חלומות בהקיץ ושאר מחלות

בוקר השני לספטמבר, יום חמישי, לא יכול היה להיות יותר גרוע. ראשית, מבול של גשם פתאומי שטף את כל החצרות, והפגישה של קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור בוטלה, ומי יודע מתי תתקיים. שנית, המערכת שקיבל ג'יימס פוטר ממש לא מצאה חן בעיניו. כעת, הוא בוחן אותה בפעם-המי-יודע-כמה, מתרגז ונאנח שוב ושוב.

"אם מישהו יאמר לי מי המפגר שכותב את המערכות האלה," אמר ג'יימס, בזק של כעס בעיניו. "תסמכו עליי שהוא לא יחיה כדי לכתוב עוד מערכות מדכאות." ג'יימס היה מיואש. הוא גם לא הצליח למצוא את ג'ניפר מאתמול, גם המערכת הזו באה לו בזמן הכי לא טוב, גם השיעור הראשון היה שיעור תולדות הקסם, עם פרופסור בינס, וגם – וזה הכי מעצבן –אלבוס גרם לו להתרגז על הבוקר, דבר שהיה מנהג אצל אלבוס.

טפיל שכמותו... מתי הוא ילמד שזה לא מנומס? אני אגיד לאמא... חשב ג'יימס, מנסה להתרווח מעט וליהנות מהעובדה שלפחות יש לו שעתיים של חלון אחרי ההפסקה. בעוד הוא טועם מהצנימים הממותקים האהובים עליו, ומנסה להשחיל עוד משפט מסכם לסיכום שנתן להם בינס לכתוב בתחילת החופש הגדול, הוא חשב כי הוא חולם. הוא מצמץ, אבל זה לא עבר. היא לא עברה.

נערה בהירת שיער, גבוהה, שזופה, ומחויכת עמדה לפניו. ג'יימס הסמיק. הוא מעולם לא היה טוב במצבים האלה, וגם לעולם לא יהיה, והסיבה היחידה שהפך לחבר של ג'ניפר היא שהיא לא הייתה ביישנית, אבל עכשיו, כשהצטרך לעמוד בפני בחורה חדשה, הוא לא ידע מה לעשות.

לא! אל תחשוב על זה ג'יימס! יש לך חברה, אל תשכח... הוא חשב, והתחבט בתוך עצמו, ונראה כי הבחורה הגבוהה הבחינה בכך, מאחר וצחקקה. יופי, מטומטם, עשית מעצמך צחוק

"אה... כן?" אמר ג'יימס, כאילו מנסה להימלט מהמבוכה שהציפה אותו. הבחורה צחקקה שוב, והאמת שג'יימס התחיל להתרגז – הוא לא צריך עוד צרה על הבוקר, יש לו מספיק. יותר מדי. "רצית משהו?"

"אני לאונורה. נעים להכיר," אמרה הבחורה, חייכה והושיטה את ידה ללחיצה. ג'יימס הושיט גם את ידו, ושניהם לחצו ידיים. ג'יימס הסמיק למגע עורה הרך כמשי, והעדין ככוס זכוכית דקה. "לאונורה גרינהד. אני תלמיד חדשה כאן, ופרופסור נוויל ציוות אותי אליך, הוא אמר לי שאתה תלווה אותי ותלמד אותי את כל החוקים והעניינים של הוגוורטס. מסכים?"

"ב.. בטט... בטח!" אמר ג'יימס, רק שבמקום לומר זאת בשקט, כל שולחן גריפינדור שמע אותו. "לא.. לא כלום, לא כלום..." הוא אמר כתגובה לעיניים שהתנשאו אליו. "את בשנה שלישית, גם כן?"

"כן, ואתמול שובצתי לגריפינדור. אמרו לי שזה הבית הכי טוב...?"

"אמרו לך נכון." אמר ג'יימס וחייך.

"אז... נתראה בשיעור?" אמר לאונורה.

"כן.. בטח." אמר ג'יימס, ולאונורה קרצה לו, ונפנתה משם, לקצה השולחן.

ג'יימס גם הוא חזר לצלחתו, שוכח מהדברים שהטרידו אותו כמה דקות קודם לכן, לפני שפגש את לאונורה. הוא עוד הסמיק מעט, והחיוך כאילו הודבק לו על הפרצוף. לשם שינוי – הוא היה שמח.

"אני בטוח שג'ניפר תשמח לשמוע על זה." צחק ג'וני, שישב לידו, ושמע הכל. מסביבו של ג'יימס עלו עוד מספר צחקוקים.

"פשוט תסתום." אמר ג'יימס. "לפעמים, במקרה שלך, זה עדיף. מאוד עדיף. אתה יודע 'אם אין לך דעה..."

"...שתוק פן תצא לרעה', וכל הבולשיט הזה של אבא ש'ך." קטע אותו ג'וני, מנסה להישמע כמה שיותר סרקסטי. הוא עוד כעס על אתמול. ג'יימס קם, והניף את אגרופו.

"ג'ונתן חבּיבּי, אם אתה עוד פעם אחת, אחת, אומר משהו על אבא שלי, אני נשבע לך – אתה גמור כאן! גמור. אני ברור מספיק בשבילך? אתה יודע, אתה קצת קשה הבנה... עם כל ההקלות במבחנים והכל. בטוח יש לך איזו בעיה בשכל..."

ג'ונתן קפץ את אגרופו גם הוא. הוא לא ירשה שג'יימס פוטר, ה'חבר הכי טוב שלו', שבעצם חשב שהוא- ג'ונתן- שפוט שלו, ייתן לו ללגלג עליו ככה. "ג'יימס, ידידי, האין זה אתה שקיבל ע' במבחן בהתגוננות מפני כוחות האופל שנה שעברה, ואילו היה זה אני שקיבל הל"מ, כי אם לא, אנא תקנני."

ג'יימס לא יכל לסבול את ג'וני, וקפץ עליו, כשאגרופיו קפוצים, ומבט של להט הרגע בעיניו. אגרוף לפרצוף, עוד אחד לבטן, וגם ג'ונתן מצדו החזיר. בעיטה בגב, משיכת עור, אגרוף לעין... ג'יימס לא ידע, אבל בכל אותה עת צפתה ב'קרב' ג'ניפר, מבט של דמעות חנוקות בעיניה, וכשנרגע מעט הקרב, וג'יימס שם לב אליה, הוא נפנה משם מהר, בעקבותיה, אף על פי כי ידו הייתה זבת דם, ופצועה למדי.

"ג'ניפר! ג'ני! חכי רגע. נו... ג'ניפר!" צעק לה ג'יימס, כשהיא פנתה במסדרון הראשון, לעבר כיתה מספר 11. ג'יימס מיהר בעקבותיה, נכנס אחריה לכיתה מספר 11, אותה כיתה בה לימד פעם הקנטאור פירנזה, כך סיפר אביו של ג'יימס, הארי, את מקצוע גילוי העתידות. הוא מעולם לא נכנס לכיתה הזו, לא בגלל שהיה אסור, אלא בגלל שלא הצטרך להיכנס אליה.

כשעמד בפתח הדלת, רגש בלבול תקף אותו. הוא היה בטוח שהגיע בדרך פלא אל היער האסור, משום שאת חלל הכיתה-כלומר מה שהיה אמור להיות חלל הכיתה-כיסתה קרחת יער מוצלת היטב על ידי עצים עבותים. ג'יימס שמע רשרוש עלים מאיזשהו כיוון, וידע שזו ג'ניפר. הוא התקדם, מעט בחשש, אל עבר קרחת היער, בוחן ובודק בעיניו כל סנטימטר ביער המאולתר והמוזר הזה. כל אותו הזמן, ידו עדיין דיממה (וזאת בשל תגרת הידיים שערך קודם עם ג'וני), והוא אחז בה, משתנק מכאב מדי פעם, אבל הוא לא נתן לזה להפריע לו. משהו עמד בינו לבין חברתו, והוא רצה לפתור כבר את הצרה הזו.

"ג'ניפר, בבקשה תצאי. אני יכול להסביר הכל!" הוא צעק בייאוש, והתיישב על סלע קרוב. הוא ניסה לבחון בעזרת השיטות שלימד אותו אביו (בתור ראש מחלקת ההילאים הוא ידע שיטות טובות כדי להתרכז וכדי לצלוח במשימה) היכן ג'ניפר יכולה להתחבא, מאחר ולא יכול היה לאמוד את גודל הכיתה בשל הסבך ששרר בה. כאשר לא הצליח, נאלץ לחבור אל הקסמים-הדרך הפשוטה והיעילה, אולם לא היה בטח כי הוא יכול לבצע את הלחש, אבל הוא ינסה.

"הומנום רבליו!" הוא צעק, וקרן שקופה למחצה בקעה משרביטו והחלה לפזר אור ברחבי הכיתה. קול ניפוץ וקרן אור בקעו מאחד הכיוונים של קרחת היער, והוא נמהר לשם. הוא שמע התייפחות, והאיץ את צעדיו. הוא שיער שהמנהל דאז, אלבוס דמבלדור, הרחיב את הכיתה הזו פי כמה וכמה מגודלה האמיתית, על מנת שתתאים ותספק את תנאיו של הקנטאור (שדרך אגב, עוד לימד בבית הספר, אבל חזר ללמד ביער האסור), מאחר והמטרים שרץ אינם תואמים את מימדיה של כיתה סטנדרטית. הוא המשיך להאיץ במשך כמה שניות, עד ששורש בולט שבו לא הבחין כמו "'שם לו רגל", וג'יימס נפל. אמנם נפל, אבל נפל בדיוק לפני ג'ניפר, שהמשיכה להתייפח, כובשת ידיה בפניה ויושבת באחת מהפינות (שנכון לעכשיו נגלו לעין, והיה אפשר לראות את קירות הכיתה, מאחר וכנראה היו בפאתי היער).

"ג'ניפר!" הוא קם במהירות, מתעלם מהשריטות ומהמכות היבשות שחטף לאור הנפילה, ורץ לעברה, עוצר מטר לפניה, מתנשם ומתנשף. "ג'ן... תגידי לי מה קרה?"

"ג'יימס..." היא פרצה בבכי תמרורים, והתרפקה על זרועותיו. ג'יימס, מעט נבוך מן המצב, חיבק אותה ונתן לה לבכות. הוא ניסה להרגיע אותה, אבל ללא הועיל, שכן היא לא הפסיקה לבכות. "אציו כוס מים!" ג'יימס צעק, וכעבור מס' שניות הופיעה למולו באוויר כוס מים, עם הסמל של הוגוורטס עליה. "הנה, קחי ג'ניפר."

ג'ניפר לקחה את הכוס, מעט מתנשמת ומתנשפת, מאנפפת קלות ושתתה. לאחר כמה שניות של לגימה, היא נרגעה סוף-סוף. "תודה, ג'יי," היא אמרה, וחיבקה אותו חיבוק חם. ג'יימס הניף את שרביטו לעבר הכץף עליה הזילה את דמעותיה, ופרץ של אוויר חם יצא מהשרביט וייבש את הכתפיה. "אה, סליחה על זה..." היא אנפפה.

"זו כלל וכלל לא בעיה," אמר ג'יימס בחיוך. "אם תרצי, תמיד, תמיד, יש לך אצלי כתף לבכות עליה."

ג'ניפר חייכה בעצלתיים, ועכשיו ג'יימס ראה שעיניה אדומות ונפוחות מאוד.

"אולי תספרי לי עכשיו... מה קרה? התחלת אתמול במרכבה, אבל הייתי אידיוט והפסקתי אותך." התחנן ג'יימס.

"טוב, אני חייבת לך," היא אמרה בקשיחות האופיינית לה. "ג'יימס... טוב... אממ... אמא שלי מתה. נהרגה... נרצחה, יותר נכון."

ג'יימס היה המום, אבל הקשיב לה.

"זוכר שסיפרת לי על מי שנקרא "הקוסם המזמר", ה'רשע' החדש שבתמונה?" שאלה ג'ניפר שאלה רטורית, "טוב, אז כנראה זה הוא... הוא... שרצח את אמא. מצאו ברכה מזמרת ליד הגופה המשוסעת שלה... ממש 'מצאו'. אני מצאתי. אתמול פתחתי ב'אני אוהבת אותך', רק כדי שלא תחשוש מהחדשות הרעות, וכנראה שפירשת את זה אחרת. סתם הגבתי בזעם מיותר, זו אשמתי. היום בבוקר ראיתי אותך ואת ג'וני הולכים מכות רצח, וחשבתי שאולי ככה אמא שלי נרצחה, וזה מה שגרם לי לברוח. אתה מבין, ג'יימס? פחדתי שאולי, חס וחלילה, יקרה לך מה שקרה לאמא שלי, איזו ילדה מטומטמת אני... מפגרת," היא מחתה דמעה מזווית עינה. "ג'יימס, תבטיח לי בבקשה, שלעולם, או לפחות בזמן הקרוב, אתה תישאר איתי. אני אוהבת אותך כל כך, אני לא יודעת מה אעשה אם תעזוב אותי..."

ג'יימס עדיין היה המום. "ברור, ג'ני," הוא אמר והסתכל על עיניה הכחולות הדומעות. "תמיד כאן בשבילך, כמו שאמרתי."

"תודה." היא אמרה, "אתה הדבר היחיד שנשאר לי..."

"אני שמח לשמוע," הוא אמר, והם התחבקו חיבוק ארוך, לופתים זה את צווארו של זו. לאט לאט, ראשיהם התרחקו זה מזה, הם פקחו את עיניהם, ג'ניפר את הכחולות, וג'יימס את החומות העמוקות, הסתכלו זה בעיניה של זו, וכמו קראו את המוחות אחד של השנייה. הם מצמצו, מחייכים חיוך גמלוני של חוסר-הבנה, ולאט לאט, ובשקט מופתי, קירבו את ראשיהם בשנית זה לזו. בשניות ספורות, שנדמו להם כנצח, הם חוו דברים רבים-וזאת עוד לפני ששפתיהם נגעו אלו באלו; המתח, הסקרנות, הפחד של הפעם הראשונה, הרגש, האהבה. ואז, ברגע אחד, הם נפגשו. שפתותיהם נגעו אלו באלו, וניצוצות של חשמל עפו באוויר, לפחות כך הם הרגישו. הם החדירו את לשונותיהם לפיו של השני, והדבר המשיך לנשיקה סוערת וארוכה – הנשיקה הראשונה של שניהם. הם המשיכו להתנשק למשך עוד כמה שניות, כשג'ניפר ניתקה מג'יימס לפתע.

"וואו." היא אמרה, לחייה סמוקות מעט. לג'יימס לקח כמה שניות להגיב, אבל כשהגיב זה היה במין אנחה לא מובנת.

"בהחלט וואו." הוא נאנח, מבטו ממוקד בנקודה כלשהי מאחורי ג'ניפר.

הם בהו אחד בשני, מאוהבים מתמיד. נראה היה ששום דבר לא יכול לשבור את האהבה הזו.

***

"כמה מיליליטר של מיצי קיבת גרינדילו צריך להכניס לשיקוי, פרופסור?" שאל אלבוס פוטר הצעיר בשיעורו הראשון, בו התנסו הוא ושאר חברי כיתתו בהכנת שיקוי מתיקות-שיקוי קל מאוד.

"חמישה מיליליטר, בחורי." ענה פרופסור אקסטר, מורה צעיר וחדש בבית הספר. "אבל תיזהר לא להכניס יותר מדי, אחרת ייצא לך שיקוי מלוח."

"כן, פרופסור." אמר אלבוס בנימת ריצוי, ורץ אל ארון השיקויים שבקצה הכיתה על מנת להביא את מבחנת מיצי הקיבה של הגרינדילו, עומד על השרפרף הזעיר כדי להגיע למדף האחרון. אוחח... מתי אני אגבה כבר? הוא חשב.

"הנה לך, אלבוס." אמר הפרופסור והושיט לאלבוס את המבחנה.

"תודה, פרופסור." חייך אלבוס בביישנות האופיינית לו כאשר מישהו נחלץ לעזרתו כשלא הצליח לבצע משימה כלשהי. אלבוס חזר למקומו, מריץ בראשו כמה חוויות ראשוניות מהיום הראשון שלו בהוגוורטס, ומהלילה הראשון. הוא דילג כמובן על הבכי החרישי שבכה בלילה, בגלל הגעגועים לאמו ואביו, אבל הוא היה בטוח שירצה להיזכר בכך כמה שנים אחר כך. הוא הכניס חמש טיפות (בנפח של חמישה מיליליטר) לתוך השיקוי, ובחש, לסירוגין, נגד ולכיוון השעון. כעבור מספר דקות, פרופסור אקסטר הכריז כי השיקוי שלו, של אלבוס, הוא השיקוי הכי טוב, והוסיף עשר נקודות לגריפינדור. אלבוס היה מאושר.

הפעמון צלצל, והפרופסור שחרר את הכיתה. אלבוס תהה היכן ג'יימס נמצא עכשיו...

***

כעבור כמה שניות של שתיקה, ובהייה זה בעיניו של זו, ג'יימס וג'ניפר התקרבו בשנית אחד אל השני, ושפתיהם נגעו אלה באלה שוב. כעבור כמה שניות של רחשים, הם התנתקו אחד מהשנייה, והתחבקו חזק. הם התרוממו, ויצאו מהסבך הלא-מובן הזה. אחרי כמה דקות של הליכה (ג'יימס הבין שהכיתה באמת הוגדלה), הם הגיעו לדלת כיתה מספר 11, בדקו שאף אחד לא רואה, והתחמקו אל עבר השיעור הבא (את השיעור הראשון פספסו כמובן); שיקויים.

הפרק הקודם		הפרק הבא