הראשון מאז ומעולם

בס''ד

"גריפינדור"
ויל היה מאושר עד הגג. המצנפת מיינה אותו לגריפינדור. הוא לא ברייבנקלו. מוזר, לא?! או שאולי זה לא מוזר. זה שאבא שלו ראש בית רייבנקלו לא אומר שהוא צריך ללכת לשם. אם לדוגמא אבא שלך מורה למתמטיקה, זה לא מחייב שאתה טוב בזה...
בדרך לשולחן גריפינדור, שתלמידיו הריעו לויל, ויל חלף על פני ואמר עם קריצה "הבית של האמיצים". הוא היה שמח. מעולה. עכשיו גם ויל שמח. לא נותר איתי עוד שום אדם בדיכאון. אני האדם היחיד העצוב, שהחיים שלו עוד לא הסתדרו...
כל התלמידים מוינו ולאחר כמה דקות מצאתי את עצמי עומד שם לבד. (תדמיינו מוזיקת רקע מפחידה. עם תופים וכל זה.) הרשימה של המכשפה עם הגלימה הבורדו נגמרה. היא הביטה בי בעיניים שואלות. היא לא הבינה מה לעזאזל אני עושה שם... היא לא הבינה איך זה שנגמרה הרשימה ויש ילד שעדיין עומד מולה.
גל של פטפוטים החל להתפשט בקרב התלמידים. כולם מדברים עלי. יאיי אני מפורסם!!
"אהמ" כיחכח הפרופסור דרלינג בגרונו. ראש בית רייבנקלו ניגש אלי ונעמד לצידי, וסימן משהו בידיו אל המנהלת. המנהלת הינהנה ואז הובלתי בידיי אביו של ויל אל שולחן המורים. הוא הקצה לי כיסא.
אוי, נו. באמת?! אתם רציניים? אני לא מבין, אני פשוט באמת ובתמים לא מבין!!! למה העולם הזה נגדי? למה? אם אמרתי היום שהגעתי לשפל המדרגה, כנראה אמרתי את זה באופטימיות ובתקווה ששום דבר נוסף כבר לא יכול להשתבש... אבל לאאאאא אני תקוע בשולחן מול כל התלמידים, יושב ליד כל המורים!!! עולם קר ואכזר!!!
בסוף, אזרתי אומץ ולחשתי לאבא של ויל "אה, יש מצב שאני יישב ליד הבן שלך?"
"אה, אוקיי. בהחלט! אם זה יותר נוח לך, לך לשולחן גריפינדור." הוא הצביע לעבר השולחן שאליו ויל הלך. "עוד מעט אני יבוא לקרוא לך לשיחה עם המנהלת"
חייכתי בזווית פי חיוך מבויש. יוהווו זה הולך ליהיות כיף אדיר! שיחה עם המנהלת! יש!
טוב, החלק המעודד הוא שלפחות אני לא יושב ליד כל המורים...
התיישבתי ליד ויל. כל העיניים באולם עקבו אחרי עד שהתיישבתי. וגם אז, אף אחד לא הוריד את עינייו ממני, עד שהמנהלת החלה לדבר.
"ויל, אני חושב שעדיף שאני יתעלף, אני פשוט עוד כמה ימים יתעורר וימצא את עצמי כבר בבית" אמרתי על סף בכי. לוחש כדי לא להפריע לדברי המנהלת.
"הכל יסתדר, אל תדאג" ניחם אותי ויל. אבל מה, הוא פשוט גרוע בלעודד...
המנהלת סיימה לנאום. ואז קרה משהו ממש אבל ממש אבל ממש הזוי ובלה בלה בלה. אני פשוט כל כך מתוסכל שאפילו אין לי כוח להתלהב מאוכל שהתגשם משום מקום מולינו.
"היי! אתה!" קרא ילד שישב ממול ויל. הרמתי את מבטי אליו וגיליתי שזה ההוא שעורר מהומה כמעט כמוני. הבן של הארי פוטר או איך שלא קראו לו...
"מה?" שאלתי.
"מה הסיפור?"
"מה זה עיניינך?"
"אתה לא מוינת. שמת לב?"
"אה, כן?! איך עלית על זה?!" תקשיבו, הג'יימס הזה גאון!! הוא שם לב שלא מוינתי!!!
"איך זה שלא מוינת?"
"סיפור ארוך" נאנחתי.
ג'יימס הביט בי בעיניו. ואז קם ממקומו. הוא הלך אל סוף השולחן, צועד בצידו השני של השולחן, ובסוף השולחן הוא המשיך להסתובב ממשיך ללכת לכיווני, הפעם, בצד שלי של השולחן. (הבנתם איך הוא הלך? כאילו כמו בכיכר... עזבו, אני גרוע בלהסביר). אחרי כמה שניות הוא הגיע ליידי. הוא דחף בעדינות איזה ילדה שישבה משמאלי, ונדחף למושב שפינה לעצמו לידיי. "אני מקשיב" הוא אמר. וחיכה בסבלנות. הקרציה הזה! הוא היה נראה כל כך משכנע שהוא רוצה שיספרו לו משהו, כאילו הוא משדר "אני רוצה שתספר לי לא בגלל שאני סקרן, בגלל שאני רוצה לעזור לך!" ופשוט נשברתי והתחלתי לספר לו את כל מה שקרה מאז שקיבלתי את המכתב. ג'יימס ידע להקשיב. לעומת זאת ויל לא היה כל כך מוכשר במיומנות הזאת. כל שניה התפרץ והוסיף קטעים שלא בהכרח היו הכרחיים. שסיימתי לספר, ג'יימס היה פעור פה.
"א... אתה מוגל?" הוא שאל. לא בטוח בעצמו.
"ויל, אני חושב שהייתי די ברור, לא?!" שאלתי את ויל והוא הנהן בראשו

"היית ברור מאד, מאסטר." הוא ענה.
"שניה, רגע. תן לי לעכל" אמר ג'יימס ועצם את עיניו כמתרכז. בעוד הוא עוצם את עיניו הגיע אביו של ויל וקרא לי. קמתי מהוסס מהכיסא. ג'יימס עדיין עצם את עיניו. הוא יפתח אותם ויגלה שאני לא שם... חה! היתיי מת לראות אותו. אבל יש לי דברים יותר חשובים לדאוג לגביהם כרגע. שיחה עם המנהלת. 

הפרק הקודם		הפרק הבא