האויב האחרון

אוקי, אז עבר יחסית הרבה זמן מאז העידכון האחרון, אבל זה רק בגלל שהפרק הזה ארוך במיוחד. פשוט לא הייתי מסוגלת לקטוע אותו באמצע.

שוב תודה ענקית למגיבים המסורים 3> למתעניינים בהארי, נקודת המבט שלו תתחיל מהפרק הבא. קריאה מהנה!

פרק 4: חוזרים הביתה

המשרד של דמבלדור לא השתנה כלל בארבע- עשרה השנים האחרונות. היה משהו מנחם בידיעה שאפילו שבחוץ כל כך הרבה השתנה, במשרד המנהל הדיוקנאות של מנהלי העבר עדיין מנמנמים במסגרות שלהם בחוסר מעש, שהאש עדיין בוערת באח המעוטרת גילופי אבן בצורת האריה, הנחש, הנשר והגירית, שמכשירי הקסם עדיין מתקתקים והספרים הרבים עדיין מסודרים לפי נושאים, ושפוקס עוף החול עדיין יושב בנחת על קן הזהב שלו, בוחן את האורחים הממתינים בעניים כהות ונבונות.

אמילי, שחשה מאד ברע לאחר הנסיעה הראשונה שלה בפלו, התאוששה לאחר דקות ספורות של שכיבה על אחת הספות שמול האח וכעת התפנתה לבחון את חפצי הקסם המסקרנים. לילי ציפתה שהיא תציף אותה ואת ג'יימס בשאלות, אך היא שמרה על שתיקה יוצאת דופן, כאילו ידעה שהוריה מוטרדים מכדי להשיב על שאלות. זה היה מדהים, היכולת של ילדים לחוש את מצבי הרוח של הוריהם. גם כשהארי היה תינוק לילי חשבה שהוא יודע מתי היא מוטרדת ומפחדת, ובזמנים האלה הוא ידע לא לבכות... אבל היא ניסתה לא להעלות זיכרונות כאלה, כי הם עוררו בה דחף בלתי נשלט לבכות בעצמה.

היא הסתכלה מחוץ לחלון. המשרד של דמבלדור צפה אל המדשאות המשתראות, שהתגלגלו במורד הגבעה עד שהגיעו למרגלות היער. השעה הייתה שעת לילה, והיער נראה כמו ים שחור, אין- סופי וגועש, לאור הירח המתמעט שזרח בשמיים בעוז. בבקתה של האגריד האורות דלקו ועשן עלה מהארובה, כאילו לא עבר יום מאז הפעם האחרונה שלילי הייתה שם. המראה היה מנחם.

הנוף הלילי מילא אותה ערגה. זה לא היה מדויק לומר שהיא התגעגעה אל המקום, היא הרי בכלל לא זכרה שהוא היה קיים בארבע- עשרה השנים האחרונות. אבל אולי מכיוון שהוא היה חלק בלתי נפרד מחייה הקודמים, היא השתוקקה אליו בסתר במשך כל השנים האלה, אפילו בלי להיות מודעת לכך. זה היה על הדשא הזה, לצילו של היער הזה, תחת אורו של אותו הירח, שהיא למדה שהעולם יכול להיות מקום נפלא ומדהים. זה היה המקום בו הכירה לראשונה את הקסם שבהרפתקה – והמקום בו היא התאהבה בבעלה.

היא הסתכלה לעבר ג'יימס. הוא ישב באחד הכיסאות שמול שולחן העבודה, בוהה בכפות ידיו. גם אחרי שהאמת על חייהם כמוגלגים יצאה לאור הוא עדיין חגר את האקדח שלו, כנראה מתוך הרגל. פניו היו נתונות בהבעה רצינית, חמורת סבר. הוא הרשה זאת לעצמו כי חשב שלילי ואמילי לא רואות אותו. אם היה יודע שלילי מסתכלת עליו הוא היה מחליף את ההבעה הזועפת בחיוך ואולי היה מנסה להזכיר את אחת מהפעמים הרבות בהן זומן למשרד הזה כדי לקבל נזיפה או עונש על איזה תעלול שביצע בבית הספר. ג'יימס תמיד השתמש בהומור כדי להתמודד עם צרותיו, ולילי ידעה שהוא שונא כשהיא רואה אותו מפוחד או מוטרד. משום מה הוא חשב שזה מעיד על חולשה, אפילו שלילי ניסתה להסביר לו שזה לא נכון. גם אחרי יותר מחמש עשרה שנות נישואים הוא לא היה מוכן לקבל את זה. אולי חלק מזה היה באשמתה; למרות מה שאמרה לו היא אהבה את זה שהוא חזק, יציב, בלתי ניתן לערעור. זו הייתה אחת הסיבות שהיא אהבה אותו.

ג'יימס הבחין במבטה, ובדיוק כפי שחזתה הבעת פניו הקודרת התחלפה כמעט מייד בחיוך. הוא קם והצטרף אליה ליד החלון, כורך זרוע אחת מסביב לכתפיה. רק אז היא הבינה כמה היא הייתה מתוחה.

"לא עוד הרבה זמן," הוא אמר, "בקרוב נראה אותו שוב."

לילי הנהנה, משתדלת לשלוט בפרץ הרגש שהציף אותה. זה היה כל מה שהיא הצליחה לחשוב עליו מאז שהזיכרונות שלה חזרו – לראות את הארי שוב. היא הייתה מוכנה אפילו לעבור שוב את החוויה החוץ- גופית הנוראית שהיא וג'יימס חווה באותו היום, ורק שתוכל לראות את בנה, תוכל לדעת שהוא מוגן. אפילו לא שינה לה מה הוא חושב עליה ועל ג'יימס אחרי שנעדרו כל חיו (זה היה שקר, זה שינה לה מאד), היא רק רצתה לדעת שהוא בסדר.

"היו לנו הרבה זמנים טובים כאן," ג'יימס אמר ברכות, מסתכל גם הוא לעבר המדשאות. "זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו?"

"כמובן שאני זוכרת," לילי השיבה, משעינה את ראשה על כתפו. היא חייכה. היא עוד זכרה את החמימות מתחת לגלימת ההעלמות של ג'יימס, את הכוכבים שנשקפו מבעד לנקבוביות שבבד, את הריגוש שבקרבה החדשה והלא מוכרת. "אני זוכרת שגרמת לי לעבור על החוקים. הייתי בטוחה שיתפסו אותנו בכל רגע."

"קצת קיוויתי שיתפסו אותנו," ג'יימס הודה בשמץ מבוכה. "חשבתי שזה יהיה רומנטי."

לילי צחקה. ג'יימס חייך בשביעות רצון.

פרץ של להבות ירוקות נדלק באח בשאגה. דמבלדור צעד לתוך משרדו, ורגע לאחר מכן הופיע סוורוס. ביטנה של לילי התכווצה. היא קצת קיוותה שהוא לא יהיה נוכח בפגישה הזו. כאילו חש בחוסר שביעות רצונה, סוורוס השפיל את עניו. הם היו אנשים מבוגרים, אבל הוא עדיין התנהג כאילו הם ילדים ולילי כועסת עליו בגלל שלא התערב כשחבריו לבית סלית'רין התעללו בתלמיד שנה ראשונה. היא תמיד סלחה לו בסופו של דבר, אבל היא חששה שהפעם היא עשויה להמשיך לנטור לו טינה. היא לא חשבה שהיא יכולה לסלוח לו על שהפריד אותה מבנה.

"אני מתנצל על האיחור," דמבלדור אמר, מתיישב בכיסא הזהוב שמאחורי שולחנו. פוקס התעופף מהקן שלו ונחת על ברכו, מותח את צווארו כשהמנהל הזקן ליטף את ראשו המעוטר בלורית זהב. "ישיבת המסדר התארכה. אתם בוודאי זוכרים איך זה יכול להיות לפעמים."

"המסדר עדיין פעיל?" ג'יימס שאל בשמץ מרירות. "וסנייפ חבר בו? בפעם האחרונה שבדקתי הוא היה אוכל מוות."

סוורוס לא נראה נפגע מההערה. דמבלדור אמר, "הרבה השתנה, ג'יימס. היום סוורוס הוא אחד מהחברים הנאמנים והחשובים ביותר במסדר."

ג'יימס מלמל דבר מה שלילי לא שמעה. היא ידעה שג'יימס לעולם לא יוכל לבטוח בסוורוס, לא משנה מה דמבדור אומר, אבל את לילי זה לא הפתיע שהוא במסדר – היא תמיד ידעה שבסוף הוא יחזור לדרך הישיר.

"שבו, בבקשה. יש לנו נושאים רבים לדון בהם," דמבלדור אמר, "אפשר להציע לכם סוכריות לימון? אמילי?"

אמילי לקחה סוכרייה אחת בביישנות לא אופיינית, ממלמלת תודה חלושה. היא אף פעם לא התביישה מזרים, אפילו כשהייתה ילדה קטנה, ותמיד דיברה בקול ובלי לחשוש.

"אני מניח שהורייך סיפרו לך על הוגוורטס?" דמבלדור שאל אותה. אמילי הנהנה. "אני שמח לשמוע. תרצי לערוך סיור בטירה?"

אמילי הנהנה שוב, ביתר התלהבות. רוב השיחות של אמילי עם הורייה בשבועיים האחרונים היו על הוגוורטס. נראה שזה הנושא היחיד שקשור לעולם הקוסמים שהיה אפשר לדבר עליו מבלי שלילי תאבד את אשונותיה; כל נושא אחר גרם לה לחשוב על הארי, והיא בקושי הצליחה להכיל את הגעגוע, האשמה והכאב.

דמבלדור קרא, "דובי!"

גמדון בית הופיע שם תוך רגע. הוא היה הגמדון המוזר ביותר שלילי ראתה מימיה. במקום מגבות המטבח הפשוטות שגמדוני הבית בהוגוורטס נהגו ללבוש, הוא היה עטוי שלל בגדי מוגלגים של ילדים ועטה על ראשו כובע מצחייה צבעוני.

"דובי, תועיל לערוך לאמילי סיור בטירה? כשתסיימו אני משוכנע שהיא תשמח להינות מספל של שוקו חם במטבחים."

"אכן כני, אדונילי דמבלדור!" דובי השיב בצייתנות, מושיט לאמילי את ידו הדקיקה. אמילי, שמעולם לא ראתה יצור שלא היה אנושי קודם לכן, בהתה בו בתדהמה וחוסר וודאות. ג'יימס סיפר לה בהרחבה על יצורי הפלא שבעולם הקוסמים, אבל זה היה שונה לראות אחד מהם במציאות.

"זה בסדר," לילי אמרה לה.

אמילי לקחה את ידו של הגמדון ומייד נראתה יותר בטוחה בעצמה. היא נופפה להוריה בעוד המדריך שלה מוביל אותה בעדינות מחוץ למשרד של דמבלדור. הידיעה שהיא עומדת להתפעם מהוגוורטס בפעם הראשונה חיממה את ליבה של לילי.

"מיותר לציין שיש לאמילי מקום בהוגוורטס, אם אתם רוצים בכך," דמבלדור אמר אחרי שאמילי עזבה.

"כן, אנחנו רוצים," ג'יימס אמר, "אנחנו רוצים לחזור. אנחנו רוצים לחזור למסדר, ואנחנו רוצים לראות את הארי."

"כמובן. אך כל דבר בעיתו," דמבלדור השיב, "אתם צריכים להבין שהרבה השתנה מאז ש... עזבתם."

"לא עזבנו, דמבלדור. אתה יודע את זה," ג'יימס אמר בחדות, מסתכל ישירות בסוורוס אך ממשיך לדבר אל דמבלדור. "אני מקווה שזה לא מה שאתה מספר לאנשים."

"כמובן שלא," דמבלדור המשיך בשיוויון נפש. "היחידים שיודעים עליכם הם כמה חברי מסדר נבחרים, ביניהם סיריוס ורמוס. הם יודעים שלא עזבתם במכוון."

ניצוץ נדלק בעניו של ג'יימס למשמע שמותיהם של חבריו הטובים. הוא דיבר עליהם הרבה בשבועיים האחרונים, תוהה מה עלה בגורלם בשנים שעברו. ארבע עשרה שנים היו זמן ארוך, הרבה יכול להשתנות בזמן הזה. איזה מן חיים הם חיים עכשיו? האם הם הקימו משפחות? האם הם עדיין מתאבלים על לילי וג'יימס? רק בלילות, בחושך, הוא עז לחשוף בפני אשתו את המחשבה המפחידה שקוננה בו, שאולי הם בעצם כבר לא בחיים.

אך כעת, כשידע שהם בריאים ושלמים ועוד פעילים במסדר, הקלה ברורה שטפה את פניו. גם לילי חשה הקלה. היא ורמוס היו חברים עוד מהשנים המוקדמות שלהם בהוגוורטס, הרבה לפני שהיא חשבה שהיא וג'יימס אי פעם יוכלו להיות ביחד. בתקופה מאוחרת יותר גם סיריוס הפך לחבר קרוב, אפילו שבתחילה הם היו אויבים; הם אפילו מינו אותו להיות הסנדק של הארי. גם אותה הפחידה האפשרות שקרה להם איזה אסון בזמן שהם נעדרו.

"אתם יכולים ללכת לדבר איתם, אם אתם רוצים," דמבלדור אמר, רואה שג'יימס משתוקק להתאחד עם חבריו. "הם יוכלו לענות על השאלות הרבות שאתם בוודאי רוצים לשאול. אני רק מבקש שתזכרו – הרבה דברים השתנו."

הטון בו דיבר והדרך בה הסתכל עליהם עוררה בלילי תחושה מבשרת רע, אבל לא נראה שג'יימס מבחין בכך בכלל. סוורוס הסתכל עליו בצורה מוזרה. לילי לא הצליחה להבין האם זה מבט של גועל או רחמים.

"המפקדה החדשה של מסדר עוף החול ממוקמת בכיכר גרימולד מספר שתיים- עשרה, בלונדון," דמבלדור אמר. "הבית מוגן בלחש פדיליוס, ואני שומר הסוד. תוכלו לנסוע לשם בפלו עכשיו – אני אשלח את אמילי אחריכם בעוד כמה שעות."

לילי התחילה להודות למנהל, אבל ג'יימס קטע אותה, "כיכר גרימולד? זה לא הבית של אימא של סיריוס?"

"כפי שאמרתי, הרבה השתנה," דמבלדור אמר, מחווה לכיוון האח.

לאחר שג'יימס נעלם בתוך הלהבות לילי לקחה קמצוץ של אבקה ירוקה, ובתחושה מבשרת רע זרקה אותה לאש ואמרה את כתובת המפקדה. לאור הלהבות הירוקות היא הסתכלה לעבר סוורוס בפעם האחרונה. הוא נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו – הוא תמיד חיכה שג'יימס לא יהיה בסביבה כדי לדבר איתה בכנות – אבל היא צעדה לתוך הלהבות, לא מאפשרת לו להתנצל.

היא הסתחררה זמן ארוך, מקפידה לעצום את עיניה כדי לא לקבל בחילה, עד שהרגישה שהגיעה לצד השני. היא צעדה מתוך הלהבות אל טרקלין מפואר אך מוזנח ביותר. ממבט ראשון היה ברור לה שהיא הגיעה לבית של קוסמים; היא אומנם ביקרה שם רק פעם אחת, אבל החדר הזכיר לה את הטרקלין בבית הוריו של ג'יימס, רק מפואר ומאיים הרבה יותר. ארונות התצוגה העמוסים חפצי קסם לא נעימים למראה והנברשת המעוצבת בצורת נחשים מתפתלים הבהירו שהבית היה שייך למשפחה טהורת דם לה יוחס שימוש בקסם אפל. ברור היה שאיש לא גר שם כבר זמן ארוך; הווילונות שכיסו את כל החלונות הגדולים זמזמו מדוקסיות, והשטיחים והספות המפוארים היו שחוקים ומלאים אבק. רק כשהלהבות הירוקות גוועו והלהבות האדומות שוב האירו את החדר באור מאיים פחות, לילי הבינה שמישהו עשה ניסיון לנקות את המקום ולהפוך אותו ראוי למגורים.

גבר עמד ליד אחת הספות, מסתכל בין לילי לג'יימס בתדהמה חסרת מילים מעורבת בכאב ברור. הוא היה גבר רזה, לבוש בגדים מרופטים אך נקיים. שיער חלק בצבע חום בהיר מסגר פנים רציניות מעוטרות בצלקות חיוורות. שפתיו היו נתונות בקו דק, חמור סבר, כאילו ניסה לעצור את עצמו מלדבר או לצעוק. ברגע הראשון לילי לא זיהתה אותו, לא הבינה למה הוא מסתכל עליה ככה, עד שהדימיון הכה בה בחדות מסחררת.

"ירחוני?" ג'יימס אמר במן תהייה, בברור המום לא פחות מאשתו למראה השינוי החד שחל בחברם.

זה אכן היה רמוס, מבוגר בארבע- עשרה שנים. קשה היה להפנים את השינוי שחל בו – הרי בפעם האחרונה שלילי ראתה אותו הוא היה בן עשרים, ועכשיו שיערו כבר החל להאפיר, וקמטים מוקדמים התחילו להופיע על פניו.

הוא לקח נשימה עמוקה, כאילו הוא עומד לעשות משהו שיכאיב לו מאד, ואז אמר בקול רועד, "תהפוך לאייל."

"מה?" ג'יימס השיב בבלבול, ואז המשיך, כלא מאמין למשמע אוזניו, "רמוס, זה אני."

רמוס הנד בראשו. נראה שהפעולה מסבה לו כאב כמעט מוחשי. "תוכיח לי שזה באמת אתה. לא אכפת לי מה דמבלדור אומר. תוכיח לי."

ג'יימס הנהן בהבנה, מסיר את משקפיו ומוסר אותם ללילי.

"לא עשיתי את זה מזמן, אז יכול להיות שאני קצת חלוד," הוא התריע בפני רמוס בחשש מסוים. "אם אני לא מצליח מייד זה לא אומר שאני אוכל מוות."

רמוס, שעניו הזהובות בערו לאור האש, נתן חיוך זעיר למשמע ההערה. כעת הוא נראה הרבה פחות מאיים, והרבה יותר פתוח לאפשרות שהאדם העומד מולו הוא חברו הוויתיק שהוא חשב למת.

לילי ראתה את ג'יימס משנה צורה פעמים רבות בעבר, אבל הלחש מעולם לא הפסיק להדהים אותה. כשהאור הרך והחמים הקיף את גופו של בעלה היא הרגישה לרגע שנוכחותו מתעצמת, כאילו בדרך מסוימת האור הזה היה הוא עצמו, הוויתו הטהורה, חופשי מגופו המוחשי. לאחר כמה רגעים קצרים האור נעלם ובקומו של ג'יימס עמד אייל בגודל מלא, קרניו העצומות מגיעות כמעט עד התקרה. הוא רקע בחוסר נחת על השטיח המאובק, מרגיש לכוד בין הספות שהקיפו אותו מכל עבר ולא אפשרו לו לזוז. פרץ של אהבה הציף את ליבה של לילי למראה היצור האצילי. הוא ללא ספק היה בעל החיים שתיאר את בעלה בצורה הטובה ביותר.

רמוס חצה את המרחק ביניהם במהירות הבזק, כורך את זרועותיו מסביב לצווארו של האייל בחוזקה. קרניים רטן בחוסר סבלנות, לא מרוצה מהחלל הצפוף אליו נכלא. רמוס צחק, צחוק מלא הקלה, ובעוד ג'יימס חוזר לצורתו המקורית הוא התנפל על לילי בחיבוק מוחץ עצמות. היא בקושי הצליחה לנשום, אבל היא לא ניסתה להרחיק אותו. הוא רעד כמו עלה נידף, אוחז בה כאילו פחד שבכל רגע תתנדף – ואולי הוא באמת חשב שזה מה שעומד לקרות. כל מה שהיא יכלה לעשות היה לחבק אותו בחזרה, הכי חזק שיכלה. היא לא הצליחה לדמיין את עצמה במצבו, לחיות במשך שנים עם הידיעה שהאנשים היקרים לך ביותר מתים, רק כדי להתאחד איתם בשנית בדרך כה לא צפויה.

"הי, אל תתרגש יותר מידי. היא אישה נשואה," ג'יימס התערב בקלילות, מניח את ידו על כתפו של רמוס. אדם הזאב סב וחיבק גם אותו בחוזקה.

"לא זכרתי אותך כזה רגשן, ירחוני," ג'יימס אמר בעודו אוחז בחברו בחוזקה. למרות שניסה להפוך את האווירה הטעונה לקלילה יותר, הוא בעצמו נראה נרגש במיוחד. "כבר לא מספיק לך ליילל לירח?"

רמוס התנתק ממנו כדי להסתכל בפניו. "אולי תפסיק? זה לא הזמן," הוא אמר בקוצר רוח, ואז פרץ בצחוק כמעט פראי. זה גרם לו להיראות דומה הרבה יותר לרמוס לופין מימי בית הספר. "כמה קל לחזור להרגלים ישנים..."

ג'יימס חייך בשביעות רצון. הוא טפח על שכמו של חברו באהדה ואז הרצין.

"תקשיב, רמוס, אנחנו חייבים לך התנצלות. כשירדנו למחתרת – "

"אין צורך בהתנצלות," רמוס קטע אותו. "אני יודע הכל, סיריוס הסביר לי. אם יש מישהו שצריך להתנצל זה אני – אל תקטע אותי, ג'יימס, חיכיתי ארבע עשרה שנים כדי לומר את זה. הייתי צריך להיות שם, לעזור לכם, ולא עובר יום בו אני לא מתחרט על שהקשבתי לדמבלדור ויצאתי למשימה ההיא. שניים – בעצם, שלושה – מהאנשים היקרים לי ביותר בעולם היו בסכנה, וההיעדרות שלי רק החמירה את המצב. אתם הייתם צריכים חבר שתוכלו לבטוח בו, ואני לא הייתי שם. הצורך התמידי שלי לרצות את דמבלדור והרצון לזכות בהערכה של המסדר עיוורו אותי. אני מצטער."

"כולנו עשינו טעויות," לילי השיבה, "זה הופך להיות ברור לנו יותר ויותר בכל יום שעובר. היינו צעירים. אבל זו נחלת העבר, לא?"

רמוס הנהן ועשה מאמץ לחייך, אך נכשל בלהעמיד פנים שהוא מקבל את ההנחה הזאת. ניכר בפניו שהוא חושב שהיא טועה טעות מרה. הבעת הפנים מבשרת הרע הזו לא מצאה חן בעיניה של לילי, אבל לפני שהיא הספיקה לנסות לחקור אותה ג'יימס נכנס לשיחה.

"איפה רך- כף? ולמה אנחנו נמצאים בבית של אימא שלו? חשבתי שהיא נישלה אותו."

"גם אני חשבתי ככה, אבל כנראה שבסופו של דבר לא היה לה הלב לעשות את זה. אולי היא עוד קיוותה שיום אחד הוא יחזור. היא נפטרה לפני עשר שנים בערך, אז עכשיו הבית שייך לסיריוס."

"לא חשבתי שלדודה וולבורגה היה לב," ג'יימס אמר בקרירות לא אופיינית, אותה הוא לא הצליח להסתיר מאחורי ההלצה החלושה. "אז איפה הוא מסתתר?"

משום מה רמוס נראה המום, כמעט נפגע, מהניסוח של השאלה. הוא מיהר להשיב את קור רוחו.

"אני אלך לקרוא לו," הוא אמר בשמץ חשש. "הוא היה... הוא קיבל את החדשות קצת פחות טוב ממני." ופתאום הוא שאל, "דמבלדור באמת לא סיפר לכם כלום?"

"על מה?" ג'יימס שאל, מתחיל לחשוד בהתנהגות של חברו.

"אני מניח שיש לנו את כל הלילה להשלים פערים," רמוס אמר, אך לא נשמע נלהב כפי שלילי הייתה מצפה שיהיה. "רק... תשתדלו להתנהג כרגיל."

ג'יימס ניסה לשאול אותו על מה בשם מרלין הוא מדבר, אבל רמוס חמק מחוץ לטרקלין מבלי להשיב.

"הוא תמיד היה כזה משונה?" ג'יימס שאל אחרי שהוא עזב.

לילי לא השיבה. היא התיישבה על מסעד הספה הקרובה, בוחנת במבטה את שטיחי הקיר הדהויים שעיטרו את קירות החדר. לאור האש המרצדת באח פניהם של אבות משפחת בלק והאויבים הנוראיים שהביסו נראו גרוטסקיים, כמעט מגוחכים. היא הרגישה כאילו הם לועגים לה ולג'יימס, לאופטימיות שלהם לגבי החזרה לאנגליה. ההתנהגות של רמוס עוררה בה תחושה שמשהו רע עומד לקרות.

ג'יימס התקרב אליה, מניח את ידיו על כתפיה. מגעו ייצב אותה מעט, מונע ממחשבתה לגלוש למחוזות מסוכנים. הוא עמד לומר לה משהו, כנראה להבטיח שהכל יהיה בסדר, כשדלת הטרקלין הכבדה נפתחה שוב, מסמלת את חזרתו של רמוס. לצידו עמד גבר גבוה וגרום, פניו לוטות בצללים.

ידה של לילי עלתה לכסות את פיה במחווה של תדהמה וזעזוע. זה היה כמו להסתכל בבועה אפלה ומעוותת של האדם שהכירה בעבר. סיריוס, שבצעירותם היה גבר נאה ומלא חיים, עכשיו נראה זקן יותר מכל אחד מהם. הוא עוד היה גבוה ומרשים, אבל כעת גובהו רק הדגיש כמה גרום ורזה הוא היה, לא הרבה יותר מאשר עור ועצמות. שיערו השחור היה מוארך והוא גידל על פניו הרזות זקן קצר, כאילו חיפש נואשות דבר מה מאחוריו יוכל להסתיר את פניו – הפנים שבעבר היו סימן ההיכר שלו, והיום נראו כמו מסכה מהווה שתפקידה להסתיר את הכאב העצום שמאחוריה. אפילו עניו השתנו; צבען הכסוף איבד את הברק שלו והפך לצבע מתכתי של ענני סערה, מוכנים להוריד גשם בכל רגע.

אך אם תגובתם של לילי וג'יימס הייתה קיצונית למראה השינוי הנורא שחל בחברם, תגובתו של סיריוס הייתה קיצונית הרבה יותר. הוא ניסה להתקרב אל ג'יימס אבל לא הצליחה להשלים שני צעדים לפני שנפל וצנח על ברכיו. רמוס ניסה לתמוך בו, אך זה היה כאילו משקולת מושכת אותו אל הרצפה. הוא השפיל את ראשו כך ששיערו החליק והסתיר את פניו וגבו העטוי גלימה רפויה עלה וירד בחדות, כאילו הוא מתקשה לנשום. לילי הבינה שהוא עובר מן התקף חרדה, אבל לא היה דבר שהיא יכלה לעשות מלבד לבהות בתדהמה לא מרוסנת.

ג'יימס, לעומתה, התנער מההלם במהירות ומיהר אל צידו של חברו, כורע מולו על השטיח. ברגע שהיה במרחק נגיעה ממנו, סיריוס משך אותו לחיבוק מוחץ עצמות, ידיו הגרומות לופתת את חולצתו בעוצמה. ואז הוא השמיע קול נוראי – הקול הנורא ביותר שלילי שמעה מימיה – והיא הבינה שהוא ממרר בבכי. הצליל היה קורע לב, משתנה בין יפחות מלאות יגון לבין קולות שמשמיעה חיה פצועה, וביניהן שברי מילים – תחנונים למחילה.

הכאב הצרוף שבקול קרע את לילי מבפנים. רק כשרמוס ניגש לצידה והניח יד על כתפה היא הבינה שהיא בוכה בחוסר אונים. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בפני המחזה הנורא, אך ידעה שהכאב שהיא מרגישה הוא כאין וכאפס לעומת הסבל העצום שסיריוס עובר ברגעים אלה.

"זה לא נורא כמו שזה נראה," רמוס לחש לה בקול מנחם. "הוא בסדר. הוא פשוט בהלם."

כל אותו הזמן ג'יימס נותר יציב כמו סלע, אוחז בחברו בחוזקה וביציבות, כאילו היה הדבר היחיד שהחזיק אותו מלהתפרק ולהתפורר לערימת עצמות. הוא דיבר אליו בקול מהוסה, ואפילו שלילי לא הצליחה לשמוע את המילים הטון העמוק והמרגיע היה עוצמתי מספיק כדי לעצור את הדמעות שלה. אחרי זמן קצר גם הבכי של סיריוס פסק, וג'יימס עזר לו לעמוד שוב על רגליו. אך גם כשעמד הוא המשיך להליט את פניו מאחורי ידו, כמו בבושה, ממשיך לומר שוב ושוב, "אני מצטער... אני מצטער... תסלח לי..."

"אין על מה לסלוח, רך- כף," ג'יימס אמר לו בתקפות, אוחז בעורפו של סיריוס ומאלץ אותו להסתכל בפניו. "כולנו טעינו כשבטחנו בו. זאת לא הייתה אשמתך."

ברגע שעניו של סיריוס התמקדו בפניו הוא נרגע מעט, כאילו הפנים לפתע שג'יימס באמת שם, שהוא לא רוח רפאים שחזרה לרדוף אותו. דמעות עוד התגלגלו במורד פניו, עניו הקרועות לרווחה בוחנות כל תו בפניו של חברו, כמחפש אחר דבר מה שיוכיח שהוא לא אמיתי. אך כלל שהשניות עברו המבט האבוד, המלא חרטה ואשמה, התחלף אט- אט בדבר מה חדש – תקווה.

"היו לי הרבה חלומות כאלה," הוא אמר. קולו, שבעבר היה נעים ומתנגן, היה כעת עמוק וצרוד. "אבל אני חושב שזה לא חלום... בחלומות שלי תמיד היית אומר שזאת כן הייתה אשמתי."

"טוב, ברור שאני שבחלומות שלך אידיוט," ג'יימס אמר. סיריוס השמיע מן נביחה שנשמעה קצת כמו צחוק. "אתה עוד מאשים את עצמך במה שקרה? אני בטחתי בו בדיוק כמוך, אם לא יותר. לקחתי אותו תחת חסותי מההתחלה, תמיד חיפיתי עליו, אז חשבתי שהפעם הוא יחפה עלי..." לרגע קולו כמעט נשבר, כאילו הוא עומד להתחיל לצעוק, אבל כמו תמיד הוא שלט ברגשותיו השליליים, מסתיר את הסדקים מאחורי מסכה מושלמת של שליטה עצמית. "איפה הוא, בכל אופן? הייתי רוצה לתת לו משהו לחשוב עליו."

"במנוסה," רמוס השיב במקומו של סיריוס, שעוד היה מעט בהלם. "בעצם, עכשיו הוא כבר לא צריך לברוח, כשהאדון שלו שוב בעמדת כוח."

"האדון שלו..." ג'יימס מלמל בקול כל כך רווי שנאה שלילי בקושי זיהתה אותו. "אני עדיין לא מאמין שהוא בגד בנו ככה..."

"מה קרה לך?" לילי שינתה את הנושא, עדיין לא מצליחה להתגבר על מצבו של סיריוס.

"לילי..." סיריוס נראה כאילו הוא מבחין בנוכחותה לראשונה. היא ניסתה להתקרב כדי לחבק אותו, אבל הוא נסוג לאחור במבט כאוב. "לא. זה לא מגיע לי. אכזבתי אותך."

"לא אכזבת אותי, סיריוס – "

"את לא יודעת מה קרה," סיריוס נכנס לדבריה בטון נואש, כמשתוקק שלילי תכעס עליו או תנזוף בו על דבר מה.

הייתה לה תחושה שהיא יודעת על מה הוא מדבר, אבל היא לא רצתה לקפוץ למסקנות עדיין. היא לא רצתה לבכות שוב. היא רק רצתה להינות מהאיחוד הזה רק לעוד כמה רגעים, לחבק שוב חבר וותיק ומסור שהיא לא ראתה מזמן. היא סגרה את המרחק ביניהם ומשכה את סיריוס לחיבוק; בתגובה הוא חיבק אותה בחזרה בעוצמה מדהימה ביחס לזרועותיו הרזות, ממלמל באוזניה התנצלויות. דמעות אילמות זלגו מעיניה ללא שליטתה, דמעות של חוסר אונים ורחמים.

"אל תבכי בגללי, לילי," סיריוס אמר, מתנתק ממנה. הוא חייך אליה, וכך נראה הרבה יותר דומה לעצמו. "אני לא שווה את זה."

"אתה שווה כל דמעה," לילי אמרה, מוחה את הדמעות מפניה. "מה קרה, סיריוס? מה עשה לך את זה?"

"אתה חולה?" ג'יימס שאל. "זה בגלל שההורים שלך היו בני דודים?"

"ג'יימס!" לילי נזפה בו, המומה מקלות הראש שהוא מביע בעניין.

"מה?" ג'יימס התגונן. "ההורים שלו באמת היו בני דודים!"

להפתעתה של לילי, סיריוס התחיל לצחוק. הצחוק שלו הרגיע מעט את הכאב שבער בחזה, היכן שעוד שכן הזיכרון הטרי של הבכי הנורא שלו.

"זה לא משהו כזה. למרות שאולי זה היה עדיף," סיריוס אמר, צל חולף על פניו ומעלים את החיוך שג'יימס הצליח להעלות.

"אתה רוצה שאני אספר להם?" רמוס הציע ברגישות.

"לא," סיריוס השיב. "אני אספר."

הם תפסו את מקומותיהם על הספות שמול האח. סיריוס התיישב בכורסא הרחוקה ביותר מהאש, כאילו עוד רצה להסתתר בצללים, ורמוס זימן קנקן תה וארבע ספלים. המשקה החם הרגיע את עצביה של לילי; היא התגעגעה לתה של רמוס.

סיריוס התחיל לספר על אירועי הלילה בו היא וג'יימס "מתו", מתאמץ לשמור על קור רוח. כאשר הוא סיפר כיצד הוא השאיר את הארי התינוק בהשגחתו של האגריד ויצא לחפש את פיטר ג'יימס ניסה לומר משהו, אבל רמוס סימן לו לתת לסיריוס לסיים את הסיפור. לילי לעולם לא הייתה צופה את ההתפתחות הנוראית שהתרחשה לאחר מכן; סיריוס סיפר כיצד פיטר הערים עליו, פיתה אותו לרחוב מלא מוגלגים ושם הטיח בסיריוס האשמות, גורם לכולם להאמין שהוא היה שומר הסוד שבגד במשפחת פוטר, ואז הטיל קללה פראית ואלימה שהרגה שתיים עשרה מוגלגים לפני ששינה צורה לעכברוש ונעלם בביבים.

"כשמשרד הקסמים הגיע לשם לא היה להם ספק מה התרחש," סיריוס סיים את הסיפור בטון קודר. "זה היה ברור לעין שאני בגדתי בכם, שאני רדפתי אחרי פיטר כדי להשתיק אותו, ושאני רצחתי את כל המוגלגים האלה. החדשות שוולדמורט הובס בדיוק התחילו להתפשט, ומשרד הקסמים רצה לסגור את כל הקצוות הפתוחים מהר ובשקט. הם דנו אותי למאסר עולם באזקבן."

ג'יימס היה על רגליו עוד לפני שסיריוס השלים את המשפט.

"זה לא יכול להיות נכון," הוא אמר בלהט. לילי ניסתה לגעת בידו, אבל הוא אגרף את אצבעותיו. "זה פשוט לא יכול להיות. דמבלדור לא היה נותן לזה לקרות. ירחוני – אתה בטח אמרת להם שזה לא נכון! הוא לא היה עושה את זה!"

"ג'יימס, אתה חייב להבין שבאותו הזמן הסיפור שפיטר טווה לא נשמע מופרך בכלל," רמוס אמר בזהירות.

"איך אתה יכול – "

"הוא צודק, קרניים," סיריוס התערב בטון אפל. "התעלול שלנו היה מוצלח מידי. כולם, גם דמבלדור וירחוני, היו בטוחים שאני הייתי שומר הסוד. הם היו בטוחים שאני בגדתי בכם. ואם אני הרגתי אתכם, את החברים הכי טובים שלי, כנראה שלא היה מפריע לי להרוג עוד חבר וגם כמה מוגלגים לקינוח."

ג'יימס טלטל את ראשו בעקשנות. "אני לא יכול לקבל את זה."

"אתה לא היית שם, קרניים," רמוס אמר בעצבות. "זה היה נראה רע. אני בעצמי האמנתי שסיריוס היה הבוגד, עד שראיתי את פיטר במפת הקונדסאים לפני שנתיים."

לא נראה שדבריו מצליחים להרגיע את ג'יימס. להפך, הוא נראה כועס יותר ויותר כלל שרמוס המשיך לדבר. לילי ידעה שהוא כועס בעיקר על עצמו, ושהוא מאשים את עצמו בטרגדיה המחרידה הזו.

"לפני שנתיים? כמה זמן היית שם?" הוא שאל את סיריוס, כמעט בהאשמה.

"שתיים עשרה שנים," סיריוס השיב. הטון הקשה של חברו לא עורר בו תבוסה, אלא כמו העיר לחיים עוצמה נסתרת שהייתה רדומה בתוכו מאז שאיבד את חיו הקודמים. העוצמה הזו סייעה ללילי לרחם עליו פחות, ולהעריך אותו יותר על הגיהינום ששרד.

"למה הם שחררו אותך?" היא שאלה, מרותקת.

חיוך זחוח הפציע על פניו של סיריוס, מגלה הבזק של סיריוס בן העשרים מאחורי המסכה. "הם לא," הוא אמר. "ברחתי."

"לא יכול להיות!" ג'יימס קרא. הכעס שלו שכח מעט, ועכשיו זה היה כאילו הם שוב בבית הספר וסיריוס מספר לו בהרחבה על מתיחה מבריקה שביצע על אחד המורים. "אף אחד אף פעם לא ברח מאזקבן! איך עשית את זה?"

"ובכן, תמיד אמרנו שנלך להירשם כאנימגוסים, אבל אף פעם לא יצא לנו לעשות את זה," סיריוס אמר בשביעות רצון. "בן אדם לא ממש יכול להשתחל דרך הסורגים שם, אבל רך- כף הצליח. לך זה לא היה עובד – הקרניים הטיפשיות שלך היו נתקעות בסורגים."

לילי השתדלה לחייך בעוד שלושת החברים צוחקים. המחשבה על ג'יימס בתא באזקבן הייתה מחרידה מכדי שתוכל להתעלם ממנה לחלוטין.

"הי, מה אמרתי לך? אני לא רוצה שתבכי עלי," סיריוס פנה אליה, מבחין שהיא שוב נראית מוטרדת.

היא טלטלה את ראשה, דוחקת בכוח את המחשבות הבלתי נעימות החוצה.

"אז למה חיכית כל כך הרבה זמן? למה חיכית שתיים- עשרה שנים כדי לברוח?"

הצל חזר אל פניו של סיריוס. לילי מייד התחרטה על ששאלה.

"בהתחלה אפילו לא חשבתי על לברוח," הוא סיפר, עניו נודדות אל הלהבות המרצדות באח, כאילו אורן היה יכול לגרש את השדים שהתגנבו לראשו. "זה מה שהסוהרסנים עושים לך. אתה הופך להיות כלוא בתוך עצמך, בתוך הפחדים והחרטות שלך. זה כמו מבוך, קשה מאד לצאת משם. מהר מאד התחלתי להאמין שמגיע לי להיות שם, כי בגללי אתם הייתם מתים והארי נשאר יתום. אבל במשך כל הזמן הזה שמרתי על שפיות מסוימת, אולי כי ידעתי שאני חף מפשע, וככה הצלחתי לשמור על עירנות כששר הקסמים הגיע לסיור באזקבן, והצלחתי לשכנע אותו להשאיר אצלי את העיתון שלו. הוא כמעט זרק אותו וברח כשאמרתי לו שאני מתגעגע לפתור תשבצי היגיון." הוא פלט נבחת צחוק. "בעיתון הייתה תמונה של משפחה שזכתה בהגרלה של הנביא היומי – זו הייתה משפחת וויזלי – ולאחד מהבנים היה עכברוש מחמד."

"זנב- תולע?" ג'יימס שאל בתדהמה.

"הוא ולא אחר. הוא הסתתר אצל משפחת וויזלי במשך כל הזמן הזה, מחכה לשמוע חדשות על וולדמורט, ובינתיים מקבל טיפול מסור של חיית מחמד."

"אז ברחת כדי ללכוד אותו?"

"אפילו לא חשבתי על זה," סיריוס אמר. "כל מה שהצלחתי לחשוב היה שצוין שהילד הזה עומד לחזור להוגוורטס, שם הארי יהיה. ידעתי שדמבלדור ידאג שהוא ילמד שם. לא יכולתי להישאר באזקבן עוד רגע ולשקוע ברחמים עצמיים – אני הייתי היחיד שידע שזנב- תולע חי. הייתי חייב למצוא את זנב תולע לפני שזנב תולע ימצא את הארי. הייתי חייב לקיים את השבועה שלי."

"איך אתה יכול לומר שאכזבת אותנו?" לילי דרשה. הסיפור נגע לליבה מאד. "היית כלוא באזקבן, במקום הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת, וכל מה שעשית היה לחשוב על טובתו של הארי. עשית מעל ומעבר למה שסנדק צריך לעשות."

"היא צודקת, רך- כף," ג'יימס חיזק את דבריה. סיריוס נראה כאילו הוא מסוגל לבכות שוב, הפעם מרוב אושר והקלה. "אז מה קרה אחרי זה? מצאת את פיטר?"

סיריוס ורמוס החליפו מבטים יודעים.

"זה סיפור שצריך לספר לדורות הבאים, ללא ספק," רמוס אמר בחיוך שובב. "אבל אולי הוא ארוך מידי בשביל הערב הזה. כן, פיטר היה בידינו. האמת היא שרצינו להרוג אותו, שנינו, לנקום את המוות שלכם..."

"אבל?" ג'יימס שאל במתח כשקולו של רמוס גווע. "מה עצר אתכם?"

"הבן שלכם," סיריוס השיב, עניו נוצצות בגאווה.

"הארי?"

"יש לך עוד בן? כן, הוא אמר שהוא חושב שאבא שלו לא היה רוצה ששני החברים הכי טובים שלו יהפכו לרוצחים בגלל העכברוש הזה."

לילי הרגישה שליבה עומד להתפוצץ מרוב אהבה וגאווה. היא הרימה את מבטה אל ג'יימס ומצאה אותו מחייך אליה באהבה.

"הוא ללא ספק ירש את חוש הצדק של אימא שלו," הוא אמר.

לילי חייכה אליו בחזרה. הסיפור סיפק לה נחמה עצומה.

להבות ירוקות זינקו באח בשאגה, קוטעות את מחשבותיה של לילי. אמילי מעדה מתוכן ונפלה בעוצמה על השטיח לרגלי ארבעת המבוגרים. ג'יימס ניגש ועזר לה לקום על רגליה.

"אני שונאת את הדבר הזה," היא רטנה, משפשפת את ברכיה החבולות.

"את עוד תתפסי את העניין," אביה עודד אותה. "אמילי, אני רוצה שתכירי את סיריוס ורמוס, חברים וותיקים שלי ושל אימא שלך."

"נעים מאד להכיר אותך, אמילי," רמוס אמר לה ברכות. סיריוס רק חייך אליה בתשישות, נראה כאילו אם ינסה לדבר הוא יבכה שוב.

אמילי מלמלה תשובה ביישנית, בוחנת את השניים בסקרנות ברורה ובאותו הזמן מנסה להסתיר את העובדה שהיא בוהה בהם. לילי תיארה לעצמה שעבור מי שלא מכיר אותם הם נראים מאד מוזר, רמוס עם הצלקות הדקיקות שמעטרות את פניו וסיריוס הרציני והגרום.

"אני חושב שהגיע הזמן ללכת לישון," ג'יימס אמר כשאמילי פיהקה פיהוק עצום.

"אבל עכשיו בוקר," אמילי אמרה, מפהקת שוב. היא באמת נראתה מאד מנומנמת.

"הבדלי השעות מבלבלים," לילי אמרה. היא בעצמה הרגישה תשושה ביותר, בין אם בגלל הבדלי השעות בין אנגליה לארצות הברית ובין אם בגלל הפגישה הרגשית הסוחטת עם סיריוס ורמוס.

"אני אראה לכם את החדר שלכם," סיריוס אמר, קם על רגליו. "אין כרגע חדר פנוי בשביל אמילי, אבל היא תוכל לישון עם הבנות האחרות בלילות הבאים."

"הבנות האחרות? כמה אנשים גרים כאן בדיוק?" ג'יימס שאל, מוביל את אמילי המנומנת בעקבות סיריוס מחוץ לטרקלין.

סיריוס השיב לו בלחישה, כך שלילי לא שמעה את התשובה. היא הלכה מעט אחריהם, לצד רמוס.

"הארי גם נמצא פה?" היא שאלה אותו, למרות שחשבה שהיא יודעת את התשובה.

"אני מצטער, אבל לא. הוא מבלה את חופשות הקיץ אצל הדודים שלו."

לקח ללילי כמה רגעים להבין על איזה דודים הוא מדבר.

"פטוניה?" היא שאלה בעודם חולפים במבואה, המומה.

רמוס סימן לה לדבר בשקט. "כן," הוא השיב בלחש. המסדרון היה אפלולי, אבל היא הצליחה לראות שהוא נראה מעט אשם. "אחרי ש... כלומר, אחרי מה שקרה לכם, סיריוס נשלח לאזקבן, וכמובן שלא יתקבל על הדעת שאדם- זאב יגדל ילד... אז דמבלדור שלח אותו אל אחותך."

הם עקבו אחרי סיריוס וג'יימס אל גרם מדרגות צר. לאור העששיות העמומות שהאירו אותו ראשיהם המפוחלצים של גמדוני בית הסתכלו עליהם בעצבות ממקומותיהם על הקירות.

לילי לא הייתה בטוחה מה היא צריכה להרגיש. בשנים האחרונות של חייה הקודמים היא ופטוניה לא דיברו – אחותה שנאה באדיקות כל דבר שקשור לקסם, ולא סבלה את ג'יימס – אבל היא רצתה להאמין שהעציב אותה לשמוע על מותה של אחותה, ושהיא גידלה את הבן שלה באהבה, אפילו שהיה קוסם. למרות שהייתה ביניהן איבה, לילי ידעה שפטוניה היא לא אדם רע. השנאה שלה לקסם בסך הכל נבעה מפחד. ואולי, רק אולי, השנים עזרו לה להתגבר על הפחד הזה. היא בהחלט קיוותה שזה היה המצב.

הפרק הקודם		הפרק הבא