חלומות בהקיץ ושאר מחלות

הודעה: החלטתי לשנות מעט את הגילאים של ג'יימס וג'ניפר, וכעת הם בני 15. אלבוס יישאר כבן 11, וג'ניפר וג'יימס יהיו על תקן OOC.

---------

  "ג'יימס, מיהו הפרופסור?" שאלה בלחש לאונורה את ג'יימס, שחצץ בינה לבין ג'ניפר. לאונורה הייתה התלמידה החדשה שפגש ג'יימס בבוקר, והוא החל להתחרט על כך שהסכים 'לחנוך' אותה; היא, כך מסתבר, הייתה נודניקית להפליא, והאנגלית שלה לא הייתה תקינה בעליל. היה לה מבטא הונגרי כבד ומרגיז, שגרם למילותיה להיבלע ולהישמע קטועה ולא ברורה. ראשו של ג'יימס דאב רק מעוצמת החשיבה על המילים שהגתה קלאודיה. בנוסף לכך, במהלך השיעור ג'ניפר לא הפסיקה לבכות, כנראה בגלל מה שסיפרה לו שעה קודם לכן, אך היא בכל זאת הייתה מחויכת-בדיוק כמוהו. הוא רצה לעודד את ג'ניפר, אבל לא רצה להוציא לפוטרים שם רע של סנובים, כך שהוא נקרע בין שתי העלמות שישב לצידן. הגאולה לא מהרה להגיע, ולאורך כל שעת השיקויים הראשונה, בה הציג בפניהם פרופסור אקסטר את עצמו: "אני בן 35, בעבר הייתי שומר בבית הכלא אזקבאן, רווק –" כמה עלמות התמוגגו כאשר אמר זאת, כי חייבים להודות שפרופסור אקסטר היה מסוג הגברים שיפתו נשים, "- מתגורר במנצ'סטר. מורה חדש בבית הספר ואב לשניים". קולות פליאה עלו, אחרים תהו כיצד ייתכנו ילדים מחוץ לנישואים, ופרופסור אקסטר מיהר להסביר; "ילדיי הם ממזרים. ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים התקינה. אני לא רוצה להכנס לפרטים, אם אתם סקרנים קראו את הספר ממזרים קוסמים. שם מופיעים הסתברויות וסטטיסטיקות של לידת ממזרים שהם קוסמים".

  המשך השיעור עבר בלאות רבה, וסחרחורת קלה שחטף ג'יימס לאור ההסתובבויות הרבות של ראשו בין ג'ניפר-מצד ימין, לבין לאונורה-מצד שמאל. הוא נחטף חרטה עמוקה על שחשב שלאונורה בכלל שווה "החלפה" של ג'ניפר בה, והוא התחרט בשנית כאשר הבין מה חשב הרגע: הוא התייחס לבנות כמו אל קלפי צפרדע-שוקולד, וזה לא היה מקובל על הדעת בכל קנה מידה פוטרי קיים. הוא הדחיק מהר מאוד את המחשבה הזאת, ופנה אל ג'ניפר, כדי לעודדה. הוא ריחם עליה מאוד, בייחוד כי עכשיו היא יתומה-לפחות ברמה הלא-רשמית-פורמאלית; אביה נטש אותה ואת אמה (שנרצחה זה לא מכבר) כשהייתה ג'ניפר כבת שלוש, והזיכרון היחידי שלה ממנו הוא חתך עמוק, אם כי לא ארוך במיוחד, שהיה לו על הגב בשכם השמאלית. היא לא זוכרת את פרצופו, את קולו ובטח שלא את אמו יחד איתו, אבל היא גם מעולם לא ניסתה להיזכר. היא טענה שמי שלא רואה בה כבת, היא לא תראה בו כאב, וזה היה טאבו שלה מאז ומעולם.

  השיעור הראשון של שיקויים נגמר, בהקלה מרובה על ג'יימס, והפסקת הבוקר החלה. יש לו ולג'ניפר שעתיים חלון לאחר מכן, ובתומן יחל עוד שיעור שיקויים. למזלו הרב של ג'יימס, לאונורה המשיכה לכיתת הלחשים העתיקים – מקצוע אותו, למזלם הרב, לא בחרו השנה ג'ניפר וג'יימס. לעומתה, הזוג החליט לשבת במקומו הקבוע (וקודם לכן הסתבר שהוא היה מקומם הקבוע של תלמידי הוגוורטס עוד בתקופה שסבו של ג'יימס, ג'יימס, וסבתו של ג'יימס, לילי, למדו בבית הספר, וג'יימס שיער שעוד מוקדם יותר), לצל עץ האלון על שפת האגם השחור. איש לא היה ברדיוס הנראה לעין, וזה הועיל להם. הם לא רצו שאנשים יפריעו לשיחתם השקטה על הא ודא.

  במשך דקות מרובות, הם פשוט ישבו שם, מחובקים, נהנים משלווה שאפפה דרך קבע את האגם השחור ואת עץ האלון הגדול. ג'יימס עצם את עיניו והריח את שיערה המשיי של חברתו. הוא נזכר כיצד נפגשו לראשונה, ואיך נהפכו ל'זוג הכי מוצלח של הוגוורטס', כפי שהגדירו אותם חבורת הרכלניות הביתיות;

 זה היה הבוקר החמישי או השישי של השנה השלישית שלהם. ג'יימס היה מדוכא כי קיבל את המערכת הכי מבאסת שאי פעם קיבל. הבוקר התחיל בשעתיים של שיקויים עם סלאגהורן החפרן הזקן.

  'הוא בטח הולך להרצות לנו שוב על כל התלמידים המוצלחים שלו ושעה לומר כמה אבא שלי היה מוצלח', ג'יימס חשב וגלגל את עיניו בייאוש. הוא לא חשב שיש בוקר שיכול להיות יותר גרוע מזה, מה גם שהוא לא סיים את עבודת הקיץ שהוא נתן וגם את מה שפרופסור קת'רין, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, נתנה. 'באסה'. הוא אכל מהבייקון והביצה שהגישו להם בצלחת המרוכזת, לועס בעייפות מאחר ולא ישן יותר משעה בלילה כי רצה לנסות לסיים את עבודות הקיץ.

'אין מה להגיד, ג'יימס. אתה פשוט גאון. מבזבז חצי מהקיץ בסטלבט, בטן-גב, מנסה להתאמן כדי להרשים את הבנות בשנה הקרבה ובסוף שוכח מהלימודים. גאון.' הוא חשב. הוא נאנח בייאוש, והסתכל סביבו. האולם הגדול היה יחסית ריק, משום שזו הייתה שעת בוקר יחסית מוקדמת, ושאר התלמידים בדרך כלל מגיעים שעה מאוחר יותר, אולם האוכל מוגש בשעה הזו לתלמידים שהקדימו. שניים-שלושה מורים שג'יימס לא זיהה ישבו בשולחן הסגל, אכלו ודיברו על משהו שג'יימס לא הצליח לקלוט באוזניו. בשולחן גריפינדור ישבו שלושת האחים קווינס, תלמיד שנה א' מפוחד, התאומות קריסטל וג'ניפר מנהטן. ג'יימס הכיר את ג'ניפר רק מרחוק, משום שהם למדו יחד, אבל מעולם לא דיברו ביניהם. זו הפעם הראשונה שנתקל בה השנה, והוא שם לב כמה השתנתה במהלך החופש. שיערה התארך ונהיה חלק יותר, פניה התייפו והתבגרו, היא גבהה בכמה סנטימטרים, ועיניה הכחולות נעשו בהירות ועמוקות יותר. הוא שם לב שהיא נהייתה שזופה (הוא שמע שהיא נסעה לחופשה באסיה ומזרח אירופה), ושפתיה נהיו נוקשות יותר.

  'מעניין אם גם אני השתניתי במידה הזו,' הוא חשב, והחל לסקור את גופו, מעמיד כף אלומיניום מול פניו כדי לבחון גם את פרצופו. הוא ניסה כמה זוויות שונות, ובכל זווית נראה מטופש יותר, אבל הוא לא שם לב לכך. לבסוף, כשהבין שהוא גם השתנה רבות, הניח את הכף והמשיך לאכול, הפעם ביתר חיוך ומרץ. הוא לא נתן למחשבה שהוא כנראה יקבל ק' אוטומטי בשני המקצועות שלא סיים בהם את העבודות להפריע לו עוד, ועתה הרהר בעובדה שאולי זה שהוא שם לב לכל השינויים בג'ניפר אמרו משהו. למרות שהוא מעולם לא דיבר איתה שיחה של יותר מ"שלום-שלום", הוא די חיבב אותה. היא הייתה מצחיקה וחכמה, והיא תמיד השתתפה במסיבות הביתיות, מלווה בכמה מהבנות המקובלות ביותר בהוגוורטס. היא הייתה פשוט התיאור המושלם של ג'יימס; יפה, חכמה, ערמומית, מצחיקה, חברותית ומגניבה. הוא הסמיק לאור החיזיון שלו ושלה יחד.

  "היי," נשמע קול מאחוריו, והוא קפץ בבהלה, כי היה כה שקוע במחשבות. קול צחקוק נשמע גם-כן מאחוריו, והוא הסתובב במבוכה רבה, לחייו סמוקות עוד יותר מקודם. זו הייתה ג'ניפר. 'צירוף מקרים מוזר...' הוא חשב.

  "אתה ג'יימס, נכון?" היא שאלה במתיקות שג'יימס חשב שתהיה לה.

  "כן... רצית משהו מיוחד?" הוא שאל באדישות שאפיינה אותו.

  "יהיה איכפת לך אם אני אשב לידך?" היא שאלה בגיחוך.

  "אם את רוצה..." אמר ג'יימס בגלגול עיניים שיתחרט עליו אחר כך.

  "אוקיי." היא אמרה, והעבירה את רגליה מעל הספסל, והתיישבה. היא לקחה צלוחית עמוקה ומילאה אותה בדגני בוקר וחלב. שתיקה מביכה שררה ביניהם, עד ששניהם פתחו יחד במשפט;

  "מה –" החלה ג'ניפר לומר.

  "את –" אמר ג'יימס.

  שניהם צחקו.

  "תתחילי את," הוא אמר בג'נטלמניות.

  "אה, לא... זה בסדר. תתחיל אתה." היא אמרה במין מבוכה שכזו.

  "לא, לא. את תתחילי," ג'יימס הסמיק שוב.

  "שיהיה. רציתי לשאול מה עשית בקיץ ואם אתה רוצה לעשות משהו אחרי הלימודים היום." היא אמרה בישירות כזו שגרמה לג'יימס להיראות כמו עגבנייה מהלכת עם פה מאוד גדול פעור.

  "אממ... מה עשיתי בקיץ? לא הרבה..." הוא התחיל בביישנות, "ואממ... אני אשמח ללכת איתך לאנש'ו."

  "יופי. אז בשעה שבע בחדר המועדון. הבנתי ששעת כיבוי האורות של תלמידי שנה ג' השתנתה ועכשיו מותר לנו להיות שעתיים אחרי כולם בחוץ, כלומר עד חצות. נתראה בערב," היא אמרה ונופפה לשלום. ג'יימס הרגיש כאילו הוא נסק קצת יותר מדי במשחק קווידיץ'. הוא היה נלהב... ואולי... מאוהב?

  "ג'יימס... ג'יימס?" ניסתה לעורר אותו ג'ניפר מהחלום בהקיץ שלו. ג'יימס התנער.

  "אה... מה?"

  "שוב חלמת," היא אמרה ופניה היו אדישות. "על מה הפעם?"

  "עלינו." הוא אמר, והסתכל עליה. פרצופה נהיה מחויך פתאום. "על הפעם הראשונה שנפגשנו וממש דיברנו. זוכרת?"

  "ברור שאני זוכרת." היא אמרה, וקרבה אליו לנשיקה. ג'יימס נסחף אחריה, וכעבור כמה שניות הם ניתקו זה מזו, נהנים בערגה מהשקט. החצר עדיין הייתה ריקה, וכנראה שרוב התלמידים החליטו להישאר בתוך הטירה או במדשאות, כי פשוט אף אחד לא נראה בקרבת מקום. ג'ניפר עצמה את עיניה, מנסה להתגבר על תחושת הבדידות שהרגישה כה חזק בחודש האחרון, מאז רצח אִמה. אבל היא ידעה שהיא לא תהיה לבד, גם לא ברגעים הכי קשים. ג'יימס, אהוב לבה, תמיד יהיה איתה. אבל תמיד. גם אם ייפרדו, גם אם יריבו, תמיד תהיה לו כתף לבכות עליה, כמו שאמר. תמיד. לפחות עד ש... היא לא יכלה לשאת זאת עוד, ובכתה חרישית. ג'יימס הרגיש שחזהו (עליו נשענה ג'ניפר) התחיל להתרטב מעט מדמעותיה, ויישר אותה לפניו.

  "ג'ניפר, תפסיקי לבכות. עם כמות המים שאת מוציאה בבכי אפשר לפתור את בעיית המים העולמית. אני יודע שקשה לך אבל –" החל ג'יימס לומר, אבל דבריו נקטעו על ידי ג'ניפר, שקפצה עליו בנשיקה סוערת. היא שרבבה את לשונה אל תוך פיו, והוא עשה כמוה, עוצם את עיניו, ונסחף אחריה. הוא נתן לה להוביל את הנשיקה הזו. הוא כל כך אהב אותה. הוא לא יכל לראות את עצמו בלעדיה. הם נעמדו, בצל האלון, והוא לפת את גבה התחתון בידיו. היא עשתה כך לצווארו, והם המשיכו כך למשך כמה דקות. מכניסים ומוציאים את הלשונות, לא עוצרים אפילו לשנייה כדי לנשום. רחשי נשיקה נשמעו בדממה הזו, וג'יימס ייחל שזה יימשך לנצח, אבל זה לא קרה, כי ג'ניפר הפסיקה את הנשיקה.

  "אני כל כך אוהבת אותך, ג'יימי. אני לא יכולה להיות עצמי בלעדיך." היא אמרה, ונשענה על כתפו כדי לבכות עוד מעט. "באמת שלא."

  "גם אני, ג'ן. אני מת עלייך." הוא אמר, ונשען על כתפה, מזיל גם הוא דמעה. הוא לא יכול היה שלא להזדהות איתה, מאחר והוא גם חי בצל המוות, כל חייו. הוא רצה להכיר את סבו וסבתו, שנרצחו על ידי רוצח מתועב שהחליט לגזול מהם את חייהם, הוא רצה לדעת מי הוא האיש שעל שמו נקרא – ולמה? אולי הם היו דומים בהתנהגות. הוא ידע גם שלא יכול היה לשאול את אביו, כי הוא לא הכיר אותם, והוא הצטער גם בשבילו. הוא חי בצל המוות גם בחיים היום-יומיים. בכל יום חזר אביו עם דיווחים על אנשים שמתו או נהרגו או נרצחו, והוא ידע שגם אבא שלו הרג מישהו, אבל זה הגיע לו. הוא רצח לו קודם.

  "ג'יימס, בוא נלך לאכול משהו בהוגסמיד... אני רוצה להירגע קצת." היא אמרה.

  "מה שתרצי, יפה שלי." הוא אמר.

  זה היה רגע קיטשי לכל הדעות, אבל לג'יימס לא היה איכפת. כל רגע שהוא, אפילו רגע של דיכאון, לא יכול להיות רע ומרוח עד כדי כך כל  עוד הוא חווה אותו עם ג'ניפר, אהובתו. הם הלכו אל עבר הטירה אוחזים יד ביד (ג'יימס הכיר קיצור דרך שאביו סיפר לו עליו, משהו יותר יעיל מהליכה מרובה אל עבר העיירה), ועלו אל פסל המכשפה שתומת העין המגובנת.

  "דיסנדיו!" אמר ג'יימס, וגיבנתה של המכשפה נפתח לכדי גודל של אדם. ג'יימס השתמש במעבר הזה רק פעם אחת בעבר, ולכן חשש מעט, משום שג'ניפר לא השתמשה בו מעולם. ג'ניפר, לעומתו, תפסה יוזמה, והשתרבבה ראשונה מבעד לפתח.

  "אממ... אתה לא המצאת את המעבר הזה, אתה יודע." היא אמרה בחיוך לאור תדהמתו של ג'יימס, והתגלשה במהירות. ג'יימס התנער בשנית באותו היום, והתגלש גם הוא. זהו, ללא ספק, אחד הימים היותר מוצלחים שלו ושל ג'ניפר, הוא הסיק, אם לא הטוב ביותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא