הסיפור המוזר של טדי לופין

פרק 3: שתי דקות לחצות

אימא של טדי דיברה עם האורח הבלתי קרוי שלהם במשך שעות.

בשלב מסוים טדי לא הצליח להכיל יותר את הסקרנות וחוסר הוודאות באשר למתרחש מאחורי הדלת הסגורה, והוא מצא את עצמו צועד הלך ושוב במטבח ומחכה שהם יצאו. הסערה שהארי הבטיח לא ששה להגיע; האוויר זמזם בחוסר נחת ועננים כבדים התגלגלו בשמיים, הכל בדממה מוחלטת.

ברגע שסבתו של טדי חזרה הוא התנפל עליה עם שאלות.

"הארי?" היא הדהדה כשטדי סיפר לה מה התרחש. אם בתה נראתה מתוחה למשמע השם, היא דווקא נראתה מלאת תקווה. "מה הוא עושה פה?"

"הוא מדבר עם אימא," טדי הסביר בחוסר סבלנות. "אבל מי הוא?"

לפני שאנדרומדה הספיקה לענות הדלת של הסלון נפתחה בקול גרירה. טדי קפץ למסדרון כדי לראות את אימו ואת הארי הולכים אל הדלת הראשית.

"גברת טונקס," הארי אמר כשהוא הבחין באנדרומדה ליד מרפקו של טדי. "נחמד לראות אותך שוב."

"די עם זה, אתה כבר לא ילד," היא השיבה, וטדי זיהה בקולה את ניצוץ הגאווה שהיה שם לפעמים כשהיא הייתה מדברת אליו. "אתה יכול לקרוא לי אנדרומדה. תישאר לארוחת הערב?"

"הייתי שמח להישאר, אבל אני צריך לחזור. הבן שלי חוזר מהוגוורטס הערב," הארי אמר. החביבות שלו הייתה צורמת ביחס לעצבנות הסמויה שדורה הפגינה מאחוריו.

"יש לך ילדים?" אנדרומדה התעניינה.

"הוא באמת צריך ללכת, אימא," דורה אמרה לפני שהארי הספיק לענות.

"היא צודקת," הארי אמר.

דורה הזדרזה לפתוח עבורו את הדלת. בחוץ נשבה רוח קרה ויבשה.

"להתראות," הוא אמר לשלושת בני המשפחה לפני שיצא, ולרגע מבטו התמקד בטדי. "היה נעים להכיר אותך, טד."

טדי מלמל תשובה מאולצת. הוא חש הקלה כשהדלת נסגרה והארי יצא מהחיים שלהם. היה משהו מוזר מאד בצורה בה האיש נפרד ממנו, וזה גרם לו להבין שהוא השתמש בשם שלו כבר פעמיים היום, אפילו שטדי לא הציג את עצמו באף שלב בביקור.

אימו כבר התרחקה מהדלת, עושה את דרכה למטבח. טדי היה בדיוק מאחוריה.

"מה זה היה?" הוא חקר אותה.

"עבודה," היא השיבה בטבעיות, אבל הוא הרגיש שיש משהו שהיא לא מספרת. "הארי התמנה לראש לשכת ההילאים, אימא."

"באמת? זה ראוי ביותר," אנדרומדה השיבה בסיפוק, ונראה שהיא לא זקוקה לעוד הבהרות לגבי הביקור הזה. אבל טדי לא היה מוכן לוותר.

"הוא בא עד פה מהצד השני של העולם, חיכה לך במשך שעתיים, כל זה כדי לדבר על עבודה?" הוא שאל את אימו, שהתחילה ללבוש את הגלימה שלה. "את הולכת לאן שהוא?"

"בחזרה למשרד," היא השיבה בקלילות מרגיזה, מטיבה את השרשת שנשאה את טבעת הנישואין שלה במעט יותר מידי כוונה.

"יש לי כמה דברים לטפל בהם. אל תחכו לי."

היא נתנה לטדי נשיקה על הלחי וזרקה קמצוץ של אבקה ירוקה לאח.

"תסגרו את התריסים טוב, זה באמת נראה כאילו עומד לרדת מבול," היא הפטירה כמילות פרידה ונעלמה בתוך הלהבות, מותירה את טדי לבד עם הר של שאלות מציקות.

"לא צריך," הוא מלמל לעבר הגחלים בטינה והלך.

הערב חלף ופינה מקום ללילה, אבל אימו של טדי עוד לא חזרה. רוחות עזות יללו מחוץ לחלונות המוגפים, והוא שכב במיטתו בבגדי היום שלו והקשיב למוזיקה, חושב על זה שהוא צריך להתחיל למצוא תחביבים ולהפסיק לתהות מה אימא שלו עושה.

סבתא שלו כבר הלכה לישון. הבית היה חשוך, מלא בתקתוקי השעונים ובשריקת הרוח במסגרות החלונות. השעה הייתה כמעט חצות, אבל לא התחשק לו לישון. המחשבה ללכת לישון ולהתעורר לעוד בוקר של גריפת עלים וצפייה בטלוויזיה הייתה מדכאת.

לפתע רעש חדש משך את תשומת ליבו. הוא הוריד את האוזניות שלו והקשיב בדריכות, אך לא הצליח לשמוע דבר יוצא דופן. העלים שמתחת לחלונו רשרשו, והוא אמר לעצמו שזאת רק הרוח. הוא עמד להרכיב שוב את האוזניות כשהרעש נשמע שוב.

הוא נדרך והקשיב. אם הוא לא היה יודע שזה לא אפשרי, הוא היה חושב שמישהו הולך מתחת לחלון שלו...

אומר לעצמו במרירות שזה כנראה כלום ושום דבר, או שזה הארי שבא שוב להפריע את שלוותו, טדי התמתח על המיטה והרכיב את האוזניות. השעון שליד מיטתו הורה על השעה שתי דקות לחצות – ואז זה קרה.

זה הרגיש כאילו כל הבית רועד מרוב רעש. טדי קם ממיטתו בקפיצה, זרק את האוזניות הצידה, ורץ החוצה כששרביטו בידו.

"סבתא?" הוא קרא, לפני שהוא הבין שהרעש מגיע מקומת הקרקע, ושאין שום סיכוי שסבתא שלו היא שגורמת לו.

הוא רץ אל המדרגות והסתכל מעבר למעקה. בקומת הקרקע התהלכו אנשים זרים, מתרוצצים בחשכה ומשמיעים רעשים מחרישי אוזניים בעודם הורסים כל דבר שנכלא לדרכם.

טדי אפילו לא הספיק להגיב למתרחש כשאחד הפורצים הרים את מבטו והבחין בו באפלה.

"שם למעלה!"

ליבו של טדי זינק לגרונו. שוכח את כל מה שלמד בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, הוא הסתובב ורץ בחזרה אל חדרו, מבלי לחשוב על כך שאין לו לאן לברוח. במהרה הוא נתקל בסבתו, שיצאה מחדרה בחלוק בית ושרביט שלוף.

"לפה!" היא פקדה בקור רוח ומשכה אותו לחדרה, טורקת את הדלת ונועלת אותה. לא עברה שנייה מאז שהיא עשתה את זה והדלת רעדה בעוצמה, כאילו מישהו מנסה לנגח אותה.

"אנחנו צריכים להתעתק," אנדרומדה אמרה ביציבות, תופסת את ידו של טדי.

צירי הדלת חרקו באלימות תחת המתקפה. מה היו האנשים האלה, בני אדם או חיות?

"מוכן?" אנדרומדה שאלה. טדי הנהן במהירות.

סבתו הרימה את שרביטה, והוא חשב – מה לגבי כשפי ההגנה שאימא שלו הציבה מסביב לבית? הם לא אמורים למנוע מאנשים להתעתק מחוץ ולתוך הבית? – אבל זה כבר היה מאוחר מידי. הוא הרגיש משיכה חזקה בתוך ביטנו ואז כאב חד בכל גופו, כאילו הוא מוצמד בכוח אל מיטת מסמרים. ואז הוא הרגיש דחיפה חזקה מאחור שהעבירה אותו דרך אותו קיר מכושף, והוא נחת על רצפת שיש קרה.

הוא התאמץ לקום והסתכל סביבו. הוא זיהה את קירות האבן והחלונות הגבוהים של בניין וולוורת' בניו יורק, ואת השעון העצום של קונגרס הקוסמים האמריקאי – ואז הוא הבחין במשהו שגרם לדמו לקפוא.

על רצפת השיש הממורקת של משרדי הקונגרס נחה יד. היא הייתה נאה, אפילו שעורה היה מעט מקומט, ולא היה בה דבר יוצא דופן מלבד העובדה שהיא לא הייתה מחוברת לשום דבר.

טדי היה כה המום ומבוהל שהוא לא היה מסוגל אפילו לצרוח. זאת הייתה היד של סבתא שלו. סבתא שלו פוצלה בזמן ההתעתקות – ללא ספק במעבר דרך כשפי ההגנה – והחלק היחיד ממנה שהצליח לעבור הייתה היד בעזרתה היא דחפה את טדי למקום מבטחים.

השעות הבאות עברו עליו בתוך ענן של חוסר וודאות ופחד. עובדי הקונגרס שמצאו אותו לקחו אותו מרחבת הכניסה אל חדר המתנה צדדי שנראה כמו חדר חקירות מעוצב בטוב טעם, תוך שהם חוזרים ומבטיחים לו שסבתו נמצאת בידיים טובות. הוא אמר להם שהוא צריך להיות איתה, ושמישהו צריך להודיע לאימא שלו, אבל הם רק אמרו לו לא לדאוג ולחכות שם.

בהתחלה הוא ציית, אבל השעות חלפו והוא המשיך לחכות לחדשות כל שהן שלא הגיעו. חסר נחת, הוא ניסה לעזוב את החדר, רק כדי לגלות שהילאי שומר על הדלת ומסרב לתת לו לצאת.

למה הם מתייחסים אליו כמו אל פושע? האם הם חושבים שהוא אשם במה שקרה לסבתא שלו? ואיפה אימא שלו? למה היא לא באה לשם כדי לפחות להגיד לו אם סבתא שלו תהיה בסדר או לא?

אך השאלה שהטרידה אותו יותר מכל הייתה מי היו האנשים האלה בבית שלהם, ומה הם חיפשו שם? הוא ניסה להתרכז ולחקוק בזיכרונו כל פרט ממה שהתרחש, את מראם של הגברים שהיו לבושים כמוגלגים ושאת פניהם הוא לא ראה בחשכה, אפילו שאף אחד לא בא לגבות ממנו עדות. ליבו התחיל לדפוק בעוצמה בכל פעם שנזכר כיצד הם רדפו אחריו במעלה המדרגות, והיה דבר אחד שהוא ידע בוודאות – אלה לא היו סתם פורצים.

אחרי מה שהרגיש כמו שעות על גבי שעות של המתנה הדלת נפתחה. טדי, שישב כשראשו על השולחן, תשוש אך נסער מכדי להירדם, קפץ על רגליו בציפייה לראות את אימא שלו. אך הציפייה התחלפה באכזבה מרה, שבמהרה הפכה לכעס.

"שוב אתה?" הוא הטיח בהארי, זה צעד לתוך החדר באותה גלימה שלבש בצהריים.

הוא נראה כמתפתה להשיב באותו הטון – הוא נראה עייף כמו שטדי הרגיש – אך הוא שמר על טון שלו כשאמר, "אני יודע שאתה מחכה הרבה זמן. יש לי חדשות."

"סבתא שלי בסדר?" טדי שאל, מרגיש שהוא עומד להיחנק מרוב פחד.

"סבתא שלך תהיה בסדר גמור. ההחלמה שלה תהיה ארוכה, אבל המרפאים שמרכיבים אותה מחדש אופטימיים לגבי המצב שלה," הארי אמר בקודרות. "היה לכם מזל גדול."

"מה עוד?" הוא דרש לדעת כשהארי לא הסתלק מייד לאחר שהעביר לו את ההודעה.

הארי שקל את מילותיו ברצינות.

"זה נראה כאילו," הוא אמר. "אימא שלך נעלמה."

"נעלמה? מה זאת אומרת, נעלמה?" קולו של טדי הלך והתגבר עם כל מילה.

"זאת אומרת," הארי אמר בקור רוח. "שהיא דיווחה שהיא יוצאת לבדוק פרטים לגבי חקירה הערב, ואף אחד לא שמע ממנה מאז. הממונים עליה טוענים שהיא לא הייתה מוקצת לשום חקירה."

הוא הוציא מכיסו שרשרת כסף, ממנה השתלשלה טבעת ארד בצורת ענף משורג.

"איפה מצאת את זה?" טדי התנפל עליו.

"אתה יודע מה זה?"

"כן! זאת טבעת הנישואין שלה!"

הוא חטף את הטבעת מידו של הארי והפך אותה בידיו. זו ללא ספק הייתה הטבעת שלה, אבל היא לא סיפקה לו שום הסברים.

"היא השאירה אותה על השולחן שלה," הארי אמר לו. "יש לך מושג למה שהיא תעשה משהו כזה? או לאן היא הייתה יכולה ללכת?"

טדי הנד בראשו. תחושת החריצים שבטבעת הייתה מנחמת תחת אצבעו. התחשק לו לבכות, אבל הוא עצר את עצמו.

"זה הכל באשמתך," הוא סינן בזעם. "הכל היה בסדר לפני שאתה הגעת."

הוא הרים את מבטו כדי לחזות בתגובתו של הארי, וכעסו התגבר כשראה שהוא מחייך במרירות.

"אתה יודע, אתה מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגילך," הוא אמר בשמץ חיבה.

"זה חמוד," טדי הטיח בעצבנות. "מה אתה עושה פה, בכלל? אתה לא עובד פה."

"באתי כששמעתי את החדשות – "

משהו התחבר בתוך מוחו העייף של טדי, ופתאום הוא הבין.

"אתה ידעת שזה יקרה," הוא קטע את הארי. "בגלל זה היית כזה קופצני בצהריים – אתה ידעת שהם יבואו!"

"היו לי חשדות," הארי השיב בשלווה. "ולהגנתי, שיתפתי אותם עם טונקס מייד אחרי שיצאת. אבל היא טענה שהם מחפשים אותה, ושאם היא תצא מהבית הם לא ינסו לפגוע בך ובסבתא שלך. אולי הם באו אליכם אחרי שהם לא הצליחו למצוא אותה, אני לא יודע."

טדי חשב בכוח איך עוד להאשים את הארי במה שקרה, אבל הוא לא הצליח. זה התחיל להיראות יותר ויותר כמו אשמתה של אימא שלו. מובס, הוא צנח לתוך כיסא קרוב, הטבעת טמונה בידו.

"אני לא מבין כלום," הוא אמר. "מי היו האנשים האלה?"

"אני מבטיח לספר לך כל מה שאני יודע," הארי השיב בכנות מוזרה. "אבל קודם אנחנו צריכים למצוא מקום שתוכל להישאר בו. אתה לא יכול לחזור הביתה כרגע. יש מישהו שאתה יכול להתארח אצלו, מישהו שאתה בוטח בו?"

טדי חשב על חבריו לספסל הלימודים. הוא לא היה יכול לומר שהוא בוטח בהם. הוא אפילו לא יכול היה לומר שהם אי פעם היו חבריו. גם לאימא שלו לא היו חיי חברה מחוץ לעבודה שלה – זה תמיד נראה לו מוזר, אבל היא אף פעם לא יצרה קשרים עם אף אחד – והוא לא ראה את עצמו מתארח בבית של אחת מחברותיה המפודרות של סבתו מאגודת המכשפות של ניו אינגלנד.

לבסוף הוא פלט את התשובה המתבקשת – "לא."

הארי הביט בו בשמץ רחמים. אבל המבט נעלם לפני שהוא הספיק להרגיש מושפל.

"אתה קוסם בגיר, אז אתה חופשי ללכת לאן שתרצה," הארי אמר. "אבל אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא איתי."

"לאן?"

טדי לא בדיוק הבין. הארי רוצה לשים אותו תחת הגנה של משרד הקסמים של אנגליה?

משום מה, הארי נראה קצת לחוץ.

"אני מתאר לעצמי שאימא שלך לא סיפרה לך את זה," הוא אמר. "אבל אני הסנדק שלך."

טדי בהה בו. "אתה צוחק?"

"לא," הארי השיב ברצינות. "אבא שלך ביקש ממני ביום שנולדת."

זה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו, שגם יתחילו לדבר על אבא שלו, טדי חשב במרירות.

הוא הפך את הטבעת בידו ושקל את האפשרויות שלו.

למה לו לבטוח בהארי, בעצם? נכון, נראה שאימא שלו בטחה בו, אבל זה לא בהכרח הסתיים טוב בשבילה. ליבו התכווץ בדאגה ופחד כשהוא חשב עליה. אבל איזו עוד אפשרות הייתה לו? הארי טען שהוא ראש לשכת ההילאים באנגליה, מה שאמר שאם טדי רוצה להיות מעודכן במתרחש, כדאי לו להיות קרוב אליו. חוץ מזה שלא נראה שיש לו ברירה אחרת. הוא היה לבד בעולם.

"בסדר," הוא הסכים לבסוף. "אבל רק אם תסביר לי הכל."

הארי נתן חיוך קטן של הקלה.

"מוסכם."

הפרק הקודם		הפרק הבא