Between The Stars / בין הכוכבים

פרק 1 / I

"אית'ן! תפסיק!" אני צוחקת בזמן שאית'ן מתנפל עליי במתקפת דגדוגים, דילן צוחק מאחוריו וברגע שאני תוקעת בו מבט מצמית הוא משתתק.

"רק תגידי שאני מלך העולם ואת חולה עליי ורק אז אני אפסיק," אית'ן מתגרה בי וממשיכה לדגדג אותי, בלי להפסיק.
אנחנו נמצאים עכשיו במגורי הפראיטורים. בחדר שבו ישנים הפראיטורים נמצאות שתי מיטות עם מצעים לבנים כשלג וליד כל מיטה יש שידה קטנה שעליה מונחים כמה ספרים הכתובים בשפה הלטינית ומנורת לילה קטנה.

עכשיו, ברגע זה, אני שוכבת על המיטה השמאלית, המיטה של אית'ן, צוחקת, בזמן שהוא מדגדג אותי בלי רחמים.

אית'ן לבוש בחולצת המחנה הסגולה הרגילה ובגלימה הסגולה שלו - המעידה על דרגתו הגבוהה ביותר בלגיון, פראיטור.
הוא לובש מכנס ברמודה קצר שמגיע עד לברכיים בצבע חאקי ונועל נעליים מהמותג "אדידס", נעלי הספורט החדשות ביותר שלהם.
אי אפשר להגיד שברומא החדשה לא מוגן מפני מפלצות - כי מוגן שם, ועוד איך - ולא חדרה לרומא החדשה מפלצת אפילו פעם אחת.

דילן, אחי למחצה, לובש גם כן את חולצת הטי-שירט הסגולה של המחנה ומעליה את גלימתו הארוכה והסגולה - גם הוא, כמו אית'ן, פראיטור הלגיון.
הוא לובש מכנסיים קצרים שמגיעים עד לברכיים בצבע כחול ים ונועל נעליים של המותג "נייקי".
נעליו קצת דהויות כי הוא קנה אותן מלפני חצי שנה, אבל דילן תמיד טוען שהן הנעליים הכי נוחות שלו, והוא לא יחליף אותן, אלא רק כשהן יהיו כבר קטנות עליו.

אני ממשיכה לצחוק ומסרבת לו.
"ל-לעולם לא!" אני אומרת בקושי רב מהצחוק.
ברגע שהוא מדגדג לי את כף הרגל ואני פולטת פרץ חדש של צחוק אני מחליטה להיכנע לאית'ן.

"אוקיי! אתה מלך העולם ואני - אני חולה עליך! עכשיו תפסיק!" אמרתי, עוצרת בין כל פרצי צחוק.

אית'ן נעצר באותו רגע מלדגדג אותי ומחבק אותי.
"רואה? זה לא כזה נורא אם את רק עושה את מה שאני מבקש," על פניו של אית'ן מופיע חיוך גדול ואני נאנחת.

"מה אתה רוצה עכשיו?" אני שואלת אותו בחוסר אונים.

"אוקיי, זה היה, רשמית, משחק המלחמה הכי מצחיק בעולם!" אית'ן צוהל לצידי, בזמן שאני רק רוטנת.

"מה קרה, מאיו? למה את עם פרצוף פח?" אית'ן שואל אותי, מנסה להתגרות בי.

אני עוצרת בעדי להתפרץ ושומרת על קולי עדין, לא חזק מדי.

"תחשוב לבד," אני אומרת בשקט.

אז למה אית'ן כל כך שמח? בואו ואני אסביר לכם.
אית'ן הוא החבר הזה, שאוהב לראות את החברה שלו מובכת. וזה בדיוק מה שקרה היום.

היום במשחק המלחמה, היינו הקוהורטות החמישית, הראשונה והרביעית מול הקוהורטות השנייה והשלישית.

הכל היה בסדר, עד שבקבוצה הנגדית, החליטו שאבטיחים הם כלי נשק מעולה.
אז מה שקרה הוא שהקוהורטות השנייה והשלישית המטירו עלינו אבטיחים ואני היחידה שנפגעתי. ואיך לא? כולי הייתי מלאה במיץ אבטיח ואפילו עצרו את משחק המלחמה רק כדי לראות אותי, מלאה אבטיח.

אית'ן כל הזמן צוחק עליי, בזמן שדילן מקניט אותי על איך שאני נראית ברגע זה.

עכשיו אנחנו בדיוק בדרכנו בחזרה לקוהורטות, ואני מתכוונת לעשות עכשיו מקלחת ארוכה, שתוריד ממני את כל האבטיח.

"איך את?"
ברגע שאני יוצאת מהמקלחת אני פוגשת במבטה של דיאן, הנח עליי.

אני נאנחת ומתחילה לדבר, מודעת לכך שאף אחד לא ישכח לי את מה שקרה לפני שעתיים לעולם.
"מעולה! מפציצים עלינו אבטיחים ואני היחידה שנפגעת, עצרו משחק מלחמה שלם רק כדי לראות אולי עם האבטיח עליי, ואיך לא, החבר שלי ואחי התאום שניהם הפראיטורים, אז הם בטוח יפיצו את זה בכל הסנאט! אז כן, אני מרגישה מעולה!" אני אומרת בבת אחת, במעין רטינה.
נראה שדיאן מתאפקת שלא לצחוק; ברור שהיא רוצה לצחוק עכשיו, וזה בסדר.

"תצחקי, תוציאי את זה," אני נאנחת ודיאן פורצת בצחוק עד כדי כך שגם אני נסחפת לפרץ הצחוק שלה וצוחקת יחד איתה.

"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר," היא מגחכת ומניחה על כתפי את ידה. "וגם אם לא, את תהיי מפורסמת!" היא אומרת במעין שמחה.

"מפורסמת בתור נערת האבטיחים," אני רוטנת, מה שגורם לדיאן לצחוק, שסוחפת אותי לצחוק יחד איתה.

אחרי שאני מתארגנת ולובשת חולצת מחנה נקייה אני יוצאת מחדר האמבטיה ורואה את דיאן יושבת על המיטה שלי.
"מוכנה?" היא היא שואלת ואני מהנהנת. היא קמה מהמיטה ואני נעמדת לצידה והולכת לצידה לכיוון חדר האוכל.

"חכי שנייה, אני צריכה לשבת רגע..." אני אומרת ומחזיקה בראשי.
אני מתחילה להרגיש פעימות של כאב בראשי ונעצרת בשנייה. אני לא מצליחה להוציא שום מילה מהפה. אני עומדת, קפואה, באמצע הפורום, מוקפת אנשים, רואה את חזיונות העבר שלי.

"מייקל! דניאל!" הצרחה שלי מהדהדת בין כל קירות המערה.
זהו. הם נטשו אותי כרגע. הם השאירו אותי לבד. הם נתנו את החיים שלה בשבילי, אבל כנראה שגם אני אמות עכשיו.
"לא..." אני יוצאת מהמערה בזמן שהדמעות זולגות על פניי, לא עוצרות מלברוח.
כי איבדתי אותם. איבדתי את אח שלי ואת הנער שאהבתי.

"הוא שונא אותי. הוא שונא אותי!" רק ברגע שאני כבר לא נמצאת במחנה החצויים אני באמת קולטת - כריס שונא אותי. הוא רוצה להרוג אותי.
"הוא שונא אותי. הוא רוצה להרוג אותי. כל המחנה רוצה לרצוח אותי." אני חוזרת על שלושת המשפטים שוב ושוב, יודעת שעכשיו אין לי בית.
"בבקשה, תקחו אותי איתכם. קחו אותי למקום בו אתם חיים. אני יודע. שאתם חצויים, כמוני. אבל אין לי בית עכשיו."
"אל תדאגי," אומר דילן ומלטף את שיערי. "הכל יהיה בסדר. אנחנו איתך ואנחנו מגנים עלייך."
את השיחה הזו ערכתי עם דילן ואית'ן ביום בו פגשתי אותם.
אני ממש התחננתי בפניהם שיקחו אותי למקום בו הם חיים. הרי הם חצויים כמוני.

אני פוקחת את עיניי במהירות ורואה את דיאן עומדת לצידי, מביטה בי בעיניים מודאגות, ומרחוק אני שומעת קולות ריצה.
"דיאן! זה שוב קורה לה?!" אית'ן מגיע ונעמד לצידי, מחזיק בכתפי כדי למנוע ממני למעוד.

"מה - מה?" אני עדיין המומה מהפלאשבק הזה. מייקל ודניאל... אחרי שלוש שנים שלא חשבתי עליהם אני רואה אותם במחשבותיי, שוב.
והפגישה הראשונה שלי עם דילן ואית'ן... זה היה כשברחתי מהמחנה והם מצאו אותי.

"היא בהלם. קרה לה משהו. בואו, ניקח אותה למרפאה."
אית'ן מחזיק בידי השמאלית בחוזקה כדי לתמוך בי, ודילן עומד לימיני והולך לצידי, תומך בי גם כן.

ברגע שאנחנו מגיעים למרפאה אית'ן מושיב אותי על מיטה מוצעת מצעים לבנים ודילן פונה לארונות ומחטט בהם, מחפש משהו.
אני מביטה באית'ן, היישר בעיניו; צבע עיניו החום מהפנט אותי ואני ממשיכה להביט בעיניו עד שהוא מנער אותי בעדינות.
"את בסדר? מה קרה לך?" הוא שואל ברוגע.

"אני... פשוט הלכנו לחדר האוכל... ואז ראיתי מולי לא את חדר האוכל שהיה מולינו... ראיתי את מה שקרה לפני שלוש שנים." אני אומרת בשקט ובסוף המשפט קולי נסדק ואני כמעט פורצת בבכי
אבל אני מצליחה להחזיק בעצמי. למרות שקשה לי אני מחזיקה את הדמעות בפנים ולא נותנת להן לפרוץ מבעד לעיניי.

המבט בעיניו אומר לי שהוא מבין. הוא יודע על מה אני מדברת.
תוך פחות ממאית השנייה הוא מחבק אותי ולוחש לי מילות עידוד.
"הכל יהיה בסדר. את לא תראי אותם יותר ואני לא אתן לאף אחד לפגוע בך. לעולם."

הפרק הקודם		הפרק הבא