."
"גברתי, נסיכה מדהימה ואמיצה שלי." אנסיס ליטפה את פניה של סמירנה.
"אני אעזור לך, אל תדאגי... אהבתך חזקה כול כך ואמתית כול כך, אל תעזי לוותר שוב על חייך! בואי מתוקה, נגבי את הדמעות, אנסיס תעזור לך, יש לי רעיון בשבילך גבירתי."
פרסי ראה את סמירנה מרימה את עיניה בתקווה וברגע שלאחר מכן החלום השתנה.
למראה מה שניצב מולו עתה ליבו של פרסי החסיר פעימה.
הוא עמד באולימפוס ליד אחת הגינות המרהיבות שהיו שם ושהכיר מביקוריו המעטים ומולו עמד אפולו.
אפולו היה מרהיב ביופיו, שיערו הבהיר התבדר סביב ראשו ברוח שפרסי לא יכול היה לחוש בה.
עיני הענבר שלו בהקו בקרניה האחרונות של השמש ומבטו היה קשוח, חסר החיוך השובבי שתמיד עיטר את שפתיו.
גופו האתלטי של האל היה מכוסה בטוגה יוונית לבנה שהבליטה את עורו השזוף, היה נדמה שמישהו פיזר אבקת זהב על העור הזה כי בכל תנועה קלה שהחווה אפולו נצץ.
פרסי בלע את רוקו, סמירנה ואנסיס נדחקו איפשהו בראשו נוכח מראהו המשכר של אפולו.
"תודה שהגעת." אמר אפולו, ופרסי, באכזבה קלה, הבין שהוא לא מדבר אליו.
חלום שנשאר חלום.
"כמובן." אמר קול שליו מאחורי פרסי.
פרסי הפנה את מבטו ועיניו נתקלו בדמות גבוהה בעלת שיער שחור ועיניים אדומות כדם.
הדמות הייתה לבושה בבגדים מודרניים, חולצה לבנה פשוטה וג'ינס כחול ומשופשף שזה היה יכול להיות כמעט מצחיק אלמלא כנפיו הלבנות הענקיות של הדמות. על כתפו נחה אשפת חצים גדולה אך הקשת הייתה חסרה. מראהו היה מהפנט ומאיים גם יחד ואפילו בחלומו פרסי הרגיש בעוצמה שלא נפלה מזו של אפולו שהאיש הזה הקרין.
"ארוס." אפולו אמר ופרסי הביט בדמות במבט ארוך.
-אז זה ארוס?- הוא חשב. תמיד הוא רצה לדעת איך נראה ארוס המפורסם או בשמו הרומאי והמוכר יותר, קופידון.
מה שבטוח, פרסי לעולם לא יוכל להסתכל שוב על התינוק המלאכי בעל הכנפיים הקטנות וחציי האהבה שלו.
ארוס האמיתי היה עוצמתי, מאיים ולחלוטין יפיפה.
"חלמתי חלום מוזר לפני כמה ימים." אמר אפולו, מושך בחזרה את עיניו של פרסי.
זוויות פיו של ארוס התרוממו, "אני מקשיב." הוא אמר.
"ארוס ידידי, אל תעמיד פנים שאתה לא יודע על מה אני מדבר, החלומות שלי אף פעם אינם חסרי משמעות או מוטעים. אתה הענקת לנער מתת מאוד מיוחדת, אני טועה?" אפולו בחן את האל הזוטר שעמד אל מולו.
"אתה לא טועה." ארוס אפילו לא מצמץ, "זוהי זכותי הבלעדית לבחור אם להעניק מתת כזו ולמי. הנער מהפנט, אפילו אפרודיטה הודתה בזה לפני שנחטפה. לא ראיתי אהבה כזאת מרתקת כבר מאות שנים אז כמובן שארצה להעצים אותה וחוץ מזה אפולו יקירי, אתה אמור לשמוח מזה יותר מכל אחד אחר, הלא כן? אינך מרגיש חזק יותר לאחרונה?" אדום עיניו של ארוס האפיל, הוא עדיין לא הסיר את מבטו מאפולו.
"לא הייתה לי שום כוונה לנצל אותו בצורה כזו." אפולו אמר אחרי רגע ארוך.
"אולי לא בצורה כזו אך בהחלט ניצלת אותו, תהנה מכל החבילה אפולו, אני לא לוקח את המתת בחזרה." ארוס סב על עקביו והחל להתרחק.
"אה ואפולו," ארוס אמר לפתע, מעיף מבט לאחור.
"פרסי כאן."
אפולו הזדקף וכאילו מסך עלה מול עיניו מבטו לכד את פרסי בצורה כזו שלא השאירה ספק לכך שעתה הוא מרגיש בנוכחותו.
"לא הבנת כלום." מלמל אפולו, שולח את ידו.
פרסי נרתע לאחור, הוא באמת לא הבין כלום והיה נרגש ומבועת מהמחשבה שידו של אפולו תיגע בו בעוד רגע. ואז ידו של האל חדרה את מעטה החלום, הכול החשיך ופרסי התעורר.

"מים." פרסי גנח בשקט, ידיו שוטטו על אדמת הפארק בו חנו וחיפשו אחר הבקבוק.
מה שאינו ציפה לו היה מגעו הקריר של פיית הבקבוק בפיו ואז הקרירות שמילאה אותו כששתה.
ארס הביט בפרסי שעיניו עוד היו חצי עצומות, תומך למענו בבקבוק.
פרסי התרומם והפייה החליקה החוצה מפיו, מותירה שובל רטוב מזווית שפתיו.
ארס ליקק את שפתיו באיטיות.
"למה עשית את זה?" פרסי החווה תנועה קלה אל עבר הבקבוק, קולו צרוד מחוסר שימוש.
ארס פלט נחרת צחוק, "אתה מתרגש? אני כבר שעות מנסה להעיר אותך חתיכת חצוי עצלן, כבר התחלתי לקוות שאתה מת."
פרסי הזדקף בחדות, לפתע הבחין כי השמיים התבהרו משמעותית.
"ישנתי כול הלילה?!" הוא שאל בבעתה בעודו מתיר את הרוכסן של שק השינה.
"כול הלילה המזורגג." ארס נהם "חשבתי שדיברת על שמירות לסירוגין, יש לך מזל שאני אל, פרחח."
לפתע פרסי נתקף עיוות צחוק, הוא ניסה לעצור אבל צחוקו ביקע את שפתיו.
"אתה מעז לצחוק עליי?!" ארס נעמד, אדום מכעס.
"ארס אתה כזה בכיין, בחיי." פרסי מחה דמעות צחוק מעיניו, הו כמה לילות בילה ער במסעות חיפושים עבור האלים המזורגגים, כמה שיינות טרופות פקדו אותו כשסיוטים מהמסעות האלה היו שבים ותרים את תודעתו.
ארס תפס את פרסי בצווארון חולצתו ומשך אותו, כעסו עוד לא שכח אך הוא לא היה עיוור לראות כמה יפה היה פרסי כשצחק.
"אתה חושב שאתה גיבור פרסאוס ג'קסון, אל אחר כבר היה חוגג מעל ראשך הערוף, מתי תלמד לתת כבוד חתיכת-"
"תפסיק." פרסי משך את ידו של ארס מחולצתו, "סתם התבדחתי."
דממה נפלה סביבם כשפרסי הסתובב לארוז את חפציהם.
ארס התבונן בו עוד רגע ארוך ואז פנה גם הוא, מנתק ממנו את מבטו.
אחרי כמה דקות פרסי הזדקף שוב כשתרמילו של אפולו על גבו, הוא אומנם לא הפגין זאת אך ראשו היה עדיין טרוד מהחלומות המשונים ומהעובדה שלא התעורר בכלל לאורך כל הלילה, אפילו כשארס ניסה להעירו.
פרסי הסתכל על ארס בשעה שהאחרון ניגש אל האופנוע שלו ואחרי כמה ניסיונות כושלים להתניעו נקש ארס באצבעותיו והאופנוע נעלם.
ארס, חלש ככל שהיה עתה הוא עדיין היה אל, הוא בטח מבין משהו בחלומות של חצויים, אך האם הוא בכלל יעזור לפרסי?
אין מצב.
הם שונאים אחד את השני יותר מידי מכדי שלארס יהיה אכפת.
פרסי יבין לבד על מי ארוס ואפולו דיברו.
מי זה הנער הזה ומה היא המתת שקיבל מארוס ואיך כול זה קשור לאפולו, הוא יגלה את זה לבדו.
"חשבתי על משהו." קולו של ארס החזיר את פרסי באחת ממחשבותיו.
"אתה יודע גם לחשוב?" פרסי העמיד פניי מופתע, מחייך אל ארס.
באופן מפתיע ארס התעלם ממנו והמשיך בדבריו,
"אם אנחנו כבר בוושינגטון כדאי שנבקר בספריית הקונגרס, עשוי להיות שם מישהו שיכול לעזור לנו." היה נראה שארס מתקשה לחשוב על לקבל בכלל עזרה ממישהו ואם באמת כך היה אז הוא התעלם מזה יופי.
"מי זה?" שאל פרסי.
"אתה יודע מי זה טריסיאס, ג'קסון?"
פרסי הפך את השם בראשו, מנסה להיזכר במיתולוגיה.
"טריסיאס... זה לא הבחור שראה את אתנה מתקלחת ערומה? היא עיוורה אותו או משהו כזה אבל אמו התחננה שתרחם עליו, אז במקום לרפא אותו אתנה נתנה לו את מתת הנבואה." פרסי הרגיש מאוד גאה על שזכר את הסיפור.
"ממש תלמיד ממושמע." ארס גיחך, שניהם ידעו שהוא לא.
"אם טריסיאס באמת נמצא שם אני מאמין שהוא ידע להגיד לנו איפה בדיוק הליוס נמצא בקליפורניה ואיך להגיע לשם." ארס כבר התחיל ללכת כשפרסי בעקבותיו.
"ומי ערב לכך שהוא יעזור לנו?" שאל פרסי, מדביק את צעדיו של ארס.
"אני." הכריז האל.
***
ספריית הקונגרס הייתה כול כך גדולה ששכנה בארבעה בניינים שונים בעוד אולם הקריאה המרכזי והמפורסם היה בתוך בניין ששמו היה "תומאס ג'פרסון".
המבנה היה גדול ממדים ויצר מאין ריבוע ענק שבמרכזו היה מבנה נוסף ומעוגל ששימש לאולם הקריאה.
הקירות הבהיקו בשמש הבוקר המאוחרת וצבעם התכול של הגגות בלט על רקע נוף הבניינים הלבנים של העיר.
קבוצות עם מדריכים עייפים למראה כבר נכנסו ויצאו מהמבנה תוך דקלום הידע אותו היו צריכים להדריך על המקום. פרסי וארס חברו לקבוצה כזו בכדי להיכנס פנימה.
אומנם הספרייה הייתה פתוחה לציבור הרחב אך רק בהצגת תעודת זהות ואישור, מה שהיווה לאל ולחצוי בעיה ולכן הם נדבקו לשוליה של קבוצה גדולה של סטודנטים שנכנסו בעקבות המדריך שלהם אל תוך המבנה.
מבפנים האולם היה נראה גדול יותר, שורות שורות של מדפים אבוסי ספרים בכל הגדלים ובכל הצבעים התנשאו מולם.
הרצפה הייתה מכוסה בשטיחים עם דוגמאות מורכבות ורק קבוצות גדולות הצליחו להשמיע קול צעידה עמום.
במרכז האולם היו תצוגות זכוכית ששימרו ספרים עבי כרס עתיקים. ספסלים על גבי ספסלים, שולחנות ומקומות לקריאה ועיון היו מסודרים בשורות מסודרות להפליא ואנשים חמורי סבר עם תגים הסתובבו בין מאות האנשים ושמרו על השקט והסדר.
משנכנסו פנימה ארס תפס את פרק כף ידו של פרסי ומשך אותו הצידה אל תוך אחת משורות המדפים הגבוהות ועמוסות הספרים שלא היה בה איש.
"טריסיאס צריך להיות מבוגר ועיוור, אם הוא נמצא פה לא תתקשה למצוא אותו." הוא אמר לצעיר יותר.
פרסי בהה בידו של ארס שעדיין החזיקה בו.
"אתה לא מתכוון לעזוב?" הוא שאל בקרירות.
ארס הביט בו לרגע בשאלה ואז גיחך כשהבין והידק את אחיזתו.
"עוד לא אכלת ארוחת בוקר וכבר אתה כולך נמרץ." ידו השנייה של האל לכדה גם את ידו המשוחררת של פרסי שהתגנבה אל כיס מכנסיו.
"איזה מין משחק אתה משחק ארס? אנחנו לא אמורים למצוא את טריסיאס?" פרסי ניסה למשוך את ידיו מאחיזתו של ארס אבל האל רק חייך בלגלוג.
"תעזוב אותי." פרסי נהם, מתעצבן שארס מחליט להציק לו דווקא עכשיו.
בתנועה מהירה ארס סובב אותו והדביק את פניו למדפים, מחזיק בו באחיזת נלסון מלאה, כשידיו של פרסי מרותקות מאחורי גבו, ונצמד אליו מאחור.
"ג'קסון," ארס רכן אל אוזנו של שחור השיער, "עם המבט המתגונן שלך והרצון לשחק אותה גיבור אתה פשוט מבקש את זה." הוא המה, נשימתו החמה באוזנו של פרסי גורמת לרעד חסר שליטה לעבור בגופו.
"מ-מה אתה חושב שאתה עושה?" הסיטואציה הפתיעה את פרסי לא פחות משהביכה והרגיזה אותו. מה ארס לעזאזל חושב שהוא עושה? עד איפה הוא מתכוון להרחיק לכת כדי להשתעשע ולהציק לפרסי?
ארס נצמד אל פרסי עד שמתכת המדף הקר צרבה את לחיו של הנער.
הוא חיכך את אפו באוזנו ואז לאורך עורפו ולבסוף לקח נשימה עמוקה בשקע שבין הצוואר לכתף. פרסי נרעד.
"אתה מריח כמו ים ורוח אביב." ארס נהם, גופו התקשח, מסרב לתת לפרסי חופש תנועה.
ארס לא ידע מה קורה לו, זה התחיל כהתגרות אבל לפתע הוא גילה שהוא לא מצליח לעצור.
מראהו של פרסי באותו הבוקר סמוק משינה ומים מרטיבים את שפתיו, שיערו השחור סטור ומזדקר בחינניות ועיניו הירוקות בוהקות מחלום שבטח חלם, יפה כול כך וגברי כול כך עד שנצרב במוחו של האל ולא עזב אותו. זה גרם לארס להרגיש דברים שהוא לא רצה לתת להם שם.
"האם טעמך יהיה מלוח כמו הים?" ארס לחש אל עורו של פרסי, המילים יוצאות בשטף מפיו ללא שום מעצור.
פרסי השתנק, מה הוא אמר?!
"ארס," פרסי נאבק לשחרר את ידיו, "אני מזהיר אותך."
התחלתו של גיחוך התהוותה בפיו של האל כשהוא נקטע באחת על ידי קולות צעדים עמומים ומדריך מדבר שהתקרבו אל שורת המדפים שלהם.
ארס כמו ניעור מטראנס הרפה מפרסי שלא התמהמה, סב על עקביו ודחף את ארס בחזהו בכוח כזה שהאל המופתע כשל לאחור.
"חתיכת-" פרסי התחיל.
"אתם לא יודעים שבספריה צריך לשמור על השקט?"
ארס ופרסי הפנו את מבטם באחת אל הדובר.
הדובר היה קשיש אפור שיער ששיערו הגיע עד מותניו והיה אסוף במרושלות.
הוא לבש מעין שמלה חומה כמו שהיו לובשים פעם ובידו האחת החזיק מקל לעיוורים.
עיניו היו גדולות וחלביות, חסרות הניצוץ ההוא שיש בדרך כלל לאנשים ובידו השנייה הוא החזיק ספר פתוח אף שבמצבו לא יתכן שבאמת יכול היה לקרוא בו.
"חוקי הספרייה חלים גם על אלים, לורד ארס." אמר הקשיש.
"טריסיאס." פרסי הזדקף, הוא יגרום לארס לשלם מאוחר יותר.
הקשיש חייך, "אכן, אני הוא טריסיאס פרסאוס ג'קסון, ואני יודע למה באתם."
***

הפרק הקודם		הפרק הבא