ממלכות נופלות מעבר לקיר

במהרה, מותו של בנו של מוכר היין הפך להיות נושא השיחה היחיד בקרב האוריאנים.

"לורד ארון הוא גיבור. הוא הרג פרא פאלסיאני רק בשביל להגן על אהובתו!" אומרת ונוס, אחת מחברותיי.

אני מהנהנת בהיסח הדעת, וממשיכה לקרוא בספר שלי על האלה קליאונה.

"אני לא יודעת..." אומרת מירה, אחותה התאומה. "אני חושבת שזה היה מיותר, הוא לא היה צריך להרוג אותו."

ונוס מגלגלת את עיניה. "את יודעת בכלל איך קוראים לו, שאת מגינה עליו ככה?"

אני מרימה את מבטי בעניין. איכשהן, לא יצא לי לשמוע את שמו של הפאלסיאני. מבחינתי הוא היה "בנו של מוכר היין".

"קראו לו תומאס. תומאס אגאלון." אומרת מירה לתדהמתה הגלויה של ונוס.

"תומאס אגאלון..." אני ממלמת בהיסח הדעת. השם מוכר לי, אם כי אני לא מצליחה להיזכר מאיפה.

ואז אני נזכרת, ומתנשפת בהפתעה: (עכשיו זהו פלאשבק, חברים)

"מתי מגיעים?" שאלתי בקוצר רוח. זה היה היום החופשי שלי, ולא התכוונתי לבזבז אותו.

"עוד כמה דקות." ענתה ליסה, "שאלת את זה גם לפני דקה."

"חם לי." 

"גם את זה אמרת לפני דקה."

גילגלתי את עיניי, אך לא הוספתי לדבר.

לבסוף נגלתה לפנינו הסיבה שלשמה באנו. מעיין גדול ויפהפה שליסה הבחינה בו באחד מטיוליה.

כפאלסיאנית במקור, שברחה לאוראנוס עם אחותה הגדולה כשהייתה בת 10, נשארה בה האהבה לטבע שמאפיינת את הפאלסיאנים הכפריים.

"וואו." אמרתי, לא מסוגלת להוציא עוד מילה.

מימיו של המעיין היו צלולים כל כך שהיה אפשר לראות דרכם את הקרקעית הסלעית, והוא זהר כבדולח באור השמש. העצים שכבר התחילו להופיע בגלל הקרבה ליער נתנו למקום מראה טבעי ויפהפה. ההרים שבקצה אדמות הפרא השתקפו במימיו של המעיין ויצרו מחזה מרהיב.

ליסה גיחכה. "היה שווה את המסע?"

"בהחלט," עניתי לה, מבלי להבחין בסרקזם בקולה.

שתינו התיישבנו בצל אחד העצים, והעברנו את הזמן בנעימים. היא סיפרה לי על הכפר שחייה בו בפאלסיה, ואני סיפרתי לה על הביקור שהיה לאבי לא מזמן בעיר הזהב.

היינו שקועות עמוק בשיחה, כשלפתע נשמעה יללה של חיית פרא כלשהי.

הבטנו זו בזו בבהלה, וצרחה קטנה נפלטה מפי כשזאב יצא אלינו מכיוון היער. "זה היה רעיון גרוע לבוא לכאן."

ליסה לא הגיבה.

פתאום, ננעץ סכין בגבו של הזאב.

צעיר פאלסיאני שנראה מבוגר מאיתנו בכמה שנים מגיח מאחוריו. הוא בוחן אותנו בסקרנות. "איך הגעתן לפה?"

"מצאתי את המקום הזה לפני כמה זמן, והייתי חייבת להראות אותו לחברתי." השיבה ליסה לפני שספקתי בכלל לחשוב.

"נשמע לא אופייני לאוריאנית." הוא כמעט ירק את המילים, ואני לא יכולתי שלא להיעלב.

"אני פאלסיאנית במקור." אמרה ליסה, ואז פתאום הסתמנה הכרה בעיניה החומות. "תומאס אגאלון?"

"אני מכיר אותך?" שאל בחוסר הבנה.

"לא, אבל אני מכירה אותך. אחי, פאולו, הוא חבר שלך. או לפחות היה."

"את אחות של פאולו?" שאל, ובעיניו כעת גם הסתמנה הבעה דומה לזו של ליסה.

"כן."

"ליסה, נכון?"

"כן."

קריאה נשמעה מאחוריו, עמוק יותר בתוך היער. הוא הסתובב. "טוב, אני צריך ללכת. היה לי לעונג לפגוש אותך, ליסה. פאולו יישמח לדעת שאת בסדר."

"מה דעתך?" שואלת אותי מירה.

"הקשבת לנו בכלל?" מקניטה אותי ונוס.

"מצטערת... מה שאלת?"

"יש שמועות שאומרות שלנסיכה קליאונה הצמידו שומר ראש, גם בתחומי הארמון."

"אני לא יודעת... זה נשמע לי קצת מוזר. אם כי אני מבינה את המלך קורבין..." אנחנו שוקעות בשיחה, ועד מהרה המחשבות על תומאס פורחות מראשי.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא