הראשון מאז ומעולם

בס"ד

בסוף, ירדנו מהרכבת אל הרציף. ואז שמעתי אדם שקורא לכל ילדי השנה הראשונה. ויל משך אותי לקבוצת ילדי השנה הראשונה שנאספו מסביב למשהו. שאחרי כמה רגעים קלטתי שזה בכלל מישהו. ואחרי עוד כמה רגעים החלטתי שזה אולי כמה מישהו. (מישהו ברבים זה מישהוים?) כי המישהו הזה היה גדול בטירוף. הוא היה נראה קצת כמו תחפושת שאם אתה תפתח אותה אתה תגלה שני אנשים שעומדים אחד על השני. אבל, אני שחקן די טוב, אני מופתע ממש כל פעם שאני רואה משהו הזוי (מה שקרה הרבה ביממה האחרונה) אבל אני משחק אותה אדיש. אז שלא תטעו ותחשבו שהייתי אדיש, כי איך אפשר ליהיות אדיש שעומד מולך אדם בסדר גודל עצום?! הוא היה פשוט ענק.
ואז, ויל הפגין את הידע המצומק שלו, ואמר לי שזה האגריד, והוא חצי ענק.
אני ממש ממש ממש לא מבין את זה! בחיים לא ייפסקו ההשפלות האלו?! הגעתי לשיא ההשפלה היום! אני רק רוצה שתבינו, ויל איכשהוא קרא את המחשבות שלי, חיטט בהם קצת, וראה שחשבתי שההאגריד הזה הוא ענק, והוא ברוב חוצפתו מעיז לתקן אותי על המחשבות שלי ולומר לי שהוא חצי ענק. בושה. שפל המדרגה. אבל רגע, איך ויל יודע לקרוא מחשבות? ואם הוא חצי ענק אז מה זה ענק?
האגריד החצי ענק (עם דגש על החצי). קטע לי את חוט המחשבה כשהורה לנו לעלות על סירות היכולות להכיל בערך 5 ילדים. רוב הספינות כבר החלו לנוע. אני הייתי עם ויל על אחת הספינות עם עוד 2 ילדים ששוחחו בינהם בשקט. ברגע האחרון נדחפה לסירה ילדה. היא התיישבה ואז הסירה החלה לנוע. היא היתה בלונדינית ממושקפת. שערה החלק נאסף בגומיה. עינייה נצצו מהתרגשות כאילו משדרות "אני לא יכולה לחכות ללימודים, שיעורי בית, מבחנים... יואוו איזה כיף!" ובקיצור, אחרי סקירה כללית, הייתי יכול לומר שהיא ההתגלמות הרישמית של חנונית.
היא זזה במקומה קצת מבוישת.
היתה דממה ממש מביכה, עד שהיא שברה את הקרח, ושאלה: "מה אתם רוצים? גריפינדור? סלית'רין? הפלפאף? רייבנקלו?"
"אבא שלי הוא פרופסור לשיקויים, ומשנה שעברה הוא גם ראש בית רייבנקלו, אז אני מניח שאני יתמיין לבית החוכמה" ענה ויל ולא היה נרגש במיוחד ללכת לבית של החוכמה או מה שזה לא יהיה.
עינייה של הבלונדינית נצצו עוד יותר ממקודם. אני חושב שאם הייתי מביט ישירות בעיניה הייתי מסתנוור מניצנוצים.
"וואו אבא שלך הוא פרופסור לשיקויים?" היא התפלאה וויל הנהן כאומר, לא, זה לא כיף!
"יש מצב שאתה עוזר לי במשהו?" היא שאלה מתוחה כאילו חייה עומדים על כף המאזניים ו-ויל הוא המכריע.
"אם אני יוכל..." הוא אמר.
"אני צריכה שתעזור לי להפעיל פרוטקציות... כל החופש אני מתלבטת את אני ישאל אותם, והנה אתה, נוחת עלי כמו משמיים, ויכול להציל אותי, אם קצת עזרה ממך הם בטוח ירשו לי נכון?"
"מי ירשה לך? ומה הם ירשו לך? תיהיי יותר מדויקת" ענה ויל.
"אני רוצה שהפרופסורים בהוגוורטס יאשרו לי לעשות את הבגרויות כבר השנה... תיאורתית, אני מוכנה לבגרויות כבר בכל המקצועות... שיקויים, לחשים, התגוננות מפני כוחות האופל אתם יודעים... כל המקצועות..." היא אמרה "אז קיוויתי שתוכל לעזור לי לשכנע את אבא שלך שהוא ישכנע את המנהלת לעשות את הבגרויות השנה..."
אימלה, מה הילדה הזאת סתומה או משהו באזור?! היא יודעת תיאורתית!!! איזה גאון!! גם אני יודע תיאורתית לבנות מעבורת חלל. ומה, אני יכול עכשיו ליצור אחת כזו? נו באמת... מגוחך!
אני באמת לא מבין איך השכל שלה חושב... טוב נו, כנראה עכשיו הכרתי את הבלונדינית היחידה שמאמתת את הסטיגמות על בלונדיניות...
"מה אמרת כרגע?" שאל ויל. פיו פעור למחצה
"שאני מוכנה לבגרויות עכשיו, ואין לי בעיה לעשות אותם השנה" אמרה הבלונדינית בפשטות.
"את אומרת: אני יודעת את החומר לבגרויות כמו שאת אומרת אני יודעת להכין פסטה" ציינתי.
היא גילגלה עיינים "באמת, זה אפילו יותר קל מלהכין פסטה. אני פשוט מגיל 6 קוראת כל פיסת מידע אפשרית על החומר הלימודי. ואני יודעת הכל עכשיו." היא אמרה. ואז החלה לומר משהו נוסף והשתתקה. כנראה כי הוגוורטס נגלתה לנגד עיינינו ברוב הדרה. הבלונדינית (סליחה שאני קורא לה ככה, פשוט אין לי מושג מה השם שלה.) וויל בההו בבית הספר.
אני רוצה רגע להכניס אותכם לסיטואציה. תדמיינו שאתם ביום הראשון בבית ספר חדש. רואים את בית הספר באופק. אבל! זה לא בית הספר שאתם אמורים ללכת אליו. אתם מרגישים אבודים. מרגישים בודדים ואין לכם מושג מה לעשות. אין לכם כיתה להיכנס אליה, אין לכם שום מטרה ותכלית לעשות שם. ותוסיפו לזה גם את העובדה שבית הספר הזה נמצא מאות ואולי אלפי קילומטר מביתכם. כן, אני מנחש שאם הצלחתם להיזדהות איתי אתם מרגישים הרגשה זבל.
אז אם אתם מרגישים זבל, בהחלט לא הצלחתם להיזדהות איתי. אולי כי לא אמרתי לכם לדמיין שבית ספר ההוא, הוא בעצם טירה ענקית שאתה רק מסתכל עליה ואתה שוכח מי אתה, פשוט כי אתה לא יכול להתייחס לשום דבר חוץ מהטירה המרשימה בטירוף הזאתי. אבל אחרי שניה שהסתכלתי עליה, התחלתי להבין שאין לה מה לעשות בתוכה כי אני לא אמור בכלל ליהיות שם. ואז הרגשתי הרגשה הכי זבל שבן אדם עם רגשות ממוצעים יכול להרגיש.
בידיוק שסיימתי לרחם על עצמי. נעצרה הסירה הקטנה שלנו וירדנו ממנה. הלכנו מעט, ואז הגענו לכניסה לטירה.
כל ילדי השנה הראשונה נכנסו בדלתות הטירה. והאגריד עצר שם ומסר אותנו ליידי אישה גבוהה עם כובע של מכשפות כמו בסרטים. היא לבשה גלימה בצבע בורדו ועל צווארה נתלו בערך עשר שרשראות.
הלכנו אחריה, עלינו כמה גרמי מדרגות, ונעצרנו מול דלתות ענקיות.
ולא. הפעם ויל לא תיקן אותי ואמר שהם חצי ענקיות... כי הם באמת היה גדולות. (יחסית לדלתות)
האישה שאני חושב שהיא פחות בקטע של להתלבש. (שמסתבר שהיא פרופסורית בהוגוורטס) נעצרה מול הדלתות-הענקיות-יחסית-לדלתות.
"ברוכים הבאים להוגוורטס" היא אמרה בלבביות. "עוד מעט תתחיל סעודת תחילת השנה. אבל לפני שתתחיל הסעודה, אתם תתמינו לבתים. כלומר, אתם תתמיינו לאחד מארבעת הבתים, גריפינדור, הפלפאף, סלית'רין ורייבנקלו שהם יהוו את ביתכם בעת שהותכם כאן. הבית שאליו תשתייכו יהיה משפחתכם. אתם תלמדו בשיעורים עם תלמידי הבית שלכם, תישנו בחדרי השינה של הבית, ותבלו את זמנכם החופשי בחדר המועדון של הבית שלכם. בזמן שהותכם בהוגוורטס, הצלחותיכם יזכו את הבית שלכם בנקודות, וכל הפרה של חוקים תגרום להורדת נקודות. טקס המיון יערך לפני כל תלמידי בית הספר בעוד כמה רגעים." היא חייכה לכולנו. "הסתדרו בשורה ובואו אחריי." הסתדרנו בתור ישר וצעדנו לעבר דלתות הכניסה שנפתחו עבורנו. עברנו בשורה ישרה בין השולחנות המלאים ילדים. המכשפה עם הגלימה הבורדו החלה להקריא שמות, וילדים אשר נקרא שמם הלכו מתחת מצנפת המיון והמצנפת קבעה את הבית אליו יישתייכו.
"ג'ין רודריגז" קראה הפרופסורית וילדה נגשה אל מתחת למצנפת המיון. היה לה שיער שחור קצר עם פוני המכסה במקצת את עינייה. בשיערה היו קבוצות שיער הצבועות בכחול. היא התיישבה על הכיסא מהוססת.
"סלית'רין!" קראה המצנפת אחרי כמה שניות, והילדה הלכה לשולחן הכסוף ירוק עם התלמידים המריעים. מעניין אם עכשיו היא עכשיו תשנה את הגוונים בשיערה מכחול לירוק...
"סלינה וואיט" הפרופסורית קראה וילדה בעלת משקפיים עם מסגרת דקיקה בצבע זהב, שיער בלונדיני שנע בין מתולתל לחלק, נגשה למצנפת.
"סלית'רין" קראה המצנפת מיד, והיא הלכה בעקבות ג'ין אל שולחן סלית'רין.
"ג'יימס פוטר" למשמע השם הבא בתור החלו פיטפוטים באולם. "זה הבן של הארי פוטר" לחש לי ויל.

"זה אומר הרבה" ציינתי בפני ויל וזכיתי לגילגול עיניים ממנו. הוא כנראה כל פעם מחדש שוכח שאני רק היום הכרתי את העולם ההזוי הזה של הקוסמים... "תזכיר לי לספר לך עליו בהזדמנות". הוא אמר לי.

ג'יימס פוטר נראה כי ממש לא נהנה מכל תשומת הלב הזאת. הוא התיישב על הכיסא והפרופסורית הניחה על ראשו את מצנפת המיון בהתלהבות קלה.
"גריפינדור!" צעקה המצנפת לאחר שניה של התלבטות וג'יימס הלך לכיוון השולחן שלתלמידים שישבו בו היו עניבות בצבע אדום זהב. הגריפינדורים קמו ונעמדו על מושביהם. הם צעקו והריעו בשמחה.
"וואו! איזה קבלת פנים. התרשמתי!!!"
"היילי סוואן" קראה הפרופסורית לאחר שהמנהלת השתיקה את התלמידים מהמיון של ג'יימס פוטר. (אני מניח שמי ישבה בכיסא הענקי באמצע השולחן המרכזי זאתי המנהלת. אל תאשימו אותי אם זאת לא היא... אני לא הכי מתמצא כאן)
ואז, לא תאמינו מי צעדה לעבר המצנפת. מי אם לא גברת בלונדינית חנונית יודעת כל. שברגע זה נאסר עלי לקרוא לה בלונדינית כי אני יודע את שמה.
המצנפת הונחה על היילי והבלונדינית עצמה עיניים חזק. לאחר כמה רגעים מייגעים המצנפת קראה "רייבנקלו". היא הלכה לשולחן רייבנקלו די מרוצה מעצמה.
הסתכלתי על ויל בבקשה להסבר.
"בית החוכמה" הוא אמר.

טוב, אז אולי היא לא כזאת טיפשה אם היא התמיינה לשם. תמחקו את המשפטים שלי למעלה לגבי טיפשותה.
"ויל דרלינג" הפרופסורית קראה בשמו של ויל והוא צעד לשם בהיסוס והעיף מבט לעברי. סימנתי לו שהכל בסדר, הוא חייך אלי והליכתו הפכה לבטוחה יותר. הוא התיישב על הכיסא ונראה פחות מבויש ומהוסס. יאיי, כמה שאני מוצלח. אתם רואים, בסך הכל עשיתי לו פנטומימה קצרה והוא ניהיה יותר בטוח בעצמו... הו, הכישרון העצום שלי!!! לא נראה לי שמישהו מעריך אותי כמו שצריך...
הכובע נח על ראשו. ויל מלמל כל מיני דברים בשקט. היה נראה שהוא נואם על הטכנולוגיה בימיי הביניים. ברצינות, הוא לא הפסיק לדבר. כנראה הוא מנהל משא ומתן עם הכובע.
לבסוף, ממש לבסוף, ממש ממש בסופו של דבר. (כן, הוא התיש אותנו. הוא ניהל ממש דיאלוג רציני עם הכובע...) קראה המצנפת:

הפרק הקודם		הפרק הבא