עגבניות ירוקות מטוגנות

טוב אז כמו שהבטחתי, על כל חמש תגובות בטו פרפקט יתפרסם פיקצ'ר סולאנג'לו חדששש

אז תיהנוווו

ותגיבוווו

ותאשרוווו. ואני אכלתי את האם אנד אם אבל יש לי פררו'ז

קול חירחוש המוכר של המחבת העיר את ויל סולאס בן השמונה משנתו.

הוא פיהק ושיפשף את עיניו באגרופיו הקטנים וזינק מן המיטה. ללא ספק, ויל ונעמי סולאס היו אנשי בוקר.

"בוקר טוב, סאנשיין" חייכה אימו והפנתה את מבטה אל בנה. אם לא ידעתם, אז הסולאסים גרו בקראוון באוסטין והם היו בתקופה רעה במיוחד מבחינה כספית. נעמי סולאס הייתה זמרת קאנטרי בלונדינית ויפהפיה שנהגה להופיע בפסטיבלים באוסטין, במועדונים ואפילו בהופעות פרטיות בחגים. לרוע המזל,לא היו הופעות קרובות באופק ונעמי ובנה נאלצו להצטמצם. לא שהם לא היו רגילים לזה, חייהם של זמרי קאנטרי מקומיים לא יציבים יותר מדי.

ויל חייך בחזרה חיוך רחב, "בוקר טוב גם לך אימוש!" ונעמד לידה במטבח וקישקש בהתלהבות.

הקראוון שלהם היה מעין אוטובוס-וואן והיה מתנה מאביו של ויל לנעמי. הוא היה מחולק למטבח עם תנור,כיריים, ארונות מטבח מרחפים ואפילו מקרר, שאליו היה צמוד הייתה צמודה ספה מוברגת לקיר (ככה זה בקראוון) ושולחן גדול שעליו הם אכלו את ארוחותיהם ותאי איחסון מבריקים כמו במטוס. אל מול המטבח הייתה ממוקמת המיטה של ויל, שהייתה מוברגת לקיר גם היא וכדי לעלות עליה ויל היה צריך לטפס על סולם מובנה ("כמו פיראט!" כפי שנהג לומר) והקיר היה מקושט בפוסטרים של זמרים שויל אהב, פרחים ומנורות לד שנשארו מהקריסמס ושימשו לו כמנורת לילה. מול הספה הייתה טלוויזיה צמודה לקיר וארון בגדים לשניהם. אם המשכת ללכת לאחורי הקראוון, היית מגיע לחדר השינה של נעמי, שהיה מופרד משאר החלקים במחיצה, שכלל מיטה זוגית,ארונית מגירות, שולחן קטן ומחשב. היה חדר צדדי קטן שהכיל את מכונת הכביסה,השירותים

ואם בחרת ללכת לקדמת הקראוון, היית צריך לפתוח דלת והיית מגלה מושב נהג ועוד ארבעה כיסאות אוטובוס. וכמובן שהרצפה הייתה פרקט כי ככה זה בקראוונים.

(הערת הכותבת: וכן, יש כאלה קראוונים מפוארים,בדקתי וביססתי את זה על פי קראוון אמיתי. כזאת אני. מעמיקה)

ויל אהב את הבית שלו. הוא היה מיוחד בניגוד לשאר הבתים של חבריו הרבים שנראו פחות או יותר אותו דבר. הוא אהב את זה שאימו הייתה יכולה להחליט שהם נוסעים עכשיו לגן החיות אחרי הבית ספר ואם באמצע הלילה ויל היה רעב, נעמי הייתה לוקחת אותם למקדונלדס.

אבל עכשיו, הם היו צריכים להצטמצם, לא היו חגים באופק וגם לא הופעות. בימים כאלה, נעמי הייתה הולכת לקנות בסופרמרקט את הדבר הזול ביותר, עגבניות ירוקות, שאותן הייתה מטגנת ללא ציפוי כי שניהם העדיפו בלי משום מה. בתקופה הזו, הם אכלו עגבניות ירוקות מטוגנות כמעט עם הכל. בבוקר- סלט עגבניות ירוקות מטוגנות, בסנדוויץ' של ויל היו עגבניות ירוקות מטוגנות, בארוחת צהריים- אומצת גבינה ונחשו, עגבניות ירוקות מטוגנות ובערב שניהם היו אוכלים קורנפלקס.

"....אז את מבינה, אמא? סנדרה אמרה שהיא בעצם פיה ואז רצינו שהיא תוכיח והיא לא הסכימה אז כולנו ידענו שהיא לא פיה ואז היא קראה לנו מטומטמים ואז אלכס, שאתמול היא הייתה בת, אמרה לה שזה לא יפה ואז סנדרה הגידה אותנו למורה ואז מיס וויינשטיין הענישה בסוף אותה והיא בכתה ועכשיו ההורים שלה יבואו לבית ספר" סיפר ויל בהתלהבות על מה שקרה לו בבית ספר יום קודם.

"וחוץ מזה, אני יכול ללכת היום עם לואיס, אלכס האולי בן או האולי בת, מיילו, זאק, ג'וני סימפסון וג'וני קלארק לפארק אחרי בית הספר היום?"

"כן,אבל תחזור בשעה שלוש. ירד היום גשם ואני לא רוצה שתהיה חולה" אמרה נעמי והפכה במחבת את העגבניות.

"אבל אני אף פעם לא חולה!" קרא ויל.

"תמיד יש פעם ראשונה" אמרה נעמי.

ויל צחק, "אני לא רוצה להיות חולה!"

"ולמה אמרת אלכס האולי בן,והאולי בת? הוא בן" שאלה בעניין נעמי, שהעבירה את העגבניות הירוקות המטוגנות לצלחת שעליה היה מונח נייר סופג.

"היא אמרה לנו שהיא לא בן, היא אמרה שהיא רוב הזמן בת ולפעמים בן ואז כל יום היא אומרת לנו מה היא" הסביר ויל, "וחוץ מזה, היא מציירת נורא יפה. היא ציירה לי ציור של שמש כשביקשתי ממנה יפה והיום היא אמרה שהיא תנסה לצייר אותי כי היא אומרת שאני הילד הכי חמוד בכיתה!"

נעמי חייכה באהבה אל בנה והלכה עם הצלחת לשולחן בסלון, "זה נשמע נפלא" אמרה. 

"אני יודע! אלכס גם יודעת לצייר נחשים ממש טוב..." המשיך ויל לקשקש והתיישב על הספה ואימו הצטרפה אליו.

"ארוחת בוקר,סאנשיין!" חייכה האישה הבלונדינית וחיבקה את בנה.

"בתיאבון!" קרא הילד הקטן וחטף עגבנייה ירוקה אחת והחל לנשנש אותה.

ויל חייך אל המטופל העצבני שלו בחיבה, "אז מה תרצה לאכול היום ילד מוות?"

(באנגלית זה הרבה יותר טובבב)

ניקו רטן משהו והתרומם לישיבה, "כלום"

הבעת פניו של ויל השתנתה באחת, "הו,לא,לא! אתה חייב לאכול ואני לא שואל אותך!"

"אתה לא יכול להכריח אותי" אמר ניקו.

"ברור שכן!" חייך ויל ויצא מן המרפאה בצעד קליל. זמן קצר לאחר מכן, הוא חזר עם הייזל, אחותו למחצה של ניקו.

"שמעתי שאתה לא רוצה לאכול" אמרה באיום.

"זה נכון"

"תאכל או שזה הדבר האחרון-" אמרה הייזל ותקעה אצבע בחזהו של החצוי, "שתעשה בימי חייך"

ויל החניק ציחקוק. ולפתע, פרץ ג'ייסון גרייס, בן יופיטר למרפאה, "שמעתי שניקס לא רוצה לאכול!"

בנו של האדס הליט את פניו בידיו, "בשם האדס..."

"ניקו די אנג'לו!" צעקה ריינה באיום ודחפה את ג'ייסון מדרכה, "מה אתה בדיוק חושב לעצמך?!"

ניקו נשא את עיניו לויל המחייך בזעף, "אתה תשלם על זה"

"אף אחד לא משלם על שום דבר חוץ ממך!" קראה הייזל, "אנחנו הולכים, אבל אם נשמע מויל שעשית לו בעיות-"

"DEATH IS COMING" אמר ג'ייסון בדרמטיות.

"זה לא ממשחקי הכס?" תהה חולה אחד, "כמו Winter is coming?"

"כן,נכון!" הסכים חולה אחר.

"משחקי הכס זו סדרה גרועה!" קרא חניך אחד.

"לא זאת לא!" אמר החניך הראשון, "אתה רואה רק בית הנייר!"

"אני מבקשת זה 'לה קאסה די פאפל' ככה זה בספרדית" אמרה חניכה נוספת.

"בית הנייר זו טלנובלה כושלת!"

ואז מיד התחילה מהומת האדס על משחקי הכס ובית הנייר.

"לכו מכאן!" נחרד ויל, "אתם מסעירים את המטופלים שלי!"

ניקו גיחך ו-ויל נעץ בו מבט זועם "תסתום את הפה שלך,ילד מוות, עדיין לא סיימתי איתך"

ג'ייסון,הייזל וריינה נאספו אל המיטה של ניקו לברכה אחרונה.

"מתי תזמין אותו לצאת?" אמרה הייזל וליכסנה מבט אל אחיה.

"אף פעם. אני אפילו לא יודע אם הוא גיי" אמר בנו של האדס.

"אני מסכימה עם הייזל" אמרה ריינה, "בהצלחה לכם. ואם לא תציע לו, אני אציע בשמך"

ניקו האדים מזעם, "שלא תעזי"

"סולאנג'לו" התמוגג ג'ייסון, "אתם חייבים להיות ביחד"

"לא אנחנו לא!" קרא ניקו, "צאו מכאן! אני אוכל,אני אוכל! רק לכו!"

השלישייה חייכה ברשעות ויצאה מהמרפאה. ויל התרוצץ במשך כמה דקות בין כל המיטות והמליץ להם על סדרה טובה לראות בשם 'שרלוק' וסוף סוף שקט השתרר במרפאה. ויל נעמד לצד מיטתו של ניקו, שניסה להעמיד פנים שהוא ישן.

בנו של אפולו גילגל את עיניו הכחולות, "אתה לא תצליח לעבוד עליי, די אנג'לו, אני יודע שאתה לא ישן"

ניקו המשיך לא לזוז, "אם היית ער, היית יכול לקבל מקדונלדס!"

שחור השיער עדיין התעלם ממנו ו-ויל לא סבל את זה, "יש לך חמש שניות להתאפס על עצמך לפני שאני קורא לחברים שלך"

ניקו מיד פקח את עיניו והתיישב, "לעזאזל איתך, סולאס"

הבלונדיני חייך, "אתה אוהב עגבניות ירוקות מטוגנות?"

"אף פעם לא טעמתי"

"מעולה! זה הדבר היחיד שאני יודע להכין!" צהל ויל.

"ברצינות?"

"כן!"

"אתה אידיוט" אמר בנו של האדס וגילגל את עיניו.

"אני מוחה על ההגדרה הזאת. יש לי מחשבה יצירתית" אמר ויל וניגש אל מטבח המרפאה ושלף מהמקרר עגבניות ירוקות והחל לחתוך אותן בעודו מזמזם את השיר האהוב עליו 'Shake it off' של טיילור סוויפט.

"אתה שומע טיילור סוויפט?" אמר ניקו בבוז, "מוזיקת קאנטרי נוראית"

"אמא שלי היא זמרת קאנטרי" אמר ויל והוציא מחבת מהארון ומיקם אותה על הכיריים.

"הו," אמר ניקו ועיניו התרחבו, "אני מצטער"

בנו של אפולו הסתובב אליו במהירות הבזק, "האם ניקו די אנג'לו אמר הרגע שהוא מצטער?"

החצוי שחור השיער רטן משהו שנשמע דומה במידה חשודה לאידיוט.

"הו, לא נעלבתי. אתה הכרת רק מוזיקת קאנטרי משנות הארבעים. והיא באמת גרועה" אמר והדליק את המחבת והחל לטגן את העגבניות.

"ואתה אומר שהמוזיקת קאנטרי עכשיו טובה יותר?" שאל ניקו.

"הרבה יותר!" קרא והפך את העגבניות, "כשאני אסיים להכין לך אוכל, אני אשים לך את 'Shake it off' של טיילור!"

"הו,לא" נאנח ניקו בייאוש.

"הו,כן!" קרא הבלונדיני בעליזות והעביר את העגבניות הרותחות אל צלחת מכוסה בנייר סופג. בריכות השמן שנקוו מהעגבניות הירוקות המטוגנות ביעבעו. ויל ניגש עם הצלחת בידיו אל ניקו.

"הנה," אמר ושלף את המגש המתכוונן במיטה והניח עליו את הצלחת, "תטעם"

ניקו הזדקף ובחן את הצלחת בחשדנות, "זה טעים?"

"הייתי אוכל את זה כל יום לפני שהגעתי למחנה" אמר ויל והרגיש צביטה בליבו. העגבניות הירוקות המטוגנות הזכירו לו כל כך את ילדותו. הם גרמו לו לחשוב על אמא שלו ועל איך שהיא הייתה קוראת לו סאנשיין. ועל טקסס,ששם הן היו מאכל אהוב במיוחד ועל פסטיבל הקיץ של אוסטין, שבו הוא היה מבקר ואוכל עגבניות ירוקות מטוגנות על מקל. זה הזכיר לו את הבית, שכבר לא היה הבית שלו אבל הוא השאיר לו כמה מזכרות. היוקליילי שלו,המבטא הדרומי שלו והעגבניות הירוקות, שהיו המאכל היחיד שהצליח להכין בלי לשרוף משהו או להיכוות בעצמו.

"ויל?" קרא ניקו והעיר אותו מהירהוריו, "אתה בסדר?"

"כן,כן" אמר בפיזור נפש, "טעמת את העגבניות? אהבת אותן?"

"למען האמת, עדיין לא" אמר, "קח אחת גם אתה. אני יודע כמה אתה אוהב אותן"

"איך אתה יודע?" שאל בבילבול הבלונדיני.

"אתה בהית שתי דקות בצלחת הזאת בלי מטרה אמיתית" אמר ניקו וקימט את מצחו, "אתה בטוח שאתה בסדר?"

"אני בסדר גמור!" אמר ויל, "קדימה,קדימה! תטעם כבר!" הוסיף ולקח עגבנייה.

ניקו לקח גם הוא עגבנייה ובחן אותה בחשדנות, הוא נתן בה ביס קטן וקימט את מצחו, "זה-זה די טעים" אמר ונגס בה עוד פעם.

ויל הסתכל על החתיכה שבידו. הוא הרגיש תחושת מחנק בגרונו ועיקצוץ בעיניו. הו,לא. הוא לא עמד לבכות מול ניקו די אנג'לו,האדם הכי פחות אמפטי שאפשר לבכות.

"למה אתה לא אוכל,ויל?" שאל ניקו בעדינות לא אופיינית. הייתה לו תחושה חזקה שזה מזכיר לו את הבית שלו ואת כל מה שהשאיר מאחור. וגם כי עיניו הכחולות של ויל ברקו ולא בדרך טובה.

בנו של אפולו נשך את שפתו הכי חזק שרק יכל, מנהג ישן מילדותו, הוא זכר שאימו הייתה נוזפת בו על זה. 'אל תעשה את זה,סאנשיין! זה יפצע לך את השפתיים!'

הוא עכשיו נזכר בהכל. בריח הקראוון שלהם, בחברתו הג'נדרפלואידית והטרנסג'נדרית, אלכס, במבטא הדרומי הכבד של אימו ואת הדרך שבה היה עובר כדי להגיע לבית ספר. זה היה כבר יותר מדי. אנשים מאופקים כמו ויל, שלא מביעים את הרגשות השליליים שלהם ורק 'האפי האפי' כל הזמן,מתפרצים אחרי כמה זמן, ואף אחד לא יודע איך להתמודד עם זה.

הוא הרגיש דמעה זולגת על לחיו. הוא נעמד מיד והניח את העגבנייה הירוקה בצלחת של ניקו.

"ו-ו-ויל? א-א-את-אתה בוכה?" שאל ניקו בחוסר אמון. ויל הסתובב ויצא בצעד מהיר מהמרפאה.

לעזאזל עם ניקו די אנג'לו הזה.

לעזאזל עם המבטא האיטלקי המעצבן שלו.

והכל בגלל העגבניות הירוקות המטוגנות המטופשות.

זה די עצוב ואני מקווה שהצלחתי להראות צד אחר של ויל. צד שהוא פחות האפי. מקווה שאהבתם! ומקווה שאתם שם למעלה תאשרו!

אל תשכחו להגיב ולדרג! כדאי לי להמשיך?

		הפרק הבא