קשר הדוק

מאז הלילה השני באוקטובר, הארי החל לחוות משהו שהוא מעולם לא חווה.

הוא היה מאוהב, ונאהב.

וזה גם היה קצת מצחיק, בגלל ש... הוא היה מאוהב ב"אויב המושבע" שלו לשעבר: דראקו מאלפוי.

ולמרבה הפלא, גם דראקו היה מאוהב בו.

והעובדה הכי משונה הייתה; שאף אחד לא ידע את זה.

רון לא ידע, וגם לא הרמיוני, ואפילו לא קראב וגויל, אבל בכל לילה בחצות הם היו נפגשים במרתפים ויוצאים לבלות (תחת גלימת ההיעלמות כמובן) ברחבי הטירה.

וכאן אנחנו נמצאים, עם דראקו והארי שמטיילים להם מתחת לגלימה, מחפשים מקום לבלות בו את הלילה.

"אולי בספרייה?"

"נו, אבל הארי, כבר היינו שם!"

"אז ליד האגם?"

"היינו גם שם..."

"אז אולי-"

"פיבס!!! שוב אתה עושה את עצמך סהרורי???" הם שמעו מתוך האפלה, וגברת נוריס הופיעה מולם.

היא הביטה בהם במבט החודרני שלה.

הארי כבר הספיק לתהות פעמים רבות אם גברת נוריס יכולה לראות דרך גלימת ההיעלמות מכיוון שהיא חתולה, אבל מעולם הוא לא התעמק בזה עד כדי כך כדי לקבל תשובה.

"לכי, חתולה מטומטמת!" לחש מאלפוי במהירות ומשך את הארי לכיוון השני.

"מה קרה, יקירתי?" הם שמעו את פילץ', מגיע בדהרה לעבר גברת נוריס.

הוא התנשם במקצת, והביט בדיוק דרך הארי ודראקו.

הארי משך את דראקו בשקט מופתי אל עבר מועדון גריפינדור.

"איפה אנחנו?" שאל דראקו במבט מבולבל מחוץ לטווח השמיעה של פילץ'.

"אוי, נכון..." אמר הארי וכעס על עצמו, "מחוץ לבית גריפינדור"

"מה?"

"סליחה..." השיב הארי וצחק קצת.

הוא התיישב על הרצפה הקרה.

"כאן עוד לא היינו..." הוא אמר.

"כן..." חייך דראקו.

"פיבס עושה את עצמו סהרורי?" צחק הארי.

"רוחות בכלל יכולות לישון?"

"אני לא יודע... אני לא זוכר אם ראיתי את ניק-כמעט-בלי-ראש ישן... אולי רק מאובן..."

"מממ... מוזר"

"דראקו?" הארי הביט בו.

"כן?" הוא השיב.

"אתה זוכר את הפעם הראשונה שבה נפגשנו?" שאל הארי ואחז בידו.

"במעומעם..." ציחקק דראקו ונשען על כתפו, "היינו לפני תחילת השנה, ודיברתי איתך על בוצדמים..."

"אמרנו שלא משתמשים במילה הזו!"  הזכיר הארי ודראקו קפץ מכתפו.

"נכון, סליחה. אז.. דיברנו קצת על סוגים של... דם, ובכלל לא אהבת אותי..."

"טוב, זה השתנה" הארי הידק את אחיזתו בדראקו.

"למען האמת, שגם אני... אני מעולם לא הייתי נחמד עד כדי כך לאף אחד... הדבקת אותי, פוטר"

שניהם צחקו.

"פשוט לא הכרת את האנשים הנכונים...

"אתה יודע, בשנה הראשונה חשבתי שכל אחד בסלית'רין חייב להיות רשע מאוד, או אוכל מוות... אולי זה לא נכון."

חיוכו של דראקו נמוג.

"מה? מה קרה?" שאל אותו הארי.

"אבא שלי רוצה שאני אהיה אוכל מוות, הארי" הוא השפיל מבט.

"אבא שלך הוא מלך העולם?" שאל הארי.

"אני מניח שלא..." הוא צחק בשקט צחוק קלוש.

"אז... זה הזמן למרד!" אמר הארי והרים את ידו באוויר, בעוד היא נקמצת לאגרוף.

"הארי?" צחק דראקו.

"כן?" הוא השיב.

"תודה על הכל..." חייך דראקו חיוך עייף ונשק לו.

הארי השיב לו בחיוך, ונישק אותו גם הוא.

"אני מניח שלא רק אתה צריך לבקש תודה..."

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כן, אני יודעת, זה היה קצת קצר...

מקווה שנהניתם, וכמו תמיד, אני אשמח אם תירשמו, תדרגו ותיתנו תגובה.

תודה מראש!

הפרק הקודם