העץ של ליליאנה-סיפור מקורי.

בשבוע שלאחר מכן, ליליאנה השתנתה מקצה לקצה. ולא בצורה טובה.

היא כבר לא הצביע בכיתה, היא לא אכלה או שתתה, ורוב הזמן היא הביטה קדימה במבט ריק. הוריה ומורתה היו מודאגים, ליליאנה לא הסכימה לשתף אותם בדבר.

היא הפכה לאדם עצוב ומדכא.

עד שיום אחד, כשבוע אחרי שראתה את השלט הנוראי ההוא, הגיעה לכיתתה של ליליאנה תלמידה חדשה.

"תלמידות," אמרה גברת ז'ילק, המורה, באותו בוקר "היום מצטרפת אלינו תלמידה חדשה, ואני רוצה שתתייחסו אליה בכבוד. הציגי את עצמך." את המשך דבריה היא כיוונה אל ילדה בעלת פנים מלאים ומנומשים, סנטר עז, חיוך רחב ומרוצה מעצמו, ושער ג'ינג'י מתולתל וארוך אסוף בקוקו גבוהה, ועיניים כחולות שנצצו בשעשוע שעמדה מאחוריה, גופה היציב היה מלא, אך לא יותר מידי וניכר שלא תוכל לרוץ בלי שהפעולה תגזול מימנה הרבה אנרגיות. היא עמדה כשרגליה המלאות פשוקות וידיה החזקות משולבות על חזה, בתנוחה ששדרה 'לא משנה מה תיזרקו עלי, אני אעמוד בזה. ואחר כך אחטיף לכם על שהעמסתם עלי.' היא הזכירה במראה סלע איתן.

"הי! קוראים לי מוליפל! בדיוק עברתי לגור כאן עם הורי! עיר חדשה, חיים חדשים! אני תמיד אומרת את זה כשאני עוברת עיר. למרות שזה לא קורא הרבה... כשאני עוברת דירה אני אומרת אותו הדבר רק עם המילה 'דירה' במקום עיר. תתפלאו כמה זה קורא! ניראה לי שאתן צריכות לדעת שהשם הרשמי שלי הוא מוליפליני ג'ימרייה, אבל תיקראו לי מוליפל! או מולי! או פלפל! או-"

" בסדר! בסדר!" בשלב זה התנערה גברת ז'ילק מההלם הראשוני שקיבלה בעקבות ההצגה העליזה שעשתה מוליפל וקטעה אותה "את מציגה את עצמך מקסים, מוליפל, אבל אני חושבת שזה יספיק."

"בס-בי-סדר, המורה."

"מה?"

"התכוונתי 'בסדר'."

"יופי. את יכולה לשבת."

"אבל איפה?"

גברת ז'ילק סרקה את הכיתה בעיניים מצומצמות, מחפשת מקום למוליפל, ואז החוותה בידה לעבר המקום הפנוי בשולחן בשורה הראשונה, שם ישבה תלמידה בודדה.

"ליד ליליאנה יש מקום פנוי, שבי שם."

ליליאנה (שלא הקשיבה לכל השיחה בין מוליפל לגברת ז'ילק) לא הגיבה כשמוליפל התיישבה לידה, או כשזו הושיטה את ידה ללחיצת יד ושאלה אם יוכלו להיות חברות, ורק מלמלה לעצמה בשקט.

היא לא ידעה שמוליפל שמעה אותה והחליטה לעקוב אחריה כשייגמרו הלימודים.

'כשמישהו ממלמל: "הם לא יכולים לעשות את זה... אסור שזה ייקרא לו..."' חשבה לעצמה מוליפל 'זה אומר שכדאי לעקוב אחריו!'

זה ברור שמשהו מדאיג את ליליאנה.

ומוליפל עומדת לגלות מה זה.

הלימודים הסתיימו.

וליליאנה, כמו שעשתה במשך שנים רבות כל כך, רצה אל העץ.

אבל לא בשמחה.

בשבועה האחרון היא רצה אל העץ כדי לוודות שהוא עדיין שם, עדיין עומד, עדיין חי.

ליליאנה אולי ידעה לאן היא רצה, אבל לא מי שעקבה אחריה.

מוליפל מימשה את זממה, ועקבה אחרי ליליאנה, בלי להתגלות, עד שהגיעו אל הסלע מכוסה האזוב. הכניסה לקרחת היער.

ליליאנה בדיוק עמדה להסיט את מסך האזוב ולחשוף את הכניסה, ואז שמעה רחש עלים, והסתובבה במהירות.

"מי שם?!?" צעקה אל העצים, מבוהלת.

מוליפל עצמה את עיניה בחוזקה, מתלבטת.

"מי שלא תהיה, צא תכף ומיד!" נשמעה עוד צעקה.

מוליפל שאפה בחדות, וקמה.

ליליאנה הבחינה בה.

השתיים הביטו זו לזו בעיניים, והגיעו להסכמה אילמת.

ליליאנה תבטח במוליפל, ומוליפל תשמור על סודה.

ליליאנה הסיטה את מסך האזוב וחשפה חור עגול בסלע. עיניה של מוליפל נפערו, וגם פיה.

"חברות?" שאלה.

"עוד ניראה בקשר לזה." השיבה ליליאנה וחיכה בפעם הראשונה זה זמן רב.

והן נכנסו  לקרחת היער.

עברה שעה אחת.

מוליפל כבר הכירה כל פינה בקרחת היער והספיקה להפוך את בעלי החיים (ואת ליליאנה) לחברים טובים שלה.

"אני חושבת," היא הרהרה בקול מנומנם בזמן שהיא וליליאנה שכבו על הדשה החמים בצלו של העץ "שעד סוף ימי אמשיך לבוא למקום הזה..."

"אם ככה, סוף ימייך יגיע בעוד חודש ושלושה שבועות." אמרה חברתה, ממורמרת.

מוליפל התיישבה במהירות "מה זה אמור להביע?" שאלה.

דמעה התגלגלה במורד לחיה של ליליאנה.

" עומדים לכרות את כל העצים באזור." היא התייפחה.

מוליפל נחרדה לרגע, ואז חייכה.

יש לה רעיון.

"אולי נגייס עצומה?" שאלה "כמה אנשים יש בעיר?"

ניראה לי ש-36,491. למה?"

"36,491.... אז זה אומר שנצטרך לגייס לפחות 27,367 חתימות... בואי ניראה..." מלמלה מוליפל והחלה לחשב חישובים מסובכים, מצחה מכווץ מריכוז.

ליליאנה הייתה מאוד מבולבלת. וזה לא מצה חן בעיניה.

" מוליפל, על מה את מדברת?!?" היא דרשה לדעת.

"אם נגייס עצומה עם לפחות 27,367 חתימות, ונביא אותן לאחראי על הפרויקט, יהיה אסור לו לכרות את העצים!!!"

"ב-באמת?"

"באמת."

ליליאנה חייכה, ומוליפל החזירה לה באותו מטבע.

"אז בואי נעשה את זה."

הפרק הקודם		הפרק הבא