מולי

אז כמה דברים לפני שאני מתחילה:

זה לא מדויק. בכלל.

לא הצלחתי להבין, למשל, מה גילם של גדעון ופביאן.

רוב הדברים הם חירבושים שלי.

וסליחה, אני כרגע בסוג של מחסום כתיבה אז הפרקים יצאו גרועים ולעיתים רחוקות.

אם יש לכם הערות, הארות, הצעות, רעיונות, עובדות או טיפים אתם מוזמנים לכתוב לי בתגובות או בפרטי.

אז אממ כע

רכבת האקספרס עצרה בחריקה. התלמידים רצו החוצה בצווחות גיל, כמעט מועכים את תלמידי השנה הראשונה המבוהלים. מולי שלחה מבט מודאג אל פביאן וגדעון, אבל הם נופפו לה בחיוך. במשך 11 שנים וחצי הם חיכו לרגע הזה, בעיקר ב5 השנים שעברו מאז שמולי קיבלה מכתב. כשהיו קטנים יותר, הם אהבו להתחבא בתוך המזוודה של מולי, כאילו ככה יוכלו ללכת ללמוד קסמים. "אבל גם אני רוצה ללמוד להילחם!" היה פביאן צועק. "לכסח קוסמים רשעים!" היה גדעון מצטרף. מולי הייתה נאנחת בחיוך ומוציאה אותם מהמזוודה. "אנחנו לא לומדים להילחם, אנחנו לומדים להגן על עצמנו" מולי הייתה אומרת בכל פעם "וחוץ מזה, איפה תמצאו קוסם מרושע? גרינדלוולד כבר מת."

ועכשו הם שטו בסירה עם האגריד, מקפצצים מהתרגשות. "מולי, את באה?" קראה לה אמה. מולי נופפה אל אחיה הקטנים ניפנוף אחרון והצטרפה אל חברותיה.
הכרכרה יצאה לדרכה. לא משנה כמה פעמים אני אהיה כאן, אני אתאהב במקום כל פעם מחדש, חשבה מולי. הן נכנסו עם שאר התלמידים אל האולם הגדול וצפו במיון. וכשגדעון ופביאן מוינו לגריפינדור, מולי מחאה כפיים חזק יותר מכולם.
אחרי הארוחה, ונסה הלכה להדריך את תלמידי השנה הראשונה. מאז שהיא נבחרה למדריכה, היא נהייתה קצת שחצנית. היא התנהגה כאילו היא בוגרת מדי לשטויות כגון משחקי קוסמים, קווידיץ', חברים. המדריך השני היה ארתור, נער די ביישן שלא ממש השתלב בחבורה, אבל מולי התביישה להזמין אותו לשתות איתם בירצפת או משהו.
"ברוכים הבאים לחדר המועדון של גריפינדור!" אמרה ונסה כמו מדריכת טיולים מתלהבת. "עכשיו הבנות ילכו אחרי אל מעונות הבנות, והבנים אחרי ארתור אל מעונות הבנים. קדימה!" תלמידי השנה הראשונה המותשים עלו בעקבות המדריכים. רייצ'ל רצה אל החדר של בנות השנה החמישית, וקפצה על המיטה. אמה צחקה עליה שהיא נראית כמו ילדה ככה, ומולי פשוט נשכבה על הגב. כמה טוב להיות בבית.

		הפרק הבא