ממלכות נופלות מעבר לקיר

מדרגות העץ חוקות מעט תחת כובד משקלי.

אני יורדת לשולחן האוכל בעייפות, ומופתעת לגלות את שני הורי יושבים לצד השולחן ומשוחחים בקולות מהוסים. משהם מבחינים בי, הם מחייכים אליי.

"בוקר טוב." אומרת לי אמי.

אני משיבה לה ברכת בוקר טוב ומתיישבת למולם בצידו השני של השולחן. "איפה ניקו?"

"ממש כאן." אני קופצת מעט למשמע קולו. מעצבן.

"ילדים, אנחנו רוצים לדבר איתכם על משהו." קוטע אבי את מחשבותיי.

שנינו מביטים בו בציפייה. זה די נדיר שהוא פונה אלינו בכזאת ישירות.

"אתמול בצהריים," פותחת אמי, "יצאה הנסיכה קליאונה עם הלורד ארון לגאריס לפאלסיה, לקנות יין."

ישנן שמועות רבות על שכרותו התמידית של הלורד ארון ועל חיבתו לאלכוהול, כך שאני לא יכולה להגיד שזה מפתיע אותי. מה שכן מפתיע אותי זה הטיפשות שבהחלטה ללכת לשם בעצמם. הם היו יכולים לשלוח כל אחד מעובדי הארמון במקומם.

"לורד ארון התמקח עם מוכר היין בנוגע למחיר, ואף הציע מחיר שפוי והוגן - "

"איזה מחיר?" קוטע ניקו את אמנו.

היא מביטה בו ממושכות, שוקלת את תגובה. "אני לא יודעת," מודה לבסוף.

אבי מכחכח בגרונו. "במקרה, שני בניו של המוכר שעברו במקום שמעו את שיחתם, וביניהם לבין הלורד ארון פרצה תגרה. לבסוף, כשהבכור מביניהם התנפל על ארון במטרה לפגוע בו, ארון שלף סכין להגנה עצמית והרג אותו."

דממה משתררת סביב השולחן.

"זה לא היה צריך לקרות." אומר ניקולאס לאחר כמה רגעי שקט.

ניקולאס - "אומרת אמי בעדינות.

"לא, זה לא היה צריך לקרות. אני יודע שזה לא באמת היה להגנה עצמית. זה סתם עוד לורד אוריאני מפונק שחושב שבגלל שהוא נולד למשפחה מסוימת הוא יותר טוב מהם!" קולו מתגבר לצעקה.

"אל תדבר ככה!" היא אומרת, קולה רועד כעת. מפוחד. היא באמת כל כך פוחדת ממה שיגידו השכנים?

כן, סביר להניח שכן.

"אבל זאת האמת. והגיע הזמן שתפסיקו להכחיש אותה כמו שני פחדנים." הוא אומר בהתרסה.

שרה, נערת המטבח שבדיוק נכנסה לחדר מביטה בו באימה. אני מסמנת לה בעדינות לצאת.

"זאת לא האמת. האמת היא שאנחנו שמענו את הסיפור, לא אתה. ואני לא יודע מי הכניס לך את השטויות האלו לראש, אבל זה בטח לא אנחנו!" אומר אבי, כעת גם הוא ויתר על מסכת השלווה שלו.

ניקו מביט בו בזעם, וקם מכסאו בהפגנתיות. הוא כבר בחצי דרכו אל היציאה מהחדר כשאמי שואלת: "אניה, מה את חושבת?"

הוא קופא, ואז מסתובב לאיטו ומביט בי בציפייה.

"אני..." מה אני חושבת? "אני... זה נשמע כאילו הוא באמת הגן על עצמו."

אבי מהנהן בכובד ראש, אך לא אליו אני מתייחסת.

לרגע אני רואה שמץ אכזה במבטו של ניקו, אך אז הוא עוטה על עצמו מסיכה נטולת רגש. "הבנתי."

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא