האויב האחרון

תודה רבה לכל מי שהגיב על התגובות המושקעות והנפלאות! שמחה שהסיפור מסקרן, מקווה שתמשיכו לעקוב (:

פרק 3: המפקדה

"קדימה, ילדים... למהר..."

ג'יני גלגלה את עיניה בסתר בעוד אימה דוחקת אותה, את רון ואת פרד וג'ורג' לעבר שורה של בתים עירוניים מוזנחים. נראה שזה היה כל אוצר המילים שלה מאז שעזבו את המחילה באותו הבוקר –"קדימה", "בזהירות", "מהר", כאילו ג'יני ואחיה לא מבינים שהמצב לא טוב, והם לא סתם יצאו לטייל עם אימם ברחבי לונדון המוגלגית.

מאז סיום טורניר הקוסמים המשולש ג'יני ידעה שחייה הולכים להשתנות, היא רק לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר, ובכזו פתאומיות. הימים שאחרי מותו של סדריק דיגורי היו שטופים במן שקט שלפני הסערה, אך זה גווע לאיטו והפך למן דממה מנומנמת, משעממת כמעט. בנביא היומי הכחישו את השמועות על שובו של זה- שאין- לנקוב- בשמו, ולא נראה שמישהו מתכוון לשנות את שגרת חיו עקב כך. רק הוריה של ג'יני, שמאז שאספו אותה ואת אחיה מתחנת הרכבת בסיום שנת הלימודים נראו מתוחים ולחוצים מתמיד, נקטו אמצעי זהירות והגנה יוצאי דופן, כאילו ציפו שאחד מתומחיו של זה- שאין- לנקוב- בשמו יתנפל עליהם בכל רגע. במהרה ג'יני הבינה שהזהירות שלהם נובעת מניסיון עבר כואב; פחות משבוע אחרי שהילדים חזרו הביתה, דיירי המחילה התעוררו לכתובת אש מעשנת על הדשא שבחצר הקדמית שלהם – "בוגדי דם, הישמרו".

משום מה, האירוע לא הפחיד את ג'יני כפי שציפתה. אולי לא באמת הבינה את משמעות האיום, או שלא רצתה להבין. אביה לא הלך לעבודה באותו היום, והוא ואשתו הסתגרו במטבח יחד עם פרופסור דמבלדור, שהופיע בפתח ביתם כמעט מייד לאחר שנקרא לשם, נראה חמור סבר מתמיד. ג'יני, רון, פרד וג'ורג' נאלצו לחכות למעלה, מעלים ביניהם השערות על מה הוריהם והמנהל מדברים כל כך הרבה זמן. רק פרסי לבש את גלימתו הטובה ביותר והלך לעבודה, כאילו שום דבר לא קרה.

באותו הערב הוריהם הודיעו להם שלמחרת הם עוזבים את המחילה. זמן קצר לאחר מכן פרסי חזר, וג'יני ואחיה שוב גורשו מהמטבח, רק שהפעם הם יכלו לשמוע את הצעקות גם במעלה המדרגות. ביום שלאחר מכן פרסי כבר לא היה שם, והוריה של ג'יני נראו כאילו הזדקנו בין לילה. עיניה של אימה עוד היו אדומות כשהם יצאו לדרכם.

הם בילו את כל הבוקר במעבר ממקום למקום באמצעות התעתקות, פולו ומתפחות מעבר, כאילו כדי לבלבל צל בלתי נראה שניסה לעקוב אחריהם, עד שמצאו את עצמם בליבה של שכונה מוגלגית מוזנחת ועצובה למראה. כשארבעת האחים היו במרחק כמה צעדים ממדרגות הכניסה של בית מספר 13 אימם עצרה אותם לפתע, מסדרת אותם בשורה. אז היא הוציאה מתוך ארנקה פיסת קלף ומסרה אותה לפרד, זה מצמץ וקרא את הכתוב.

"המפקדה של – "

"לא בקול רם!" אימם נזפה בו בלחש. "תשננו את הכתובת, מהר."

פרד קרא את הפתק והעביר אותו לג'ורג', זה העביר אותו לרון, שהעביר אותו לג'יני. על הפתק היה משורבט בכתב נאה, 'המפקדה של מסדר עוף החול ממוקמת בכיכר גרימולד מספר 12, לונדון'.

"סיימת?" אימה שאלה אותה.

"כן, אבל מה זה – "

שאלתה נקטעה כשהפתק עלה בלהבות בידה ובן רגע הפך לאפר. באותו הרגע הבתים ברחוב התחילו לנוע, בית מספר 11 ובית מספר 13 מתרחקים זה מזה ודוחקים הצידה את הבתים האחרים כדי לפנות מקום לבית מספר 12. לא נראה שהדיירים המוגלגים ברחוב שמים לב שמשהו מוזר מתרחש ביניהם; הבתים היו ריקים מסימני חיים, אולי בגלל שזה היה אמצע היום, ורק בבית מספר שמונה כלב נבח על הבית החדש שפלש לרחוב.

"להיכנס, מהר," אימם של הארבעה חזרה להאיץ בהם, דוחקת אותם לעבר הדלת המתקלפת של הבית. ג'יני הסתכלה למעלה לפני שנכנסו. מפלצות אבן עיטרו את אדני החלונות הסדוקים, והטיח התקלף מעל הלבנים האדמדמות. יותר מהכל המקום יצר רושם של בית רדוף.

בפנים לא היה נעים הרבה יותר. הם מצאו את עצמם במסדרון צר עם קירות מכוסים טפט ירוק מתקלף, שהואר על ידי מנורות ברזל שעוצבו בצורות של נחשים.

"מה זה המקום הזה?" ג'ורג' שאל, סוקר דלת סגורה שגילופי העץ שעיטרו אותה השחירו לחלוטין עם השנים.

"אל תגעו בשום דבר," אימם אמרה להם, עדיין לוחשת משום מה. "צריכות להיות כאן מדרגות שמובילות למטבח... הינה, אני חושבת שזה שם מצד ימין – "

"אח!" רון, שצעד לפני ג'יני, מעד וכמעט נפל על השטיח המאובק. ג'יני הצליחה לראות שהוא מעד על משהו שנראה כמו מעמד למטריות שעוצב מרגל מפוחלצת של טרול.

צעקתו של רון עוררה לחיים מקהלה של דיוקנאות כועסים ומבולבלים, ובראשם דיוקן ענקי של אישה זקנה וזועמת במיוחד שנגלה מאחורי זוג ווילונות אכולי עש, זו הפנתה אליהם אצבע מאשימה וצעקה, "בוגדי דם! אוהבי מוגלגים! מביישם את דם הקוסמים הטהור – !"

גם אם הייתה רוצה להקשיב להמשך, ג'יני לא הייתה מסוגלת; מקהלת הצעקות וההאשמות הייתה כל כך חזקה שהיא נאלצה לכסות את אוזניה בידיה, נצמדת בגבה לקיר בחוסר אונים.

"רון, ג'יני, תרדו למטה!" אימם צעקה מעל ההמולה, "פרד, ג'ורג', תעזרו לי!"

פרד וג'ורג' מיהרו להוציא את שרביטהם – מאז שמלאו להם שבע- עשרה הם ניצלו כל הזדמנות להשתמש בקסם מחוץ לבית הספר – ורון וג'יני מיהרו אל המדרגות היורדות אל המטבח מבלי להתווכח, לא מסוגלים לסבול את הרעש הנורא.

הם מצאו את עצמם בחדר גדול בנוי אבן, במרכזו עמד שולחן עץ גס שהיה יכול להכיל לפחות תריסר אנשים. המחשבה הראשונה של ג'יני הייתה שלמרות שלא היו שם חלונות והמקום נראה מאד קודר באופן כללי, אימא שלה הייתה אוהבת לבשל במטבח המרווח והמאובזר – היא תמיד התלוננה שהמטבח שבמחילה קטן מידי.

המחשבה השנייה שלה הייתה שהיא ואחיה לא לבד. גבר גבוה לבוש גלימה רפויה נראה נובר בארונות. ברגע שהשניים נכנסו הוא הציץ לעברם מעבר לדלת הארון ונתן חיוך מוזר, כאילו כבר שכח איך מחייכים ועכשיו היה לומד זאת מחדש. נשימתה של ג'יני נעתקה. היא ידעה שהיא צריכה לצרוח, לעשות משהו כדי לקרוא לעזרה, אבל היא הייתה כה המומה ששום קול לא יצא מגרונה. הוא אומנם נראה שונה מאשר במודעות המבוקשים – הוא לא נראה מטונף כלל, ושיערו וזקנו היו מסופרים – אבל לא היה לה ספק שזהו רוצח ההמונים, סיריוס בלק.

"הי, סיריוס," רון אמר בקלילות, משום מה בכלל לא מתרגש מנוכחתו של הפושע המבוקש. "מה אתה עושה פה?"

"זה הבית שלי," סיריוס בלק אמר. היה לו קול צרוד, אבל הוא לא נשמע מאיים בצורה יוצאת דופן. ג'יני בהתה בו, לופתת את רצועות תיק הגב שלה במתח. "כלומר, זה היה הבית של ההורים שלי. אני לא גר כאן מגיל שש עשרה. הצעתי אותו לדמבלדור בתור מפקדה – גם ככה אף אחד לא גר פה כבר שנים, כמו שאתה בטח רואה... אתה עצום, מה מאכילים אתכם שם בהוגוורטס?"

רון צחק במבוכה. נראה שבימים אלה הוא לא מפסיק לגבוה – הוא כבר היה גבוה כמעט כמו ביל וצ'ארלי.

"מי זו?" סיריוס בלק שאל, מחווה אל ג'יני, זו חשה מדקרת בהלה לא ברורה בבטנה. נראה שהוא מבחין בפחד שלה, כי הוא ניסה לתת לה חיוך מעודד.

"זאת ג'יני, אחותי," רון הסביר כלאחר יד, "ג'יני, זה סיריוס. הוא הסנדק של הארי. אל תדאגי, הוא לא באמת רוצח."

"נעים להכיר אותך," סיריוס אמר לה. ג'יני עדיין לא הצליחה לדבר. המצב פשוט היה מוזר מידי.

צעדים נשמעו במעלה המדרגות – נראה שפרד וג'ורג' ואימא שלהם הצליחו להשתלט על הדיוקנאות הרועשים.

לפתע רון נראה כאילו הוא קיבל השראה גאונית. "הי, אולי תעזור לי למתוח את האחים שלי?"

ברק של חדווה יוצאת דופן הופע בעניו הבהירות של סיריוס. "בטח," הוא אמר, כמעט בעליצות, וחמק לתוך המזווה.

ג'יני בהתה אחריו בתדהמה. רון נעץ אצבע בכתפה, לוחש לה לא להרוס את ההפתעה.

פרד, ג'ורג' ואימא שלהם נכנסו למטבח לאחר רגע קצר, מעירים על הקללות הצבעוניות של הדיוקנאות ומצבו הרעוע של הבית. ג'יני תהתה האם היא צריכה לומר משהו – היא אומנם חשבה שזה יהיה מצחיק למתוח את פרד וג'ורג', אבל הייתה לה תחושה שאימא שלה תגיב לכך קצת פחות טוב – אבל לפני שהיא הספיקה להחליט סיריוס התפרץ מתוך המזווה והבהיל אותם.

ג'יני לא הייתה יכולה שלא להתפקע מצחוק למראה תגובותיהם של פרד וג'ורג'. הם בדרך כלל היו האחראים על המתיחות, והבעות הפחד והבהלה התואמות שלהם למראהו של הפושע המבוקש היו נדירות ומצחיקות. ג'ורג' כנראה ניסה לקלל את בלק אבל מרוב בהלה שמט את שרביטו, זה פלט פרץ גיצים שהבהיל את אחיו עוד יותר. ג'יני לא יכלה להפסיק לצחוק, ורון צחק כל כך חזק ששום קול כבר לא בקע מפיו ופניו עטו גוון עז של סלק. גם סיריוס צחק, צחוק רועם וכנה; הוא נראה צעיר ונאה הרבה יותר כשצחק.

"זה לא מצחיק בכלל!" אימה של ג'יני הרימה את קולה, פניה מאדימות מכעס. שרביטה היה בידה – נראה שהיא עמדה לקלל את סיריוס לפני שהבינה שזו מתיחה. "אדון בלק, זה לא נושא לבדיחות! הייתי יכולה לקלל אותך!"

"אני מוכן לחטוף כמה קללות בשביל צחוק טוב," סיריוס השיב, לא נראה מוטרד מכך במיוחד. "ותקראי לי סיריוס."

ג'יני חשבה ששום דבר לא יכול להיות מוזר יותר מאשר לפגוש את הקוסם המבוקש ביותר בעולם הקוסמים ולגלות שהוא בעצם בחור נחמד, אבל אותו היום רק הפך ליותר ויותר מוזר. זמן קצר לאחר המתיחה הופיע שם פרופסור לופין, שלימד התגוננות מפני כוחות האופל במשך שנה אחת כשג'יני הייתה בשנתה השנייה והשמועות אמרו שהתפטר מתפקידו מכיוון שהיה אדם זאב. הוא עטה כפפות עבות מעור דרקון ונשא ארגז מתוכו נשמעו מלמולים וקללות חרישיות, אותו התיאומים בחנו בעניין רב. הוא בירך את הילדים לשלום והציג את עצמו בפני אימם, כאילו זה בכלל לא היה מוזר שהוא שם, והתנצל על כך שלא שם לב לזמן – הוא תכנן שיפגשו את סיריוס בדרך נעימה יותר. רון ניסה לשאול אותו מה הוא עושה שם, אבל הוא רק אמר שמוטב שהוריהם יסבירו להם הכל, ושהוא צריך ללכת לשחרר לחופשי ג'רוויס גס רוח במיוחד שהוא לכד באחד מחדרי השירותים למעלה.

"חבל, דווקא חיבבתי את היצור הזה," סיריוס אמר אחרי שפרופסור לופין עזב. "הוא היה הרבה פחות נורא מרוב הדברים ששורצים פה."

ההצהרה הזו השאירה אפילו את פרד וג'ורג' חסרי מילים. אימם לא בזבזה זמן, רותמת את כל הארבעה לעזרה בהכנת ארוחת הצהריים, לפני שיספיקו לשאול יותר מידי שאלות. תשובתה היחידה לכל שאלה ותהייה שהם כן הצליחו להשחיל מבין הוראותיה הבלתי פוסקות הייתה, "נדבר כשאבא שלכם יגיע." כשרון הסתכל לעבר סיריוס בציפייה לתשובות הוא סימן שאסור לו לדבר.

עד שהארוחה הייתה מוכנה והשישה התיישבו לאכול, פרד וג'ורג', שעד אותו הזמן התלחששו ביניהם, אזרו את האומץ לשאול את סיריוס איך הוא ברח מאזקבן. סיריוס, שמסיבה לא ברורה התהלך הלוך ושוב במטבח ולא התיישב לאכול, נראה מופתע מהשאלה.

"אני לא חושבת שזו שיחה לזמן הארוחה," מולי אמרה לתיאומים באי נחת בולט.

"זה בסדר," סיריוס השיב, "זה לא משהו אפל. אני אנימגוס – אני הופך לכלב. פשוט השתחלתי דרך הסורגים וברחתי. סוהרסנים לא באמת יכולים לראות, אתם יודעים."

פרד וג'ורג' נראו מעט מאוכזבים. נראה שלאימם הוקל שלא היה ברשותו של סיריוס מידע שיוכל להסיט את התיאומים לעשיית צרות.

"ובכן, אתה לא מתכוון לשבת?" היא אמרה לו כשהוא המשיך להתהלך באיזור הדלת.

סיריוס נראה מופתע, כאילו לא חשב שהוא מוזמן לארוחה. הוא הסתכל במולי ואז באוכל, פתח את פיו, סגר אותו, ואז התיישב לצד ג'יני בהבעת מבוכה, כאילו לא חשב שזה ממקומו לחדור לארוחה המשפחתית הזאת. ג'יני השתדלה לא להסתכל היישר לתוך פניו כשהעבירה לו את קערת הסלט. זה בוודאי היה מוזר, אפילו מפחיד, לשבת לארוחה אחרי כל כך הרבה שנים של בידוד ומנוסה. בעוד האסיר הנמלט מכלה את ארוחתו בריכוז מוזר, ג'יני נקרעה בין סקרנות עזה לשמוע את סיפורו לבין חשש מהכאב שיכיל.

בסיום הארוחה פעמון הדלת צלצל, והרעש העיר שוב את מקהלת היודקנאות המתוסכלים. סיריוס הלך לפתוח את הדלת, ובמטבח ניתן היה לשמוע אותו מנהל קרב צעקות מול הדיוקן של האישה הזקנה לפני שהשתיק אותה ופתח את הדלת. ג'יני זיהתה את קולו של אביה, שבברור עשה מאמץ בולט להתייחס אל סיריוס כאל אחד האדם בזמן שזה הנחה אותו איפה להניח את המזוודות והארגזים שהביא מהמחילה.

"אולי סוף- סוף נגלה מה קורה כאן," ג'ורג' לחש לאחיו.

לאחר כמה דקות אביהם הופיע במטבח בלי סיריוס, וארבעת הילדים הושבו מסביב לשולחן כדי לשמוע סוף- כל- סוף הסבר למתרחש. הוריהם סיפרו להם שהם נמצאים בכיכר גרימולד מספר 12, בית שבעבר היה שייך למשפחת בלק הידועה לשמצה, והיום שימש כמפקדה של מסדר עוף החול. המסדר, הם הסבירו להם, היה ארגון שדמבלדור הקים כדי להילחם בזה- שאין- לנקוב- בשמו ובתומחיו. הם היו צפויים לבלות את כל הקיץ בבית הזה, שהיה בטוח בהרבה מהמחילה (פרד, ג'ורג' וג'יני התלהמו על כך, אבל רון קיבל את החדשות בשלווה מוזרה ומפתיעה), והוריהם ציפו מהם לא להפריע לפעילות המסדר שתתנהל שם.

"מה עם הארי?" רון שאל לאחר שאימם סיימה לבטל את טענותיהם של אחיו. "גם הוא יבוא לגור כאן?"

"בסופו של דבר כן, אבל בינתיים הוא צריך להישאר אצל הדודים שלו," היא השיבה, ולפני שרון הספיק להתווכח היא הוסיפה, "גם אנחנו לא אוהבים את זה, רון, אבל אלה ההוראות של דמבלדור. ועוד דבר חשוב – אתם לא יכולים לספר לאף אחד על הבית הזה ועל המסדר, גם לא להארי. זה חייב להישאר סוד. אנחנו סומכים עליכם שתיקחו את זה ברצינות. זה ברור?"

רון המשיך להתווכח, טוען שהם לא יכולים להסתיר מהארי שהם נלחמים בזה- שאין- לנקוב- בשמו, כשהארי היה זה שחזה בשיבה שלו מלכתחילה. אימם חזרה והבהירה לו שזה לא נתון לוויכוח. ג'יני חשה שילוב מוזר של הקלה ואכזבה לנוכח הידיעה שהארי לא מצטרף אליהם בינתיים.

למרות חוסר שביעות רצונה ההתחלתי של ג'יני מהמעבר הפתאומי לכיכר גרימולד מספר 12, אחרי ימים ספורים היא הייתה חייבת להודות שזה דווקא לא כל כך נורא. הבית, שהיה זקוק לניקיון יסודי על מנת שיהיה ראוי למגורים, היה מלא חפצים מסקרנים ומסוכנים, וג'יני ואחיה כמעט אף פעם לא השתעממו, אפילו שהרבו להתלונן על כך שנדרש מהם לנקות שעות רבות ביום. לעיתים קרובות סיריוס ופרופסור לופין היו מצטרפים אליהם לנקיונות, והזמן תמיד היה עובר מהר יותר כשהם היו שם; יחסית לפושע נמלט ומורה לשעבר, הם היווה חברה מהנה במיוחד.

מלבד זאת, חברי המסדר היו חבורה עטויה מסתורין, אחריה ג'יני ואחיה נהנו לרגל כשאלה הגיעו לבית לפגישות המסדר או עבור עיסוקים מסתוריים אחרים. רובם היו זרים, אבל כמה מהפנים היו מוכרות. פרופסור מקגונגל והאגריד הופיעו לפעמים, וסנייפ לעולם לא הפסיד ישיבת מסדר, בא ועוזב בסערה מבלי לדבר עם איש. פרד וג'ורג' אפילו התחילו לפתח מכשיר קסום שאפשר להם לצותת לחברי המסדר באופן חלקי. הם ידעו מתי מתרחש משהו מרגש – אימם תמיד סילקה אותם לחדריהם כשמשהו כזה היה קורה – והם היו מתגנבים בחזרה אל המבואה עם האוזניעזר כדי להקשיב לשיחות שהתקיימו במטבח או בטרקלין.

במהרה הם קיבלו מושג כללי על פעולות המסדר. הם הבינו שהיו חברים שתפקידם היה לאסוף מידע, כאלה שהיו עסוקים באיסוף חברי מסדר חדשים, וכמעט על כולם הוטל לשמור על דבר מה. ג'יני ואחיה הבינו שהדבר הזה הוא הארי – הם כמעט תמיד שמעו את קולו הצרוד של סיריוס מתמרמר על כך שהוא לא יכול לקחת חלק במשמרות.

עד מהרה ג'יני כבר לא הייתה הנערה היחידה בבית. ימים ספורים אחרי המעבר הרמיוני כתבה לרון וסיפרה לו שהיא שמה לב לאנשים חשודים שעקבו אחריה כשהלכה לקניות עם אימה, וביום שלאחר מכן היא כבר הייתה בכיכר גרימולד עם המזדוות שלה.

ג'יני חיבבה את הרמיוני, במיוחד מאז שחלקו חדר לפני אליפות העולם בקיץ שלפני. היא הייתה שונה מאד מחברותיה מבית הספר, וזה דווקא מצא חן בעיניה. היא הייתה חכמה מאד – תמיד הייתה לה נקודת מבט חדשה ומעניינת על כל נושא – וג'יני הרגישה שהיא יכולה לדבר איתה על דברים אישיים בלי שהיא תשפוט אותה, בניגוד לחברותיה האחרות, בפניהן היא תמיד קצת פחדה להיות עצמה ולהתגלות כשונה וחריגה. הרמיוני תמיד הבינה אותה, ואף פעם לא גרמה לה להרגיש רע בגלל שהיא רואה דברים בדרך אחרת. השתיים נהנו במיוחד לרכל ביחד על רון והארי.

הרמיוני לקחה את האיסורים על התערבות בפעילות המסדר מאד ברצינות, במיוחד אחרי שדמבלדור שוחח איתה ועם רון בפרטיות על האיסור החמור לשתף את הארי בשום דבר שקשור למסדר במכתבים, ובתחילה סירבה להתגודד עם האחים לבית וויזלי ולצותת לחברי המסדר. אך במהרה סקרנותה הכריעה אותה, והיא הייתה מצטופפת ביחד איתם על מנת להאזין לשיחות הסודיות.

"נו, זה לא ברור?" היא התערבה ערב אחד בוויכוחם של רון והתיאומים על ההערות המוזרות של חברי המסדר שהביאו דיווחים על המשמרות שלהם. "יש שתי משמרות. הם שומרים על הארי וגם על עוד משהו, איזה שהוא חפץ."

ג'יני חשבה שזה דווקא לא כזה ברור, אבל הייתה מוכרחה להודות שהיה בהסבר היגיון רב. אך לא הזדמן להם לדון בכך באותו הערב, כי ההערה של הרמיוני הרגיזה את רון והם פצחו בריב.

ביום שלאחר מכן התקיימה ישיבת מסדר נוספת. ג'יני ידעה שמשהו קורה אם מתקיימות שתי ישיבות מסדר שני לילות ברציפות, אבל להפתעתה נראה שחברי המסדר מבולבלים מכך לא פחות ממנה. הישיבה הייתה צפויה להתקיים אחרי ארוחת הערב הפעם, וג'יני הצליחה לשמוע את אביה ואת ביל, שלאחרונה קיבל קידם בבנק וחזר לאנגליה, תוהים בינם לבין עצמם מדוע דמבלדור שוב זימן ישיבת מסדר.

מולי בדיוק התחילה להגיש את הארוחה כשדלת הכניסה נפתחה באוושה שקטה. הנקישות המוכרות של רגל העץ של עין- הזעם מודי נשמעו דרך התקרה, ורגעים ספורים לאחר מכן נשמע הרעש הברור והמוכר שנשמע בכל פעם שמישהו מעד על מעמד המטריות הסורר, שהיה מופיע באורך קסם כדי להכשיל את העוברים והשבים במבואה. צרחותיה של גברת בלק, שכבר הפכו לצליל מוכר עבור ג'יני והילדים האחרים, הדהדו בתשובה לרעש.

סיריוס, שעד אותו הרגע ישב בקצה השולחן בהבעה מרוחקת וקודרת, קפץ על רגליו באחת והתנדב ללכת להשתיק את הדיוקן של אימו. לאחר כמה רגעים הצעקות נפסקו, וג'יני הצליחה לשמוע את סיריוס מדבר עם עין- הזעם. בעודם עושים את דרכם אל המטבח, נשמע קול שלישי של אישה.

האורחת של עין- הזעם הייתה אדם מפתיע במיוחד. היא הייתה צעירה, בערך בגיל של ביל וצ'ארלי, בעלת פנים בהירות וחייכניות ועניים כהות וגדולות. הפרט בולט והמסקרן ביותר בהופעתה היה שיערה, שהיה מסופר בתספורת קצרה ושובבה וצבוע בוורוד בוהק. כל המבטים בחדר הופנו אליה מייד, והיא נופפה לנוכחים בחיוך ספק נבוך ספק שובב, כאדם שרגיל לקבל מבטים נדהמים.

"זו נימפדורה טונקס," עין- הזעם הציג אותה בפני הנוכחים ללא גינונים. "חברת המסדר האחרונה שגייסנו."

"תקראו לי טונקס," היא אמרה בעליזות.

"טונקס? היית בשנה של צ'ארלי, לא?" ביל שאל.

"נכון," טונקס השיבה בהתלהבות מעט מוגזמת, שכנראה הייתה משהו שאפיין אותה, והסמיקה מעט כשהוסיפה, "הפלפאף שולטים!"

"כמה נחמד," אימה של ג'יני אמרה בחביבות, למרות שבברור עוד לא לחלוטין התגברה על הופעתה יוצאת הדופן של טונקס. "תשבי, יקירתי, בדיוק עמדנו להתחיל לאכול."

ג'יני חיבבה את טונקס מייד, לכן שמחה כשהמכשפה הצעירה התיישבה לידה.

"אני ג'יני," היא הציגה את עצמה, ממלאת את צלחתה בתפוחי אדמה אפויים.

"מ'נשמע?" טונקס השיבה בעליזות, "השיער שלך יפה. אכפת לך אם אני אגנוב אותו?"

לפני שג'יני הספיקה להבין על מה היא מדברת, האישה כיווצה את פניה בריכוז ושיערה הוורוד צמח לגלים ארוכים ושינה את צבעו לכתום בוער, זהה לשיערה של ג'יני.

"את מטמורפגוס!" הרמיוני התרשמה.

"לבריאות," רון אמר לה מהצד השני של השולחן.

"לא, מטמורפגוס זה – "

"אני יודע מה זה מטמורפגוס," רון קטע אותה, אוזניו מאדימות קלות.

"אז למה – "

"אז איפה עין- הזעם מצא אותך, טונקס?" ביל שאל לפני שהשניים יתחילו לריב. בני הבית כבר הספיקו ללמוד שכדאי לעצור את הוויכוחים של רון והרמיוני לפני שהתחילו.

"הו, אני הילאית," טונקס סיפרה, עדיין עוטה את השיער של ג'יני. לדעתה של ג'יני הוא נראה הרבה יותר טוב עליה – השיער שלה בוודאות לא היה כזה מבריק ויפה. "סיימתי את האקדמיה לפני שנה. עין- הזעם היה המורה שלי."

עין- הזעם מלמל דבר מה לתוך ירך של עוף. ביל נראה מתרשם. ג'יני תיארה לעצמה שלא הרבה הילאים מצליחים להרשים את עין- הזעם, ושטונקס בטח הייתה משהו מיוחד אם הוא צירף אותה למסדר.

באמצע הארוחה פרופסור לופין הופיע בגלימת המסע הבלויה שלו, נושא תחת זרועו כמה מגילות חתומות. הוא נראה בריא וחייכן הרבה יותר משהיה בימים האחרונים, כנראה כי הספיק לנוח מעט מאז הירח המלא האחרון.

"את בטח חברת המסדר החדשה של אלסטור," הוא אמר לטונקס לאחר שבירך את כולם בברכת ערב טוב, שולח לעברה את ידו מעבר לשולחן. "רמוס לופין."

"כן! אני טונקס." טונקס קפצה על רגליה כדי ללחוץ את ידו והצליחה להפיל את גביע מיץ הדלעת שלה. היא התחילה למלמל התנצלויות בעוד המיץ מכתים את המפה, עד שביל העלים את הכתם בהינף שרביט.

"טונקס?" פרופסור לופין תהה, "השם שלך מוכר לי..."

"היא הבת של אנדי," סיריוס אמר בצרידות, לוקח ירך עוף ספוגה מיץ דלעת.

"באמת?" פרופסור לופין אמר בהפתעה, "אני חושב שבפעם האחרונה שראיתי אותך היית בת שש או שבע."

כנראה שהשיער הג'ינג'י הביא איתו עוד מתכונותיהם של בני משפחת וויזלי, כי פניה של טונקס נשטפו סומק וורוד עמוק.

בסיום הארוחה, בדיוק כשג'יני והרמיוני עמדו לעלות לחדרן בידיעה שבקרוב יגורשו לטובת ישיבת המסדר, האח העצומה שבמטבח הבזיקה בלהבות ירוקות, מתוכן צעד פרופסור דמבלדור. ג'יני חשבה שזה מוזר שהוא הגיע כל כך מוקדם, כי בדרך כלל הוא היה מגיע רגע לפני תחילת הישיבה. מולי הציעה לו ארוחת ערב, והוא סירב להצעה בנימוס. עין- הזעם ניסה להציג בפניו את טונקס, אך הוא עצר אותו בחדות לא אופיינית.

"יהיה זמן לכל זה מאוחר יותר," הוא אמר, "אני צריך לדבר עם סיריוס ורמוס לפני תחילת הישיבה. בפרטיות. שנעלה לטרקלין?"

רמוס הנהן וסיריוס משך בכתפיו, כאילו לא סקרן אותו כלל מה יש לדמבלדור לומר. באותו הרגע מולי גירשה את הילדים לחדריהם, והם צייתו ללא וויכוח.

ג'יני והרמיוני חיכו בחדרן כמה דקות, עד ששמעו את מולי חוזרת למטבח, ואז התגנבו החוצה. במסדרון הן פגשו את רון, וביחד הם ירדו במדרגות עד שהיו בדיוק מעל הכניסה לטרקלין שבקומה התחתונה. אחרי רגע קצר של המתנה פרד וג'ורג' הופיעו שם בליווי זוג קולות פקיקה, מצוידים באוזניעזר שלהם. הם שילשלו את החוט מעבר למעקה עד הרצפה, משם הוא הזדחל מתחת לדלת העץ הכבדה של הטרקלין. ג'יני הצטופפה בין רון להרמיוני כדי להקשיב לשיחה.

בהתחלה היא התקשתה להבין על מה הם מדברים, עד שהיא שמעה את פרופסור לופין אומר, "אתה נראה מודאג, אלבוס. משהו קרה?"

"משהו אכן קרה," הם שמעו את דמבלדור משיב בקול חמור. "אני עומד לספר לכם חדשות שיטלטלו אתכם. אני מבקש שתשמרו על קור רוח, עד כמה שזה יהיה עשוי להיות קשה, ותתנו לי לספר את הסיפור עד סופו."

"זה הארי? משהו קרה לו?" סיריוס נכנס לשיחה בקול מתוח.

"הארי נמצא תחת השגחתה המסורה של הסטיה ג'ונס הערב. הוא בטוח. אך זה נכון שהחדשות האלה נוגעות גם אליו, אולי יותר מכולם."

"ידעתי שזה קשור להארי!" הרמיוני לחשה, וכולם סיננו לה להיות בשקט ולתת להם להקשיב.

"סיריוס, רמוס, אין דרך קלה לבשר לכם את הבשורות שבפי," דמבלדור המשיך, נשמע כמעט נרגש. ג'יני מעולם לא שמעה אותו מדבר בטון כזה. "אבל זו האמת לאמיתה. חיכיתי כמעט שבועיים לפני שבאתי לבשר לכם את הבשורה כי רציתי להיות בטוח שזה אכן נכון – "

"מה העניין?" סיריוס שאל בחוסר סבלנות.

"אתם לא יכולים לספר על זה להארי. עדיין לא," דמבלדור המשיך, נשמע מתוח ונרגש יותר בכל רגע שעבר, עד שג'יני התקשתה לזהות את קולו. "אבל זו האמת – לילי וג'יימס פוטר לא מתים."

דממה דקה השתררה בצד השני של האוזניעזר. אם ג'יני בעצמה לא הייתה כה המומה למשמע החדשות האלה היא הייתה חושבת שהם התקלקלו. היא הרימה את מבטה לראות שרון והרמיוני המומים לא פחות ממנה.

"הי, מה את עושה?" ג'ורג' קרא כשהיא קיבלה החלטה והתחילה למשוך את האוזניעזר בחזרה, מונעת מהם לשמוע את המשך השיחה.

"אנחנו לא צריכים להקשיב לזה," היא אמרה לאחיה בנחרצות, "זה אישי."

"לא יכול להיות שהוא מדבר ברצינות," פרד אמר בביטחון, "זה בטח איזה קוד של המסדר. אנשים לא יכולים לחזור לחיים."

הרמיוני הנדה בראשה בנחרצות. "לא, דמבלדור לא היה אומר משהו כזה סתם. סיריוס ופרופסור לופין היו החברים הכי טובים של אמא ואבא של הארי."

"זה טיפשי, הרמיוני. פרד צודק, אנשים לא חוזרים לחיים," ג'ורג' אמר.

"הוא לא אמר שהם חזרו לחיים," רון אמר פתאום. כמו ביום בו הוריהם בישרו להם שהם יבלו את הקיץ בכיכר גרימולד, הוא התייחס לחדשות בבגרות מפתיעה. "הוא אמר שהם לא מתים. אני חושב שהוא מתכוון שהם אף פעם לא היו מתים."

"רון צודק," הרמיוני אמרה, נראית חווירת במיוחד. היא ורון החליפו מבטים הרי משמעות.

"מה נעשה?" ג'יני שאלה, רוצה לדעת מה הם אומרים זה לזו במבטיהם. "אנחנו צריכים לספר להארי?"

"אסור לנו," הרמיוני השיבה בנחרצות, "אסור לגרום לו לטפח ציפיות. אנחנו לא יודעים את הפרטים."

"היינו יודעים אותם אם ג'יני הייתה מחזירה לנו את האוזניעזר – "

כאילו כדי להוכיח את טענתה של ג'יני, צעקות עמומות עלו והתגברו מאחורי דלת הטרקלין הסגורה. קשה היה לזהות למי שייך הקול, אבל הוא היה כה טעון רגש שלשמוע אותו הרגיש כמו לקבל אגרוף בבטן. הרעש עורר תנועה במדרגות המובילות אל המטבח, והילדים מיהרו בחזרה אל חדריהם כדי לדון במה ששמעו.

הפרק הקודם		הפרק הבא