מעלליהם של ארבעת הקונדסאים

לילה.

הגשם טפח על האדמה, בקצב הרוח הקרה, בעוד שהדשא נרטב ומתבדר בה.

רעמים וברקים פילחו את פני השמיים הסוערים בכל כמה שניות, וצעקה אחת בודדה נשמעה מקצה המדשאה, שעוד היה מוסתר מתחת למרפסת שטופת האור של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

"בואו!!! מיד!!" צווחה לילי אוואנס שעמדה שם, קופאת מקור.

"קודם תגידי שתצאי איתי!" נשמע קול מלגלג ומאושר מתוך הגשם הפראי.

"אתה בטוח במה שאתה עושה?" שאל ברעד רמוס את חברו ג'יימס, שהוביל את חבריו אל עבר הקצה השני של המדשאה.

"ברור שכן!" צעק סיריוס, מקדמת הגוש המשונה שהם יצרו.

"ק- ק- ק- קר פה ממש, ג'- ג'יימס!" צעק פיטר, בניסיון נואש לגבור על הרעש שהקימה הסופה שבה הם צעדו.

"עוד מעט! אתם כבר אמורים לזהות לאן אנחנו הולכים!" עודד אותם ג'יימס.

"לא, אנחנו לא!" השיב לו רמוס בצעקה ושלח לעברו מבט שואל, שאף אחד לא הצליח לראות בחשיכה המתפשטת עם רד הערב.

"אני פשוט לא מאמין עליך, ירחוני!" צחק ג'יימס צחוק מעוות.

"תחזרו מיד!" נשמע קול מעומעם מעבר לכתפו.

"מסכנה. היא עוד תאבד את הקול שלה..." אמר ג'יימס לסיריוס, ששמע אותו, אבל בקושי.

"זנב תולע!" צעק סיריוס בפתאומיות, בדיוק כשג'יימס נעצר.

"אני בא..." הוא השיב, והתקדם אליהם, רועד וסחוט מים.

"עכשיו הבנתי..." הוא חייך חיוך קטן, ובתוך שנייה, בגדיו נהיו רפויים במקום שבו הוא עמד לפני רגע.

בליטה משונה זזה לה מתחתיהם, ומשם צץ עכבר, שהלך הליכה מהירה ולחץ על אזור מסוים על שורשיו של העץ שמולם הם עמדו.

העץ קפא: הוא חדל להתנועע ברוח, וענפיו עמדו דום והצביעו אל עבר השמיים השחורים, שניתן לראות רק בקושי בגלל העננים האפורים.

"עבודה יפה!" חייך ג'יימס אל העכבר, אסף את הבגדים שהיו מושלכים לצדו, והתקדם אל עבר מנהרה צרה ועגולה, שהובילה אותו אל חדר קטן וחמים.

אחריו נכנס סיריוס, ואחריו רמוס, שסוף סוף הבין איפה הם, והבעת פניו התעוותה.

ברגע שרמוס נכנס, הוא ראה אייל, עכבר וכלב שחור, שמתנערים מהמים ומשפריצים עליו, אפילו שהקור כבר היה בלתי נסבל.

"הלוואי שגם אני הייתי אנימאגוס... זה בטח הרבה יותר כיף מלהיות איש זאב..." הוא אמר בעצב והביט בקנאה בחבריו היבשים.

סיריוס, שהחליט להישאר כלב כדי "לחסוך מקום", החל להתחכך ברגליו, בתקווה שזה יעבוד, אבל רמוס רק צחק צחוק מריר, גירד את אוזניו של חברו והלך להתיישב על הרצפה.

"אני פשוט לא מבין..." מלמל ג'יימס ברגע שכולם התיישבו.

סיריוס כבר הפך לנער שחור שיער, נאה ורזה.

"למה לילי לא יוצאת איתי?" הוא חיכה את ג'יימס וכולם החלו לצחוק מהפרצוף שהוא עשה.

"למה לילי לא יוצאת איתי?" חזר ג'יימס בעצב, מתעלם מהחיקוי המוצלח של חברו.

"כי זה ברור לה ששובר הלבבות של הוגוורטס צריך להשלים את משרתו" חייך סיריוס חיוך גאה.

"רך כף, זה שכמה בנות מטומטמות התאהבו בך, לא אומר שאתה שובר לבבות" אמר ג'יימס בתסכול ובעט ברגלי הספה הקטנה שניצבה שם.

"למה? הן התאהבו בי ושברתי להן את הלב" השיב סיריוס בהנאה גלויה.

ג'יימס פרע את שערו בעצבנות, קם, והחל ללכת הלוך ושוב ברחבי המקום.

"אולי נחזור בכל זאת...?" הציע פיטר בהיסוס.

"נראה לך, זנב תולע? עכשיו רק עשר! המדריכים תמיד הולכים לישון בערך בחצות" התנפל עליו סיריוס.

"מה נעשה כאן כל כך הרבה זמן?" שאל פיטר.

"כלום. אפשר גם לישון" אמר ג'יימס ופרע א שערו חזק יותר מהפעם הקודמת.

"קרניים, תן לי לתת לך טיפ: אם תעקור את כל השיער שלך מהמקום, תהיה נמוך יותר בטבלה" חייך סיריוס.

"במלא אין לי סיכוי איתה... אני עושה כל הזמן בלגן! ואני לא מאוד יכול להפסיק!" השיב ג'יימס בתסכול.

"תירגע..." אמר סיריוס. "אני יכול להבטיח לך שאם תשב לה על הווריד כל היום, אז-"

"אני לא צריך את העצות המטומטמות שלך!!!!" קטע אותו ג'יימס בגסות.

"ג'יימס... למה שלא-" "די, ירחוני! אני לא צריך גם את העצות שלך! או של זנב תולע! או של לילי אוואנס בכבודה ובעצמה!!!" הוא התקיף שנית.

"ג'יימס, אתה לא מתכוון... אני –" "אני מתכוון לכל מילה, זנב תולע. עזוב אותי כבר."

ג'יימס צנח על הספה הקטנה, והתכרבל אל תוך עצמו.

פיטר הביט על חבריו הפגועים, התיישב על הרצפה בפינה, והתקפל אל גוש משונה ורוטט; סיריוס הפך לכלב, והצטנף בפינה הפנויה של המקום; ורמוס ההמום נמלט אל תוך המנהרה עד שהוא לא נראה על ידי חבריו.

עברה דקה ארוכה.

ועוד אחת.

ועוד אחת...

"מ- מה השעה?" שאל פיטר מתוך חולצתו, ומשך באפו.

"עוד עשר דקות שתיים עשרה. אני הולך," השיב לו רמוס, וטיפס את דרכו במנהרה.

פיטר קם וניגב את עיניו הנפחות, ואת פניו הרטובות מבכי.

"גם אני הו- הולך" הוא אמר בהחלטיות, והלך  משם בשקט.

"גם אני" סיריוס נהפך לנער מקסים, וטיפס דרכו החוצה.

"אתה בא, קרניים?" הוא שאל מלמעלה.

אין תשובה.

סיריוס הלך אל הטירה, ונרדם ברגע שהוא הגיע.

		הפרק הבא