מלכת הנחשים

סמנת'יה עמדה מלפני הסוס הצחור שלה והתלבטה.

היא רוצה ויכולה לצאת למסע של חודשיים שבו תנקום באויביו של אביה ולהבריז מהנשף.

אבל זה קצת לא אפשרי.

אנשי הארץ התיכונה אובססיבים לגבי הנשף שאחרי ההכתרה.

אז מה שנותר לה לעשות זה להתלבש כמו סנובית סלית'רינית אופיינית ולרקוד עם נסיך מטומטם.

נשף החלומות.

או שתבקש את רשותו של אביה לדחות את הנשף.

רגע, אבל היא המלכה עכשיו.

"סאם!", חברה הטוב, האריסון, קרא לה מהקצה השני של החצר והחל לרוץ לעברה.

היא הסתובבה באיטיות והטתה (*ה.מ: בדקתי במילון יש כזאת מילה) את ראשה מעט לצד מה שהביא לה מראה מלכותי ומתנשא.

הוא נעצר מלפניה והחל להתנשף. "איכס, תורידי את הפרצוף המתנשא הזה", הוא אמר ועיוות את פניו.

שיערו השחור היה מפוזר כתמיד ומרוב זיעה משקפיו העגולות שכיסו את עיניו הירוקות החליקו מאפו.

"טוב, בסדר", סמנת'יה גילגלה עיניים והתקדמה לעברו כדי שיוכלו ללכת יחדיו לעבר הכניסה לארמון.

"אז", האריסון הפר את השתיקה, "יש לך כבר דייט לנשף?".

"לא", סמנת'יה ענתה בהחלטיות, "כנראה אני אכיר איזה טיפש רודף שמלות שם", היא אמרה וציחקקה.

"אם את רוצה אנחנו יכולים ללכת ביחד", הוא אמר בהיסוס.

"האריסון", היא אמרה ונעצרה, "אתה תכיר שם מישהי שתהיה מושלמת בשבילך, אתה רוצה להרוס את הסיכוי שלך לבת זוג כי אתה תלך איתי?".

"זה לא כל כך משנה, אף אחת לא תרצה אותי", הוא אמר והרכין את ראשו.

"שקר", היא אמרה בביטחון וחזרה ללכת, "שקר וכזב".

נעלי הכסף של סלאזר נקשו על הרצפה הקרה.

"בתי, קראת לי?", הוא שאל בקול מאולץ וקד קידה.

"אכן, סלאזר", היא אמרה בהתנשאות, "תשלח צרחן לכל המוזמנים לנשף שהוא נדחה".

"סמנת'יה", סלאזר רצה לנזוף בה, אך מבטה הקר ננעץ בו, "מלכתי", הוא תיקן, "מה שתאמרי".

"רק, אם אפשר לדעת מדוע?", הוא שאל.

"אני יוצאת למסע נקמה, סלאזר", סמנת'יה אמרה וקמה ממקומה, "אני הולכת לנקום בכל אויביי, אויבייך ואויבי הארץ התיכונה".

הוא חייך, קד קידה והלך לשלוח צרחנים.

 "האריסון!", המלכה צרחה.

חדרו של האריסון היה לידה, כי אחרי הכל, הם היו החברים הכי טובים, והוא שירת אותה מאז שהיא היתה בת 13.

האריסון התייצב בחדר של סמנת'יה.

"משהו קרה?", הוא שאל בקול מאולץ, ואז נדהם למראה המלכה.

סמנת'יה היתה לבושה בשמלה פשוטה וריקה, ושיערה הלבן הוחלף בשיער שחור וקצר.

"תארוז, אתה בא איתי למסע נקמה", היא אמרה, והעיפה את השמיכה העבה כדי לגלות שני תיקים עמוסים וכבדים.

"זה יהיה פשוט נהדר בשבילי", הוא אמר בציניות.

"אויש, הארי", סמנת'יה אמרה וגילגלה עיניים, "אני מבטיחה לך שאני אמצא לך בת זוג שם, כי אנחנו הולכים לסקוטלנד".

"שמעתי שסקוטלנד מאוד יפה, אני יכול לראות קצת אטרקציות?".

"לא מומלץ, אבל תארוז בגדים של עניים, סחבות כאלו".

"למה? סאם, את מלכת הארץ התיכונה, למה את צריכה להסתובב במשך חודשיים עם סחבות מסריחות?".

"כי זה חשאי", היא קמה, "אם אני רוצה שלא יחשדו בי, יהרגו אותי שם אם יגלו שאני מהארץ התיכונה".

"אם ישאלו אותך, נדדנו מעבר לים, יש להם הרבה ים, אבל קצת מוח", היא הוסיפה ושניהם צחקו.

לאחר חצי שעה שניהם התייצבו באורווה, שם חיכו להם משרתים עם מפות ודרכי ניווט.

"תשמרי על עצמך, בת נפלאה שלי", סלאזר לחש באוזנה, "ותהרגי את כל הצאצאים שלהם".

גאווין גריפינדור ישב על הכיסא בחדר האוכל של טירת הוגוורטס.

"גאווין! אמא שלי אמרה לי שיהיו לנו אורחים בגילנו!", הלנה קראה מקצה האולם.

הומר, שישב לידו קם וחייך.

"או, והיי הלנה, אני גם כאן", הוא אמר בהתחצפות כשהלנה התקרבה אליו. 

"אני יודעת שאתה כאן, אתה רוצה להיות במקום אחר?", היא אמרה לו בשקט והוא הצמיד נשיקה יבשה לפיה.

איזה זוג דביק, גאווין חשב.

"הלנה, איזה סוג של אורחים? ולכמה זמן הם יישארו כאן?", הוא קטע את הקטע הדביק לפני שזה היה בלתי אפשרי.

הלנה הפעילה המון מאמצים כדי לא להתפרץ עליו שהרס להם את הרגע, ואז היא הסתובבה אליו.

עינייה הכחולות העדינות הבטו בו בכעס, והיא החלה לסובב את שיערה סביב אצבעה.

"אני חושבת שהם מתארחים כדי להביא עוד תלמידים, הם מעבר לים אני חושבת, והם יישארו כאן חודשיים, אל תבריח אותם בבקשה".

אני אשתדל, הוא אמר לעצמו. אני לא מבטיח.

הפרק הקודם		הפרק הבא