חייה של בלטריקס לסטריינג'

בלטריקס יצאה מהאח שבסמטת נוקטורן ביציאה חיננית והברישה עפר משמלתה. בני משפחת בלק לא יצאו מהבית ללא "תעודת הזהות" שלהם - חפץ או פריט לבוש שעליו חרוט הסמל המשפחתי. לבלטריקס היו סרטי ראש, קשתות שיער, נזרים ואפילו כתרים - לאירועים חגיגיים במיוחד - וליציאות חוץ נזרים הספיקו. בלכתה הבחינה בלטריקס במגוון פריטים מעוררי חלחלה. בחלונות הראווה הוצגו ראשי נחשים כרותים, ציפורני אדם, חנות מיוחדת לצורכי אמגושיות, בקבוקים מהודרים מלאים בחומרים משונים, ומחוץ לחנות אפלה ומלאת צללים נקשר בחבל נפרם שד טסמני שיילל ללא הפסקה. 

בלטריקס שמה לב לכל-מיני אנשים שקלטו את הנזר שעל ראשה עם הסמל החרות בו, והפגינו לכבודה כבוד יתר, אבל היא התעלמה ועשתה את דרכה לחנות האחרונה שבקצה הסמטה. בורגין וברקס.

פעמון הדלת צלצל כשנכנסה, ובלטריקס התהנגה כאילו הייתה זאת השתחוות. מאחורי הדלפק עמד איש קטן ונמוך קומה, קירח לגמרי עם שפמפם דק.  "אח, שטויות," הוא מילמל לעצמו, תוך שהוא בוחן עם כפפה מטבע ארד בגודל צלחת. "פעולה טבעית... אפשר להוריד, אני חושב..." והוא השליך את המטבע לרגליו.

"שלום," אמרה בלטריקס בקרירות. האיש הקטן עצר כאילו מישהו הקפיא אותו.

"אה," הוא הפטיר והסב ממנה את מבטו. "לא ראיתי שפתחת ת'דלת."

"אתה בורגין?" היא שאלה בקול מתנשא.

"ברקס," הוא ענה, עדיין בי להביט בה. 

"אני מבינה," אמרה בלטריקס, בקול שהיה יהיר כל-כך עד שנשמע כמעט מאיים. "אבל זה משונה. קבעתי להיפגש פה היום איתו."

האיש הקטן תקע בה מבט נרגז. ואז השתנתה הבעתו להלם. "מה זה שם על הראש שלך?" שאל לפתע.

בלטריקס הורידה מראשה את הנזר, והראתה לו.

"זה..."

"סמל האבירים של משפחת בלק," אמרה בשביעות רצון.

"טוב... ומה את רוצה ממני, גיברת? זה התפקיד של בורגין לשרת פה לקוחות. למה מ'ני, מספק סחרנים עלוב?"

"אם אתה נמצא פה עכשיו, אתה תענה לי!" אמרה בלטריקס בקול חזק וחד, הבעת זעם שפוכה על פניה היהירים. היא תפסה את ברקס בצווארון חליפתו כדי שיהיה לו ברור. ברקס החוויר מפחד.

"אבל את מבינה, גיברת, החנות אמורה להיסגר. אני מחליף את הטמבל היום ומחר היא נסגרת," אמר ברקס. "חפץ יקר ערך נגנב מכאן לפני חודש. הוא היה באגף השמורים. אנחנו לא יכולים להרשות ל'עצמנו שימשיכו להיגנב מפה דברים."

"אתם לא תסגרו אותה," אמרה בלטריקס בכעס.

"דווקא כן," אמר ברקס בחוסר-סבלנות. "את לא מבינה בזה, ילדה, מדובר פה בעסקים, תפסיקי -"

"למען האמת, בגלל זה באתי," היא אמרה. "אני רוצה פה עבודה."

"מצטער, גיברת," אמר ברקס. "אני לא יכול לתת לילדה לשנות פה את ההחלטה. תסתלקי -!" 

"אל תגיד לי מה לעשות!" צעקה בלטריקס ושלפה את שרביטה. ברקס נרתע לאחור.

"מה את רוצה ממני?" הוא שאל. "תירגעי, גיברת, בכל רגע -"

"זה לא מפחיד אותי," אמרה בלטריקס. "מה נגנב? ענה לי!" 

"קמע," הוא מילמל בפחד. "הקמע של סלית'רין. האמיתי לפי כל הסימנים. הברנבס הזה קנה אותו מאיזה מישהי בהריון תמורת עשר אוניות. הו לא, אבל פה הוא אמור היה לעלות אלפיים. נגנב ולא נראה מאז, גם בלי רמז לגנב. עכשיו את מוכנה לרדת ממני?"

בלטריקס החווירה בעצמה. "תסגרו את החנות עכשיו," היא אמרה.

"גיברת, זה מה שניסיתי להגיד לך כל -"

"עכשיו!" היא צעקה בעודה יוצאת.

היא נכנסה לאח המרכזית של סמטת נוקטורן וחזרה לביתה. הטרקלין היה ריק. ובלטריקס ידעה מה היא רוצה לעשות.

להצטרף לאוכלי המוות. עכשיו. באותם רגעים.

היא לא ידעה שאוכלי המוות יזכו למהות רק בגללה. היא לא ידעה שתתפרסם שלילית בעוד שנים ספורות. היא לא התכוונה לספר לאף-אחד.

היא עטפה את עצמה בגלימה עבה, ויצאה החוצה אל הקור המקפיא. יצאה לחפש את אדון האופל.

הפרק הקודם