קשר הדוק

הארי נכנס לחדר המועדון בתסכול ובא לשבת ליד רון והרמיוני.

"מה קרה?" שאלה הרמיוני.

"דראקו" רשף הארי.

זה כבר היה ידוע שהוא שונא את דראקו מאלפוי, מאז ומתמיד, מהרגע הראשון שהוא פגש אותו בסמטת דיאגון, מהרגע שהוא בא ללחוץ את ידו עם הארי והוא סירב, מאז שהוא התנכל אליו ונמרח על כל תירוץ אפשרי כדי להציק לו, מאז שהוא כמעט והביא לפיטוריו של הגריד, מאז שהוא צחק על הארי אחרי שהוא נפל מגובה מטורף מהמטאטא, מאז שבגללו בקביק הפסיק להתקיים והפך להיות... שם בדוי... וכל זה מהשנתיים הראשונות בקושי!

"מה הוא עשה הפעם?" רון גלגל את עיניו.

"מה הוא לא עשה?" השיב הארי, קם ממושבו והלך, בעוד רון והרמיוני מחליפים מבטים מבולבלים.

לקראת ארוחת הערב, הארי יצא מחדר המועדון לבד, כי הוא לא היה יכול להכחיש שהוא מת מרעב, אפילו שהכעס עדיין ביעבע בתוכו.

המסדרונות היו ריקים. נראה היה שכולם באולם, אפילו שהשעה הייתה יחסית מוקדמת.

הוא הלך במהירות לאורך הקומה, מתחיל לחשוש ששעונו לא מכוון כראוי.

בזמן שהוא בוהה בשעון שלו, מבולבל, הארי התנגש במישהו.

"אאו!" צווח קול מוכר בצורה מרגיזה.

נו, באמת... בכל התלמידים והמורים בבית הספר, זה היה חייב להיות דווקא מאלפוי!

הארי כבר התחיל להעדיף את סנייפ.

"מה אתה עושה פה, פוטר?" לגלג מאלפוי.

"אני יכול לשאול בדיוק את אותה השאלה" השיב לו הארי, מנסה לשמור על קור חור, למרות הכעס שלו, שהחל לפעפע בתוכו שנית.

"כן, אתה יכול. אבל אני חושב שלשתות מיץ דלעת הא העדיפות הראשונה שלך כרגע, לא?" הוא צימצם את עיניו ברשעות.

הארי התאמץ להמשיך עם האדישות המזוייפת שלו, אבל עכשיו זה כבר היה קשה מנשוא.

הוא שם לב שקראב וגויל לא נמצאים במקומם הקבוע מאחורי מאלפוי, מצחקקים, קומצים אגרופים או מחטטים באף "בסתר".

"מה קרה, מאלפוי, השפוטים שלך שוב הלכו לאיבוד? או שהפעם הם פוצצו את עצמם..." מאלפוי עיוות את פניו.

"אני לא מאמין שהם עד כדי כך סתומים כדי לחזור על הטעות הזו..." הרהר הארי, משתדל שלא לצחוק בקול רם ולצווח על מאלפוי באותו הזמן.

עכשיו מאלפוי כבר האדים לגמרי.

ברגע שהוא התאושש, פניו נראו חיוורות ומרושעות שנית.

"איפה הבוצדמית שלך, פוטר? הלכה לבכות בשירותים? ומה עם וויזלי? בטח לאמא שלו לא היה מספיק כסף כדי לשלוח אותו השנה... אני צודק? יש לה יותר ילדים מכסף!" הוא צחקק.

הארי הרגיש את פרצופו מאדים.

"מה קרה, פוטר? אתה צריך כוס מים?" מאלפוי צווח מצחוק, וכמעט שהסתובב כדי להגיד לאוויר לצחוק ביחד איתו.

הארי פתח את פיו, אבל לשווא.

"אולי מיץ דלעת?"

"סתום ת'פה, מאלפוי"

"למה לי?"

"כי ככה אני אמרתי."

"זו לא סיבה מספיק טובה, ושנינו יודעים את זה, פוטר."

  הארי השפיל מבט וחזר להביט במאלפוי.

"זו כן." השיב הארי בכעס כחוש.

מאלפוי המשיך להביט בעיניו הבורקות.

"זו סיבה מספיק טובה בגלל שבמשך שנים, עד עכשיו, אנחנו היינו קשורים אחד לשני.

"לא היינו חברים מעולם, ואני לא חושב או רצה שנהיה, אבל תמיד היה משהו בנינו שלא הפסיק למנוע את הקשר שלנו.

"גם אם זו הייתה ירידה על הרמיוני, על רון או עלי, או אפילו על בית גריפינדור, דמבלדור או האגריד, מעולם לא הפסקנו להיות קשורים.

"עכשיו אני אקח את הקשר הזה, ואשתמש בו לטובתי, ואולי גם לטובתך.

"זוז מהדרך, מאלפוי.

אתה צריך כוס מים?"

מאלפוי פלט נחרת בוז משונה וזז הצידה, פיו פעור.

"תודה" אמר הארי ועקף אותו.

ברגע שהוא הגיע אל הדלתות, ושם את ידיו על הידיות הגדולות הוא שמע צעדי ריצה חפוזה מאחוריו.

"פוטר!" התנשף הקול.

זה שוב היה מאלפוי.

"לא הבהרתי את הנקודה? לא ביקשתי ממך כבר לעזוב אותי בשקט להערב?" שאל הארי, בכעס גלוי במקצת.

מאלפוי הפשיל את שרווליו.

"מאלפוי?" שאל הארי בחשש, בזמן שהוא התקרב אליו באיטיות.

"צדקת, פוטר."

הארי פער את פיו לשמע שתי המילים הבודדות האלו.

"ללוות אותך למרפאה?" הוא עקץ, עדיין שרוי בהלם מוחלט.

"צדקת," התעלם מאלפוי, "יש בנינו קשר. קשר גדול יותר מהרגיל. יותר גדול מהקשר ביני לבין קראב וגויל, ולפעמים אפילו יותר הדוק וחזק מהקשר שלך ושל הבוצד- אההה... הרמיוני... אה, וגם וויזלי.

"אתה רוצה להמשיך להדק אותו?"

הארי סגר את פיו במהירות ונדחק עם גבו אל הדלתות, כשמאלפוי המשיך להתקרב אליו.

הוא הרגיש את נשימותיו.

שמע את דופק ליבו.

ואז, הדלתות החלו להפתח.

הארי קפץ, ולשנייה תמימה, שפתיו נגעו בשפתיים של מאלפוי.

זה היה נפלא, אבל מוזר מאוד.

ואחרי זה, גל של ילדים סחף אותם אחד מהשני.

"הארי, איפה היית?" שאלה אותו הרמיוני וראתה את ההלם שעל פיו, בזמן ששארית הצבע שנשאר בהם החל להתרוקן באיטיות.

"הארי?" היא חזרה.

"כ-כן... אני לא הייתי רעב עדיין..." הוא השיב בעניים פעורות לכיוון שמאלפוי נעלם בו הרגע. 

"טוב..." עיניה של הרמיוני סרקו אותו בחשדנות.

"היי, האר- מה קרה ל- אני לא רוצה לדעת..." הופיע רון, מבולבל מהרגיל.

"אני צריך ללכת" אמר הארי במהירות והלך מייד ברגע שהוא קלט בזווית עינו את שערו החלקלק של מאלפוי.

"הארי! לאן אתה הולך?" הוא שמע את הרמיוני קוראת לו, אבל הוא החליט להתעלם.

הוא עלה במדרגות, וברגע שהוא קלט שוב את מאלפוי, הוא החל לרדת לעבר המרתפים.

"מאלפוי?" הארי כמעט לחש כשהוא הגיע למרתפים האפלים.

"פוטר? זה אתה?" הוא שמע קול מלגלג מהחשיכה.

מה, הדביל הזה כבר הספיק לשכוח את מה שהוא עשה לפני פחות מדקה?

אבל ברגע שהוא הגיח מתוך החושך הכבד, הארי הבין בדיוק למה הוא נשמע ככה; מאלפוי נעמד מולו בהתנשאות מזויפת, כשקראב וגויל (שהיו מלאים בכוויות על ידיהם)  אחריו.

"מה אתה עושה כאן?" שאל הארי.

"אני יכול לשאול בדיוק את אותה השאלה, פוטר" השיב מאלפוי, וזיק של חיבה הופיע בעינו ונעלם בין רגע.

"סתם, פשוט שראיתי אותך יורד למרתפים, וחשבתי שאולי יש פה משהו חשוב שדמבלדור צריך לדעת עליו..." השיב הארי, חוקר את המקום.

"שוב הדמבלדור הזה?" צחקק מאלפוי צחקוק קטן, וכדי להימנע מריב עם הארי, הוא אותת לקראב וגויל לצחוק את צחוקם המטומטם והלך.

"הא!" שמע הארי את קולו המתרחק של מאלפוי, "אם עכשיו היה אמצע הלילה פוטר היה כבר מת מפחד להגיע ולפגוש כאן אותי!"

למרבה המזל, הארי הבין את הרמז, ובחצות בדיוק, הוא שלף את גלימת ההיעלמות מתיקו, ווידא שאין אף אחד בחדר המועדון והסתלק.

מאלפוי צדק חלקית לגבי הפחד של הארי, כי הוא התגבר בכל מדרגה שהוא ירד.

ברגע שהוא הגיע למרתף, הוא הוריד מעליו את גלימת ההיעלמות וחיכה בדממה.

"הארי?" הוא שמע לחישה חלושה, כעבור מספר דקות.

"אני כאן!" הוא השיב.

הוא ראה את מאלפוי יורד לעברו.

"איך הגעת כל כך מהר בלי שייראו אותך?" הוא שאל.

"אמממ... יש לי שיטות" השיב הארי ודחף את גלימת ההיעלמות שלו עמוק אל תוך גלימתו.

"טוב..." היסס מאלפוי.

"למה רצית להפגש איתי?" שאל הארי.

"אני חושב שאתה יודע בדיוק למה." ענה מאלפוי בשקט.

הארי החל להריץ את מה שקרה ליד האולם הגדול, שעות אחדות לפני כן.

הוא צעד צעד מהוסס לעברו של מאלפוי, ומאלפוי עשה בדיוק את אותו הדבר.

"אני רוצה..." החל לומר מאלפוי ואחז בידיו של הארי.

"אותך" הארי השלים אותו.

"מה?" שאל מאלפוי במבט מבולבל.

הארי רק חייך במקצת.

"אתה צודק. באמת יש לנו קשר הדוק" הוא אמר בשקט והתקרב אל מאלפוי עוד יותר.

ועוד יותר.

הארי הרגיש את נשימותיו.

הוא שמע את פעימות הלב שלו.

הוא התקרב אליו...

הוא הרגיש את שפתיו נוגעות בשפתיו שלו.

ועכשיו, הוא ממש נישק אותו.

והוא לא רצה להפסיק.

 -----------------------------------------------------------------------------------------------------

אז כן, אני יודעת שזה לא ידבר אל חלקיכם שפחות אוהבים דרארי, אבל...

כאילו, גם אני פחות אוהבת את זה...

תלוי איך זה כתוב...

אני ממש מקווה שנהניתם, ואני גם ממש אעריך אם תדרגו אותי, או תכתבו תגובה.

תודה רבה!

		הפרק הבא