|
פרק 2 / II
"אני מסוגלת ללכת לארוחת הערב, אית'ן," אני גוערת בו ומסתכלת היישר אל תוך עיניו. "זה היה רק התקף קטן. אני באמת בסדר." אני מחייכת חיוך קטן, ומביטה בדילן, מתחננת לעזרה.
דילן נאנח ומתערב בשיחה. "תן לה ללכת, אית'ן. היא בסדר."
אית'ן מסתכל על דילן ונאנח גם הוא, נכנע ליכולות השכנוע הרבות שלי. "אוקיי..."
אני קופצת עליו בחיבוק. "תודה."
מהצד נשמע כחכוח גרון. "ומה איתי? אני עזרתי לך לשכנע אותו!" דילן מחייך חיוך מלא שיניים לבנות וישרות.
אני מגחכת ומחבקת גם אותו. "תודה גם לך."
אנחנו יוצאים מהמרפאה, ולמול עיניי אני רואה את הפרינקיפיה, ולרגע אני חושבת על מחנה החצויים, ועל כל מה שעברתי בדרך לכאן.
אני במחנה יופיטר כבר שלוש שנים. טוב לי פה, במחנה יופיטר. טוב לי פה, יותר מבמחנה החצויים. שם, במחנה החצויים, התעללו בי מהרגע שנכנסתי למחנה בלי מייקל ודניאל ולא נתנו אפילו לנסות להסביר מה קרה ולמה אני חזרתי לבד. הם הבינו שהבנים מתים, אבל האשימו אותי שרצחתי אותם.
כאן, במחנה יופיטר, קיבלו אותי, גם כששמעו על מסע החיפושים. הם הקשיבו לי עד הסוף והבינו שלא אני רצחתי אותם, ו... טוב, עכשיו מחנה יופיטר הוא המשפחה שלי.
כשברחתי ממחנה החצויים ועזרתי לאית'ן ולדילן לנצח את ההידרה, גיליתי שהם חצויים. במהרה הצטרפתי אליהם ואל המסע שלהם והפכנו לחברים טובים ובלתי נפרדים.
סיפרתי להם על האח הגדול שלי והחבר הכי טוב שלו, ועל אחיו התאום של חברו הטוב של אחי. סיפרתי להם על כך שאני וכריס, אחיו התאום של דניאל, החבר הכי טוב של מייקל, אחי הגדול, התחלנו לצאת, ורק שבוע אחרי הוא בגד בי עם בת אפרודיטה, ועל זה שאני, מייקל ודניאל יצאנו למסע החיפושים. סיפרתי להם על הרגשות שלי, שהחלו לפתח חיבה כלפי דניאל, ועל זה שמייקל ודניאל השביעו אותי בנהר הסטיקס שאם יקרה משהו אני אברח, איתם או בלעדיהם. סיפרתי להם, אז, שהמפלצות תפסו אותנו ושהצלחתי להשתחרר מהחבלים שקשרו אותי, אבל מייקל ודניאל הכריחו אותי לצאת משם, שנייה לפני שהמפלצות באו והרגו אותם.
סיפרתי להם, בזמן שאני בוכה, על כך שכשברגע שנכנסתי למחנה בלי דניאל ומייקל, כולם האשימו אותי ברצח אחי הגדול, שהוא לא אחי למחצה, הוא אח שלי גם מצד אמא, וברצח הנער שאהבתי.
סיפרתי להם, שכולם כולל כולם, כל חניכי המחנה, בהנהגת אחיו התאום של דניאל, כריס, שבגד בי רק שבוע אחרי שהתחלנו לצאת, התחילו להתעלל בי.
לא אמרתי איך הם התעללו בי, פשוט אמרתי שזה מה שחניכי מחנה החצויים עשו, וכנראה שהם הבינו לבד מה זה אומר "להתעלל". סיפרתי להם על היום, כלומר היום בו נפגשנו, ועל זה שהם התכוונו לרצוח אותי, אבל הצלחתי לברוח ומצאתי אותם.
הם סיפרו לי על מחנה יופיטר. הם תיארו אותו במקום שאי אפשר לדמיין, מה שהיה נכון; כשדילן ואית'ן תיארו לי את מחנה יופיטר ניסיתי לדמיין אותו בראשי, ובקושי הצלחתי לעשות זאת; וגם אם הצלחתי לדמיין אפילו מקום קטן, בדמיוני, הוא היה שונה לגמרי מהמחנה האמיתי.
הם סיפרו לי על כל החלוקה של מחנה יופיטר, על הקוהורטות ועל רומא החדשה. הם סיפרו לי גם על מסע החיפושים אליו יצאו. הם סיפרו לי על הנבואה שקיבלו למסע החיפושים - הנבואה מדברת על שני המנהיגים של הלגיון השנים-עשר פולמינטה יצאו מזרחה, וימצאו את החצויה שלא שייכת למקום בו נעשה לה עוול כבד, וגורלה - להציל את מחנה יופיטר - נקבע כבר ברגע שנולדה.
כשהם סיפרו לי על זה שהם צריכים למצוא את החצויה שלא שייכת למקום בו נעשה לה עוול כבד, ידעתי שזו אני.
אף פעם לא באמת הרגשתי שייכת, במחנה החצויים. כן, אני חצויה, אבל אני תמיד הרגשתי שאני עדיין שונה מהם במשהו, אפילו במשהו קטן.
וכשפגשתי באית'ן ודילן, הבנתי שזה היה נכון.
כשעוד הייתי במחנה החצויים, היה לי קשה להשתלב בהתחלה.אני הייתי מתעקשת על השמות הרומים של האלים, בזמן שכולם הסבירו לי שהאלים שדיברתי עליהם הם רומים, ולא יוונים, והיה לי קשה להילחם כרגיל.
אבל בסוף התרגלתי. כן, לקח לי חודש וקצת להתרגל להגיד את השמות היוונים והעתיקים יותר של האלים ולהילחם בסגנון לחימה שנראה לי קצת מוזר.
כשהגעתי למחנה יופיטר, הבנתי שצדקתי. לא הייתי שייכת למחנה החצויים. מחנה יופיטר הוא המקום שלי.
אבל ביום שהגעתי למחנה יופיטר, היה לי התקף.
ביום שאני, דילן ואית'ן הגענו למחנה יופיטר היה משחק מלחמה, ואחרי שאוגור המחנה, קונור וארוס, קרא באותות ואמר שאני יכולה להצטרף למחנה יופיטר, הצטרפתי לקוהורטה החמישית ומיד אחרי ארוחת הערב משחק המלחמה התחיל.
מהרגע שיצאנו מהמחנה, הקנטוריונים של הקוהורטה החמישית, דיאן וג'ייק, הורו לנו להסתדר בשני טורים מאחוריהם, וכך עשינו. הלכנו לשדה מארס בשני טורים של הקוהורטה החמישית, וצעדנו צפונה סביב שולי העיר ופנינו אל שדה מארס - השטח הפתוח הרחב והשטוח ביותר בעמק. העשב בשדה היה קצוץ בשל כל סוסי החד-קרו, השוורים והפאונים חסרי הבית שרעו שם. האדמה הייתה זרועה בורות פיצוצים וחרושה שוחות ממשחקים קודמים. בקצה הצפוני של השדה ניצבה המטרה שלהם. המהנדסים בנו מצודת אבן עם שער של סורגי ברזל, מגדלי שמירה, בליסטראות, תותחי מים, ועוד הרבה הפתעות לא נעימות לשימוש המתבצרים.
נשמעה תקיעת קרנות. דיאן וג'ייק חזרו מישיבת הקצינים במבטים מחושבים.
"בסדר, אז זאת התוכנית," דיאן חייכה לכולנו והעבירה את מבטה על כל אחד מהלגיונרים הנמצאים תחת פיקודה. "כדי לרכך את ההגנות, כל קוהורטה תשלח עשר לגיונרים. מהקוהורטה שלנו יצאו..." דיאן חשבה לרגע ונאנחה.
ג'ייק המשיך את דבריה כשראה שהיא מבולבלת, והיא חייכה אליו בהוקרת תודה. "מהקוהורטה שלנו אני, דיאן, אמה, ג'קסון, תומאס, קנט, סטיבן, ג'ניפר, מרי ובריאן יצאו לרכך את ההגנות." נשמעו קולות היאנחות, והבנתי שעדיף שלא להיות בשורה שמרכחת את הגנות המבצר.
לשאר ההסברים שלא היו קשורים אליי לא הקשבתי בכלל. רק חשבתי על התוכנית שלנו ועל הטקטיקה שננקוט בה כדי לרכך את הגנות המבצר ועל מה שיקרה ברגע שמשחק המלחמה יתחיל.
תקיעת קרנות נשמעה בשנית, וסימן היה זה שהמשחק התחיל.
רצתי, עם חבריי לקוהורטה ועוד עשרים לגיונרים מהקוהורטות השלישית והרביעית, לכיוון המבצר. ברגע שהגענו למבצר פרצנו לתוכו בלי לחכות לכלום והסתערנו על כל הלגיונרים מהקוהורטות הראשונה והשנייה שהיו בטווח מקום.
כשקנטוריון הקוהורטה השנייה הסתובב לעברי והתכוון לדקור אותי, הרגשתי את חזי עולה ויורד במהירות עצומה. במקום לראות את אנדרו ביילי, ראיתי מולי את כריס.
הלכתי אחורה ומעדתי, מביטה בפניהם של כל חניכי מחנה החצויים.
התחלתי לרוץ אל מחוץ למבצר, בורחת. ברחתי מהעבר שלי. ברחתי מהפחדים שלי.
כשיצאתי מהמבצר והרמתי את ראשי אל עבר הרקיע, ראיתי את דילן ואית'ן חגים על גב הפגסוסים שלהם, ספידי וספוט, כשופטים.
כשראו אותי יוצאת מהמבצר הם החלו לחוג נמוך יותר ממקודם, ואחרי כמה שניות הם נחתו על הקרקע.
ושוב, במקום לראות אותם, ראיתי את כריס. רק את כריס.
התחלתי לרוץ, מתרחקת מהם. התרחקתי מהעבר שלי. התרחקתי מהפחדים שלי.
כשהם הצליחו לצמצם את הפער שהיה ביננו, הם תפסו אותי וריתקו אותי לאדמה.רק ברגע שהם דיברו אליי, שאלו אותי אם אני בסדר, רק אז ראיתי אותם, ולא את כריס.
כשהסברתי להם מה קרה, הם רק חיבקו אותי ואמרו משפט אחד: "אנחנו אף פעם לא נעזוב אותך, ואנחנו תמיד נהיה כאן בשבילך."
|
0 חרמשים
(4.5) 2 דירגו
כותב: 
ID : 10217
