הטרגדיה של זנב-תולע

"אל תצמיד את הפנים לזגוגית, פיטר. זה ישאיר סימנים."
לחזור הביתה היה...משמים. פיטר שמע את המילה לראשונה רק בהוגוורטס, אבל כרגע היא בהחלט התאימה לתיאור המצב.

הכל היה כה שונה. פיטר תמיד ידע שחיוו פשוטים, במידה מסויימת אף עלובים. אך לאחר השנה בבית הספר, ההבנה הזו כמו נחתה עליו בכל המובן שלה.

הטירה הגדולה על גרמי המדרגות שלה, המסדרונות עמוסי הפסלים שבהם הוא הלך תמיד לאיבוד, כמויות המאכלים שגדשו את השולחנות בכל ארוחה. אינספור הילדים והילדות שפגש והכיר, אינספור ילדים וילדות שבילה עימם יום יום, שעה אחר שעה.

אחרי כל זה, לחזור הביתה היה פשוט...משמים. אמו חיכתה לו בתחנה ביום שחזר. היא לא הושיטה את פניה לקבל ממנו נשיקה, רק נטלה ממנו את תיבת העץ שלו, והם פנו ועזבו את התחנה. שניהם הותירו את הקסם שהכירו מאחור וחזרו אל הבית הקטן ברחוב עם מרצפות האבן השבורות והפחים המתפקעים.

בלילות הבאים, כשפיטר שכב במיטתו, ציפורניו עוברות על פני הסדין הבלוי, הוא לא היה יכול שלא לחשוב על המיטה שלו בהוגוורטס; זו הגדולה, עם האפיריון המהודר והמזרן העבה. לא המיטה הזו, שחרקה וגנחה בכל פעם שהוא נע עליה, ושהמילוי של המזרן שלה נעלם ככל שהזמן חלף, מותיר גבשושים לא נוחים. הוא לא אמר שום דבר לאמו; הוא הרגיש אשם להתלונן, והיא לא התעניינה במיוחד. 
במידה מסויימת, היה הרבה יותר קשה עכשיו מאשר לפני כן, כשהוא ידע מה הוא בעצם מפסיד.
"פיטר, אתה תשאיר סימנים."
באנחה, הילד תלה עוד מבט אחד בשמיים הכחולים, הפרושים כצעיף וניתק מהחלון. "אני מחכה למכתב."
אמו לא הרימה מבט לעברו. "מכתב?" היא המהמה, בבירור לא מתעניינת באמת במילותיו. אבל פיטר שכבר פתח את פיו, המשיך לגולל במרץ. "כן, מכתב. ג'יימס הבטיח לי שהוא ישלח לי ינשוף, ועברו כבר שבועיים וחצי מאז שסיימנו את הלימודים-"
אמו הרימה סוף סוף מבט. "ג'יימס?" הקול שלה עדיין לא היה נשמע מתרשם.

הקול של אמא מעולם לא היה נשמע מתרשם. 
הוא הנהנן, רמז מסויים של התרגשות ניכר בקולו כשדיבר, מעין חיות שלא נשמעה בעבר. "ג'יימס, ג'יימס וסיריוס. וגם רמוס. הם חברים שלי, סיפרתי לך עליהם-"
אמו רק מוללה את השרביט שלה בידיה. אמנם זה היה שרביט לכל הדיעות. אך בצורתו העקומה, הפשוטה, הוא נראה כמו מקל שנאסף מהרחוב. הוא היה כל כך שונה מהשרביטים המהודרים של ג'יימס וסיריוס.

רק עוד דבר שהראה את ההבדל המוחלט בין פיטר אל חבריו החדשים.

"חברים," אמו המהמה. "כן, זה נחמד. חברים. בהחלט נחמד. אבל זה משהו שאפשרי רק בתקופות רגועות במיוחד. פיטר." המילה האחרונה כבר כוונה אל בנה, ולא אל עצמה. למשמע שמו הילד  ניתק מהחלון שוב. לא נראו בשמיים שום ינשופים או ציפורים. רק אותם עננים, שרמוס הסביר לו שנקראים ענני-נוצה.

"פיטר. הג'יימס וסיריוס ורמוס האלו...מה אתה אומר, במצב שבו הם יצטרכו לבחור בין החיים שלהם עצמם לבין שלך, הם יבחרו להציל אותך?"
"מה?" פיטר נעץ בה מבט תמה. הוא לא אהב את המבט שהיה על פניה של אמו. היה לה את אותו מבט מחודד ודוקרני שגרם לבטן שלו לכאוב. פיטר מעולם לא ראה את אמו מחייכת, ועדיין ידע תמיד שהמבט הזה מבשר על מצב רע.
"פשוט תענה לי, פיטר. הם ימותו בשביל שאתה תישאר בחיים?"
דמויותיהם עולות בזכרונו. חיוכים; שניים עצלים ואחד עדין יותר. כתפיים זקורות בביטחון. "כן-"
"טעות." הקול של אמו חד, גם המבט שלה חד יותר. "הם לא, פיטר. הם יצילו רק את עצמם. במצבים מסכני חיים, כל אחד יציל רק את עצמו, זה מנגנון ההישרדות הבסיסי. בזה המוגלגים צודקים, אנחנו בסך הכל עוד בעל חיים מפותח במיוחד. וכל יצור חי דואג רק לעצמו. האריה מת בתמורה לחיים של אריה אחר? הארנבת בוחרת בחיים של סנאי על פני החיים שלה? תענה לי!"
"לא-"
"בדיוק, כי מה התועלת בזה? מה תצמח תועלת לארנבת להיות מתה? במה יועיל לה שהסנאי יישאר בחיים? לא יהיה לה שום תועלת. הארנבת תהרוג את הסנאי כדי להשאר בחיים. וזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות. ותזכור את זה טוב טוב, פיטר. ברגע שהחיים שלך יעמדו מול החיים של מישהו אחר - תחיה אתה. אתה תעשה הכל כדי לשרוד, בדיוק כמו שהם יעשו הכל כדי לשרוד. כי ככה יצורים חיים פועלים. ואני רוצה שתזכור את זה, הבנת? לא הבאתי אותך כדי שתמות. במצב מסוכן - אתה תעשה הכל כדי לחיות בעצמך. אתה מבטיח לי?"
היד שלה התהדקה על כתפו, הציפורניים חופרות בעור. זה כאב, ונאומה הפתאומי של אמו, בצירוף המבט הזה בעיניה הותיר אותו אך מבולבל ומבועת מידי. לא נותרה לו ממש ברירה אחרת, ועל כן אמר בדיוק את מה שהיא רוצה. "כן, אמא."
"יופי, ועכשיו תעזוב את החלון. גם אם תעמוד עם משקפת כל היום לא תמצא שום ינשוף. אם ג'יימס ישלח אליך מכתב אתה תקבל מכתב בלי לבהות החוצה כל היום. קדימה, פנימה." היא אילצה אותו בדחיפה קלה לסובב את גבו לשמיים הריקים-מינשופים ולפנות אל החדר הריק שלו.
משמים.

הפרק הקודם