מעלליהם של ארבעת הקונדסאים

ג'יימס פוטר קם בנחרה קולנית.

"רך כף...?" הוא שאל בקהות חושים מוחלטת.

"רך כף..." הוא חזר ומצמץ בעיניו.

"מה השעה...?" הוא שאל אף אחד.

הוא מצמץ שוב.

"רך כף, איפה- אההה..." הוא הבין איפה הוא.

ג'יימס קם על רגליו במהירות, וטס את דרכו אל טירת הוגוורטס, בעוד שהרוח שורקת באוזניו, והקור מתפשט בגופו, מקווה בכל ליבו שאף אחד לא יראה אותו.

לא יראה אותו...

הוא שלף מתוך גלימתו בד חלק וכסוף, שהחליק בידיו, ובלי לבזבז זמן מיותר, הוא התעטף בו.

לאחר מכן, הוא הוציא חתיכת קלף ריקה, ונקש עליה בשרביטו.

"הנני נשבע בזאת חגיגית, שאני מחפש צרות!" הוא זימר בחיוך בשעה שעל פיסת הקלף התפרש דיו.

הוא פתח בזריזות את מפת הקונדסאים, ורץ אל תוך הטירה.

ברגע שהוא הבין איפה הוא במפה, ג'יימס שמח לגלות שכל חבריו עדיין בתוך המיטות, ושאף מורה עוד לא נמצא בכיתות הלימוד.

הוא התגנב אל עבר התמונה של האישה השמנה, והסיר מעליו את הגלימה בזהירות.

"עוצלי גוצלי" הוא לחש.

האישה השמנה פקחה את עיניה בישנוניות.

"כן, למה לא להזיז אותי בזמן שאני ישנה, איזה כיף..." היא מלמלה ונעה על צירה כדי לתת לג'יימס להכנס אל חדר המועדון.

הוא מיהר לעלות אל מעונות הבנים, להתגנב בקט אל מיטתו, ולתחוב את דבריו החשובים אל תוך גלימתו.

סיריוס פלט נחרה מעוותת והסתובב לכיוונו.

ג'יימס קפא במקומו, ונאנח בהקלה שנייה אחרי זה.

הוא עדיין ישן.

ברגע שהוא הסיט את הכילות מסביב למיטתו, הוא שמע את רמוס, שמנסה להעיר את פיטר ללא הצלחה.

"נו, זנב תולע..." הוא לחש.

ג'יימס עצם את עיניו הכבדות, והקשיב.

"בוא, אני חושב שג'יימס עדיין בתוך הצריף המצווח..." הוא מלמל, וצליל הסדינים שלווה בנהימותיו הקטנות של פיטר, בישר לג'יימס שרמוס הסיט מעליו את שמיכתו.

"עזובת'י, לך אתה!" הוא שמע את פיטר נוהם.

"אבל – אבל ג'יימס...!" לחש רמוס.

ג'יימס פתאום חש הרבה יותר חמימות כלפי רמוס, ולא רצה לתת לו סתם ככה ללכת לקור שבחוץ.

בזמן שהוא  התלבט איזו תזוזה הכי תשקף לרמוס את שובו, ג'יימס שמע את צעדיו המהוססים של רמוס, ושנייה לאחר מכן, הכילות הוסטו.

הוא מיהר להסתובב ולהעמיד פני ישן, בדיוק כשרמוס פנה להביט בו בתקווה.

ג'יימס שמע את חברו נאנח, והרגיש אותו צונח על הרגליים שלו בכבדות.

"ירחו-" ג'יימס פלט ונאנק בכאב, בעודו מתרומם, נשכב וסותם את פיו באותו הזמן.

"קרניים! חתיכת דביל!" קרא רמוס, קצת המום ממה שיצא לו מהפה.

"ה- הבהלת אותי..." הוא מיהר להתנצל.

"הכל בסדר" חייך ג'יימס.

"סליחה," התנצל רמוס בחיוך.

"בוקר...?" התרומם סיריוס במיטתו.

"גם לך" חייך ג'יימס.

"קרניים! חתיכת מטומטם!!!" התנפל עליו סיריוס.

"סליחה, סליחה..."

"לא! אני קראתי לך! אתה לא ענית לי! לא הצלחתי לישון בגללך!"

"אז כנראה ששברתי שיא עולם," קרץ ג'יימס, "כי אף אחד לא הצליח לערער את השינה שלך לפני. חוץ מזה, אני נרדמתי!" הוא התגונן.

סיריוס חייך חצי חיוך, שאמר שהוא סולח.

ארוחת הבוקר של אותו היום, עברה על הרביעייה בניסיון לפענח את מרכיביו של שיקוי האהבה.

"אולי לסבר מאוס יש משהו כזה?" שאל ג'יימס את חבריו. "הוא הרי מוזר מטבעו..."

כל החבורה צחקקה, מלבד רמוס, שקימט את מצחו בתגובה.

"את זה אפשר למצוא בארון של חדר השיקויים, ראיתי" הוא אמר והצביע על עוד מרכיב.

"אתם בטוחים שזה בסדר?" שאל פיטר בהיסוס, ורמוס הסכים במלוא ליבו, בלי מילים.

"בטח! אף אחד לא רוצה שרך כף יקבל את כל התהילה לעצמו, לא?" הצדיק ג'יימס.

"טוב, כן, אבל..." פתח רמוס, ולא העז לסיים את דבריו.

"את העיניים של העכבישים אפשר לבקש מהאגריד" אמר סיריוס, חושב בקול רם.

"ואת ה-"

 "בואו בואו בואו!!!" נלחץ רמוס והרים את ראשו מהספר בפרצוף סובל. "אנחנו מאחרים ממש!"

"לשיעור הפסקה...?" חייך סיריוס וגירד מאחורי אוזניו (מנהג משונה שהוא פיתח לעצמו במהלך השנים, מסיבה משונה כזו או אחרת).

"לא, לחקר המוגלגים! אני לומד יותר, באישורה של הפרופסור מקגונגל, כמה פעמים אני צריך ל-"

"אוקיי, אוקיי, אתה חנון על, הבנו את זה. אנחנו ניקח את העיניים מהאגריד, אתה את האבקה מהארון, וכולנו ניקח מסבר מאוס את כל השאר" אמר ג'יימס.

"טוב, טוב, תעשו את מה שאתם צריכים, ואל תאשימו אותי אם אתם נתפסים" גלגל רמוס את עיניו, והלך.

"לא, אנחנו נאשים את סבר מאוס" חייך ג'יימס, התרומם ויצא.

שלושת החברים יצאו אל אור השמש, וצעדו במרץ אל הבקתה של האגריד.

"מה, מי זה בשעה כזו?" נשמעה נהמה מבפנים.

"האגריד, תפתח. אנחנו צריכים טובה" אמר ג'יימס, והאגריד צחק צחוק עצבני.

"ולמה שאני ארצה פה לעזור לך, הא, פוטר? היית צריך שמה להקשיב לחבר שלך לפני שאתה מותח אותי, ואולי אז אני הייתי מקשיב לך!" הוא התעצבן ופתח את הדלת.

"היי, האגריד" אמר ג'יימס ברוגע, אפילו שחבריו נרתעו לאחור בבעתה מהמבט שהענק למחצה כיוון אליהם.

"מה אתה צריך, פוטר? וחסר לך שזה לא פה ללימודים שלך!"

"למעשה, זה כן. אף אחד עוד לא ביקש ממך עיני עכבישים עד עכשיו?"

"לא" זעף האגריד.

"טוב, זה מוזר... בטח הם לא ידעו שיש לך. כי כולם יודעים שהעיניים שלך הרבה יותר טובות משל השאר! טוב, הרבה יותר טובות מהעבשות האלו שבארון..." הוא חייך חיוך סובל.

"כן, יש בזה משהו פה במה שאתה אומר, פוטר," אמר לו האגריד, עדיין לא משוכנע לגמרי. "אני חושב שאני אתן לך כמה, אם צריך ללימודים... כמה אתה צריך?" הוא הורה להם להכנס לבקתה אחריו.

"יש לך עשר? אם לא עשר, אז חמש..." אמר ג'יימס, וניסה להישמע מנומס ותמים כמה שאפשר.

"יש לי פה עשר, אפילו שזה הוא די הרבה, אבל אני לא אמור לעשות את זה ככה, ג'יימס. אתה פה תהיה חייב לי!" אמר האגריד, ושלח את ידו אל מדף עליון ומעוקל.

"בטח, אדוני. אני אעשה בשבילך הכל. גם בלי קשר לטובות," התחנף ג'יימס, וקיבל לידיו שק של בד גבשושי.

"עכשיו תצאו פה אם החוצה, או שאני בצרות, כי בסוף אתם נשארים כאן עד הערב!" גירש אותם האגריד.

 שלושת הקונדסאים יצאו החוצה בחיוכים מרוצים, והופתעו לגלות שרמוס רץ אליהם.

"ירחוני! אתה לא אמור להיות בשיעור של היסטוריית השעמום?" שאל ג'יימס בחיוך משונה.

"מצחיק מאוד... הפרופסור לא הגיע היום, מסתבר. השגתי את האבקה, ואני מניח שזה אמור להיות..." הוא הצביע בגועל על השק שבידיו של חברו.

"עיניים" השיב סיריוס בחיוך גאה.

"הענק הזה מטורף, לדעתי..." אמר פיטר בחוסר ביטחון מופגן בהחלט, ופנה ללכת לטירה.

"עכשיו... מישהו יודע את הסיסמא למועדון של הדוחים?" שאל סיריוס בשקט, ומיהר להתרחק מהבית של האגריד, שהופיע בחלון הקרוב.

"לא. תפסיק לקרוא להם ככה, רך כף. בכל מקרה, ואני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל לסבר מאוס יש ערכת שיקויים בתיק" אמר רמוס ועטה הבעה מודאגת.

"מעולה. והוא מוריד את התיק כל יום בערך, כשהוא הולך עם האף המכוער שלו בתוך הספר. מחר נשיג את שאר החומרים, כי סבר מאוס יוריד את התיק שלו, מול העץ שלנו, בדיוק בתחילת ההפסקה" חייך סיריוס, ומיהר להוסיף שהוא הולך למטבחים, כדי - "לטפל בגזרה המדהימה שלו, כי אחרת הוא לא יהיה שובר לבבות כזה חתיכי, אם זה בכלל אפשרי".

"אני בספרייה" הודיע רמוס, כשג'יימס נכנס למועדון.

"היי, אוואנס," הוא חייך ברגע שהוא יצא מחור התמונה.

"אל תטרח, אני לא אדבר איתך יותר על זה. לך, תעשה שטויות. העיקר שלא יקרה מה שקרה אתמול. אפילו הפרופסור דמבלדור לא מצא אתכם!" היא אמרה בעצבנות, וחזרה לספרה.

"נו באמת, זו הייתה-"

"תאונה? אי הבנה?" היא "שאלה" בקול גבוה, טיפה מטורף, ונעמדה על רגליה. "כי אני חושבת שהבנתי טוב מאוד, פוטר – טוב מאוד, שאתה פשוט בריון אנוכי שמתעניין אך ורק בעיסוקים המטופשים שלו, שעוזרים רק לו! לא מגיע לך, פשוט לא, לא מגיע לך שום יחס, ממני או מאף אחד אחר!!! אתה והחברים שלך – מופרעים חסרי תקנה – יש לכם מזל, כן, ואת אף פעם לא מנצלים את העובדה הזו!!!" היא גמרה, אחוזת טירוף, ויצאה בסערה מהמועדון, בשעה שכל הסובבים ניסו להתעלם ממה שהם ראו כרגע.

הפרק הקודם