השנה שלי בהוגוורטס

"ממש ריגשת אותי בן" אמרה, "אבל למה דווקא מינרווה?" אז אמרתי לה שבחופשת חג המולד סיפרתי להורים קצת על בית הספר ועל המורים שלי ועלייה ושהשם שלה מצא חן בעיניהם. היא הודתה לי וביקשה שלפני שאצא לחופש, שאעבור בלשכתה ונפרדנו לדרכנו.

הפעם לשם שינוי החלטתי לחזור ברכבת ולהפתעת כול לא סחבתי איתי מזוודה או ארגז חפצים. קליל, אני והשרביט שלי עם מעיל קל תיק צד קטן וטייפון על כתפי וכשנשאלתי, עניתי שכול בגדי גם ככה בבית הוריי ולהסתובב עם הגלימה או החלוקים של הוגוורטס באנפילד, זה ממש לא לעניין ולגבי טייפון וכלוב, זה ממש לא התאים, לא לו ולא לי. כבר עליתי במדרגה לקרון כששמעתי את דראקו קורא לי. הוא רץ אלי ומסר לי חבילה קטנה, "זה לאחותך, מתנה ממשפחת מאלפוי אבל אל תדאג, זה משהו מוגלגי לחלוטין, בלי קסמים, בלי לחשים" הודיתי לו ושאלתי אותו אם זה לא יסבך אותו עם אבא שלו ותשובתו הייתה,"הוא לא יודע מזה" וסיפר לי שביקש ממישהו מבית סליט'רין שהוריו מוגלגים שיקנו וישלחו לו והוא ישלם על זה ושוב עמדו דמעות בעיני, חיבקתי אותו ונעלמתי לתוך הקרון בעוד מבטי גריפינדורים נעוצים בי והוא, כהמום, קפא על הרציף מעומק הרגשות שהפגנתי ורק צעקות חבריו העירו אותו מקיפאונו והוא הספיק לעלות לרכבת שכבר החלה בנסיעתה.

החופשה

הנסיעה נמשכה ונמשכה ועת הגענו ללונדון לתחנת קינג קרוס נתקלתי בבעיה, השומר שהעביר אותנו מרציף תשע ושלושה רבעים לרציף תשע המוגלגי סירב לאפשר לי לעבור מהסיבה שטייפון אינו בכלוב. לא עזרו בקשותיי וניסיונותיי להסביר לו שטייפון הוא כמו גור לברדור, הוא פשוט סירב ולא הייתה לי ברירה, הרמתי את ידי ומכתפי קפץ טייפון אליה, הבטתי בעיניו והבזקתי לו ש... והוא התרצה. קסמתי בשנייה כלוב סביבו והורשיתי לצאת ואיזו הפתעה, איזו שמחה, הוריי ומינרווה התינוקת המתינו לי ברציף.

זו הייתה חופשה מעולם אחר או יותר נכון ממימד אחר. נתתי לה את מתנתה של פרופסור מקגונגל, בובת סמרטוטים חמודה שאך הייתה מינרווה מתחילה לבכות מאיזה שהיא סיבה, הבובה הייתה מתחילה לרקוד לפניה ומינרווה אחותי התאהבה בבובה ולא נפרדה ממנה וגם שנים מאוחר יותר, כשגדלנו ובגרנו, עת חשה הבובה שמצב רוחה של אחותי אינו כתמול שלשום, הייתה מתחילה לרקד לפניה, מצהילה את מצב רוחה ודבר נוסף היה בבובה, לחש הגנה חזק על אחותי אבל סוד זה נשמר ביני לבין פרופסור מקגונגל כי לצערי, אחותי הייתה נעדרת כוחות קסם, שלא לומר מוגלגית ואני ללא ספק הייתי רגוע יותר. גם המובייל עם הצורות השונות שקיבלה מדראקו מצא חן בעיניה בעודו תלוי בסרט על עגלתה והייתה מכה בו לעיתים בידיה לעיתים ברגליה ולמרות שאסור היה לקסום קסמים בחופשה, הייתי מרחיף אותה ומשחק איתה שעות ארוכות והחיוך שלה בעודה מרחפת לה... עד היום אני נזכר בו ומעלה בי דמעות.

בוקר אחד במהלך החופשה, בעודנו אוכלים את ארוחת הבוקר, צלצל הטלפון ועניתי.

"בן?" שמעתי קול מוכר.

"מדבר".

"זאת הרמיוני, אנחנו בסביבה, נוכל לקפוץ אליך לביקור קצר".

"שנייה הרמיוני" אמרתי ושאלתי את רשות הוריי שהסכימו מייד.

"בסדר, תוכלו להגיע אבל מי זה אנחנו?"

"הארי, רון ואני".

"בשמחה" אמרתי, "איפה אתם עכשיו?"

"בתחנת הרכבת של אנפילד"

"טוב, זה קצת רחוק ברגל".

"בן" התערב אבי שהקשיב לשיחה,"נוכל לאסוף אותם מהרכבת".

"כן? נוכל? אתה מוכן?" והוא רק חייך, ניגש אלי,העביר את ידו בשערי, "בוא" אמר ובעודו לוקח את מפתחות הרכב עדכנתי את הרמיוני שאנחנו באים לקחת אותם. כבר מרחוק עת קרבנו עם הרכב זיהיתי אותם וביקשתי מאבי שיאט וממש כשהיינו קרובים אליהם, עיגלתי את ידי סביב פי והתחלתי בקול עמום לקרוא "גריפינדור, גריפינדור, גריפינדור" ושמחת הפגישה הייתה מרנינה, חיבוקים נשיקות אבל רק להרמיוני וכשנכנסנו לרכב, התעקשתי שהרמיוני תשב מקדימה בעוד רון, הארי ואני מאחור. הצגתי אותם בפני אבי והפלגנו לדרכנו תוך שהרמיוני מתנצלת בפני אבי שהם התכוונו לקחת מונית ולא רצו להטריח אף אחד אז אבי פנה אליה בחיוך ואמר "ושלא אוכל להשוויץ עם מכוניתי החדשה" ופרץ בצחוק, "זה בסדר" אמר "וגם אחזיר אתכם, איך זה?" והיא הודתה לו. תוך דקות ספורות הגענו לבית. השעות חלפו ביעף ואימי ממש אילצה אותם להישאר לצהריים. אחרי הארוחה אבי הקפיץ אותם לרכבת, הם נסעו לדרכם ואבי ואני חזרנו הביתה. הוריי מאוד התרשמו מחברי ואז גם נודע לנו על החברות בין אבי לאבא של רון. מה שהוריי לא ידעו שלביקור הזה הייתה תכלית מסוימת. הוריי ואחותי פרשו לשנת הצהריים ואני הייתי מודאג.

הם ידעו שאני הנזיר המתבודד של הוגוורטס וספרו לי את עלילותיהם בכול התקופה האחרונה, על אבן החכמים, על הפריצה לבנק הקוסמים, על ניסיונו של סנייפ לשים את ידו על האבן ומה משמעותה של האבן ללורד האופל, על משחק הקווידיץ' בו ניסו לפגוע בהארי, על גלימת ההעלמות, על השיחה שהארי שמע בין פרופסור סנייפ לקווירל ועל הדאגה לשלומו של הארי. גם שמו של דראקו עלה בשיחה ומה שלא נאמר שם אבל בצבץ בין השורות הייתה ממש תחינה מצידם, תחינה שאעמוד לצידם. ידעתי מה אני אמור לעשות אבל לא היה זה קסם פשוט. זה לא היה הרחפה של תינוקת כמה סנטימטרים מעל הרצפה, זה היה אחד הכשפים היותר מורכבים, זה שדמבלדור לימד אותי, ביאור והלטת ההכרה. לא נזקקתי לו כדי לחטט בראשו של הארי אלא רק להתכוונן לתדר בו מוחו עובד ולחוש אותו במידה והוא עומד בפני סכנה ממשית והחלטתי שאפעיל את כשף הלגילימנס ללא רשותו וללא ידיעתו אבל זאת רק בתחומי הוגוורטס.

חזרה לשגרה?

החופשה הסתיימה וחזרנו לשגרה, הפעלתי על הארי את כשף ביאור ההכרה לשניות מעטות בעודו ישן, הוא זע בשנתו אך הצלחתי שלא להעירו וכבר הייתי מעט יותר רגוע. אימת בחינות סוף השנה קרבו במהירות מטורפת כך שהרוגבי כבר כמעט ולא שוחק ואני נאלצתי להיבחן בכול מקצועות החובה, גם באלו שקיבלתי מדמבלדור פטור מהשתתפות בשיעורים  וגם בכול מקצועות הבחירה והייתי בטירוף מוחלט אם כי, על המפגשים עם דמבלדור עצמו לא יכולתי לוותר ורשימת הספרים המוגבלים שנותרו לי הלכה ופחתה ולבסוף נשאר רק ספר אחד וספר זה אפילו לא היה ברשימת הספרים המוגבלים, הוא היה שמור בלשכתו של דמבלדור, מוגן בכשף.

"זה הספר האחרון בן ואולי החשוב מכולם ואני די מהסס אם לתת לך לקרוא בו מאחר ואתה עדיין כה צעיר והחשש שלי שהספר הזה ישגע אותך".

"אחרי ההקדמה הזאת" אמרתי, "זה ישגע אותי אם לא אלמד אותו"

הוא חשב לרגע ואמר, "אני מסכים בשלושה תנאים. היו ספרים מרשימת המוגבלים שקראת בלי שהייתי נוכח איתך כאן, הספר הזה אך ורק בנוכחותי. התנאי השני הוא שבאם תראה סימני שיגעון, טירוף, חוסר שליטה עצמית או כול סימפטום של אובדן שפיות הדעת, תרשה לי להשתמש נגדך בכישוף 'פטריפיקוס טוטאלוס' ואאלץ להעביר אותך לבית החולים סינט מנגוס להמשך טיפול, אני ממש לא יכול לקחת סיכונים איתך".

"אני מבין ואני מסכים".

"טוב והתנאי השלישי הוא שלא יותר מחצי שעה בכול פעם"

"חצי שעה? זה כלום".

"בן, חצי שעה בכול פעם או כלום".

"טוב" אמרתי באכזבה, "חצי שעה".

"הינה, אסיר מעליו את כישוף ההגנה" ודמבלדור הושיט את שרביטו וחולל איתו מין שרטוט מוזר ומוכר לי להחריד באופן שלא יכולתי להסביר ודמבלדור הושיט לי את הספר בעודו הופך שעון חול ומכשף אותו שיצלצל בתום מחצית השעה. אחזתי בשתי ידי את הספר וחמימות נעימה פשטה בגופי, פתחתי אותו והתחלתי לקרוא כשבזמן מסוים על פי דברי דמבלדור בדיעבד, עצמתי את עיני, חייכתי וקצות אצבעותיי ריחפו על הכתוב, מעבירות דף אחרי דף מרפרפות, לעיתים נעצרות, לעיתים מצחי מתקמט גביני עיני מצטמצמים ואני ממשיך ברפרוף ושעון החול צלצל והתעוררתי משרעפיי.

"איך אתה מרגיש?" שאל

"מצוין" עניתי ואז תיאר לי את התנהגותי במהלך מחצית השעה האחרונה וחייכתי אליו.

"מדוע אתה מחייך?" שאל בעודו אוחז בשרביטו במצב הכן, ואני רואה את המחשבות החולפות בראשו, חושש אולי לקיתי בשיטיון, אולי בגלל זה אני מחייך.

"זה לא שיטיון" אמרתי לו, מותיר אותו נדהם, איך קראתי את מחשבותיו ללא הלחש המתאים.

"אין לי הסבר למה שאומר לך מייד אבל אלבוס, והייתה זו הפעם הראשונה שקראתי לו בשמו הפרטי, כשווה בין שווים. אבל הספר הזה נכתב על ידי. אני לא יודע מתי, אני לא יודע באיזה גלגול אבל אני כתבתי את הספר הזה ורפרוף האצבעות על הכתוב הזכיר לי את התחושות שליוו אותי בעת הכתיבה. בטובך, זוכר מה שם המחבר?"

"נימו משהו".

"נימו בָּג'ין מָנדֶד ובהיפוך אותיות בנג'מין דימונד" ודמבלדור התעלף.

השארתי אותו בעלפונו בעודי מניח את שתי ידי על הספר, הבזק חד עובר בראשי ותכולת הספר נספגה בי. הזיתי מעט מים על פניו ודמבלדור התעורר לאיטו מעלפונו. עזרתי לו להתיישב בכיסאו והחלפנו מבטים.

מזגתי לו מבקבוק הקוניאק שהיה על המדף והוא רוקן את הכוס בלגימה אחת.

"אז מה אתה בן, או מי אתה?"

"ההנחה היחידה שעולה בראשי היא שאני גלגול של איזה קוסם מהעבר".

"אבל הכוחות שלך... הם ממש לא מוגבלים... אני מכיר את היסטורית כול הקוסמים הידועים יותר ופחות... לאף אחד מהם לא היו את הכוחות שלך,,, גם לא למייסדי בית הספר ובית הספר כבר קיים למעלה מאלף שנים".

"זו האניגמה האמיתית שאני מתמודד איתה" אמרתי, "קראתי כול כך הרבה, למדתי כול כך הרבה ואני עדיין מרגיש שמשהו חסר, כאילו החתיכה האחרונה במרכז הפאזל שבלעדיה הפאזל חסר משמעות והחתיכה החסרה היא זו שתיתן את המשמעות לכול התמונה, אתה מבין על מה אני מדבר?"

"אני מבין" אמר, "אני מבין טוב מאוד ואני חושש שאני מחזיק בחתיכה האחרונה".

"על מה אתה מדבר?"

"יש עוד ספר, זה ספר שהתגלגל במשך מאות אם לא יותר שנים בין קוסמים, בתי ספר לקוסמים בכול העולם אפילו אצל מומחים מוגלגים ולפני כמאתיים שנה נחת בהוגוורטס מהסיבה היחידה שהכותרת שלו והכותרת שלו בלבד, רשומה בדפוס אנגלי עתיק אבל מה רשום בכותרת, איש לא הצליח לפענח וגם שפת הספר עצמו..." והוא הניד את ראשו לצדדים.

"אוכל לראות את הספר?" שאלתי.

"זה עלול לקחת קצת זמן מאחר ושחרור הספר מהקסמים שמגנים עליו הוא תהליך ארוך ומתיש"

"אולי אוכל לעזור בזה?" אמרתי.

"הוא מוחבא במגירה סודית, בתחתית הכפולה של כלוב עוף החול".  

"תן לי להתרכז רגע" אמרתי בעודי נועץ מבט מרוכז בכלוב המוזהב, כמה דקות, שלפתי את שרביטי ואל מול הכלוב המוזהב שרטטי משהו שנצץ באור אדום בעוד עם ידי השמאלית הולכתי אותו אל התחתית הכפולה. קול נפץ חלש נשמע ומגירה נשלפה מתחתית הכלוב. דמבלדור רצה לגשת ולהוציא את הספר אך עצרתי אותו תוך שאני ממשיך להניע את כף ידי השמאלית כאילו לצלילי מוזיקה נעלמת והספר התרומם מהמגירה והחל לרחף מולי. הוא היה עטוף ביריעת עור ישנה למראה והמשכתי להניע את כף ידי. היריעה נפתחה, חושפת את הספר, ממשיכה לרחף לה בחלל הלשכה והספר נחת בידי.

כריכת עץ ואותיות של אנגלית עתיקה, חרוטות בה.

קרבתי אלי את הספר והרחתי אותו

"כריכה מקליפת עץ אלון" אמרתי בעודי בוהה בכתוב דקות ארוכות.

"ואתה מבין מה כתוב שם?" שאל דמבלדור

"כן, אני מבין"

"באיזו שפה זה כתוב?"

"דרואידית" אמרתי, "דרואידית עתיקה".

"ואתה מסוגל לקרוא מה כתוב?"

"אנ דיאון, אנ דיאומאך, אנ סגיאט'"

"והמשמעות?"

"לשלושת המילים משמעות דומה אבל עם ניואנסים. אן דיאון משמעותו 'המגן' כמו המילה האנגלית 'פרוטקטור'. אנ דיאומאך משמעותו 'השומר' והמילה האנגלית הינה  גארדיאן ו'אן סגיאט' משמעותה מגן כמו המילה האנגלית 'שילד' ונראה לי שאני מתחיל להבין".

"נראה לי שגם אני" אמר דמבלדור.

"תרשה לי להישאר בלשכה שלך?" שאלתי, "לא הייתי רוצה להוציא מכאן את הספר".

"כן, וודאי ואני מניח שלא תזדקק לי".

"אני מניח שלא".

"טוב, אשאיר אותך כאן" אמר ויצא מלשכתו מותיר אותי עם הספר וצללתי פנימה.

בשעת לילה מאוחרת או בשעת בוקר מוקדמת, סיימתי את הספר, מוחי כמרקחה, החתיכה האחרונה בפאזל נפלה למקומה והבנתי, הבנתי מי אני, מה אני ומה יעודי.

החזרתי את הספר למקומו, עטוף ביריעת העור ובכמה הבזקים, נעלתי את המגירה למקומה, מוגנת בקסם שלא הייתי מודע כלל שהיה ידוע לי ויצאתי מלשכתו של דמבלדור עושה את דרכי אל מחוץ לטירה, שקוע במחשבות.

עם אור ראשון חזרתי למעונות גריפינדור ושקעתי בשינה חסרת חלומות. היינו בשבוע שלאחר הבחינות, ממתינים לתוצאות כך ששעת ההשכמה הייתה פחות חשובה והמשכתי בשינה ולקראת הצהריים התעוררתי וכשהצטרפתי אל חבריי בשולחן גריפינדור, העקיצות כבר ריחפו. עם מי ביליתי את הלילה, איפה השתכרתי, האם הלכתי לאיבוד ביער האסור או אולי תפסתי איזו נסיעה עם אוטונוס הלילה, בקיצור, לא חסכו ממני ואני רק חייכתי והתמקדתי באוכל ולכשסיימתי אמרתי מילה אחת, "רוגבי?" ויצאנו להשתולל בחוץ למרות שראשי היה במקום אחר לגמרי.

העימות

ועשיתי לי מנהג, כול יום, לאחר ארוחת  הערב, הייתי יוצא  אל מגרש הקווידיץ' לבדי עם כדור רוגבי ומתאמן לבד עם הכדור, הטלות מול קיר מזוויות שונות, ממרחקים שונים, פעם ביד ימין, פעם ביד שמאל בעוד ראשי שהיה טעון בתוכן הספר מעבד ומעבד וערב אחד, בעודי שקוע באותו אימון ועיבוד עצמי, משהו חלף בראשי.

סכנה, סכנה, סכנה

עצרתי הכול וניסיתי להתמקד.

זה היה במעמקי המרתפים של הוגוורטס, הארי היה שם עם עוד מישהו. לא, עם עוד שניים. לא עם עוד אחד. לא, עם עוד שניים.

האדם שזיהיתי בבירור עם הארי סב על מקומו... פרופסור קווירל ואני שומע אותו מדבר עם הארי כשלפתע מראשו הוא, מדבר קול נוסף ושתי עיני נפקחו בבעתה.

וולדרמורט.

הבזקתי  לדמבלדור והוא הבזיק לי מייד שהוא בדרכו למשרד הקוסמים בלונדון.

"וולדרמורט בהוגוורטס"

"אני חוזר"

"מתעתק למקום, בלתי נראה,עקוב אחרי"

"קיבלתי, כך אעשה"

העלמתי את עצמי והתעתקתי למרתף, ניצב בראש המדרגות כשהארי עומד על גרם מדרגות האבן, כמה מדרגות מתחתיי.

"הרוג אותו, הרוג  אותו" אני שומע את ראש וולדרמורט צורח לקווירל וקווירל במעוף מנסה להגיע אל הארי, שהיה משותק מאימה. לא חשבתי פעמיים ,הנפתי את כדור הרוגבי,  בעיטת מספרת מדויקת והכדור נחבט בפנים של קווירל.

"רוץ הארי, רוץ" הבזקתי לו אבל הוא לא זז והכדור בפנים אולי הפתיע מעט את  קווירל/ וולדרמורט אבל לא עצר אותו. הוא השתער על הארי מפילו ממקומו בעוד שתי ידיו מתהדקות על צווארו של הארי.

"הארי" הבזקתי לו בקול המרגיע ביותר שיכולתי "זה בן, אל תתנגד לו, אני איתך, רואה את ידיו החשופות, גע בהן בידיך שלך, גע בהן בידיך שלך" וכבהילוך איטי הארי הניח את ידיו על ידיו החשופות של קווירל שניסה לחנוק אותו למוות.

"הידיים... הידיים" התחיל קווירל לילל. הוא שחרר את צווארו של הארי בעודו בוהה בכפות ידיו שנראה היה כאילו עברו בכבשן לוהט, שרופות עד העצם ושוב נשמע הקול השני, 'הרוג אותו כבר' וקווירל הניף את ידו או מה שנותר ממנה והבזקתי להארי, "תפוס אותו בפניו ואל תרפה, גם אם ינסה להתחמק, אל תרפה מפניו" והארי פעל, וכמה שקווירל ניסה להימנע ולהימלט ממגעו כך הארי נצמד אליו יותר ויותר כמו עלוקה וקווירל בצריחות איומות, נשרף בעודו חי. הוא התמוטט על הרצפה, גופה חרוכה מתפוררת בעוד הארי נותר עומד כשלפתע מתוך ערמת האפר שפעם הייתה פרופסור קווירל, התאבכה דמות, זעקה מקפיאת דם נשמעה ומה שנשאר מוולדרמורט, חלף כרוח רפאים דרך גופו של הארי ונעלם מותיר את הארי חסר הכרה ועוד הספקתי להבזיק אליו לחש הרחפה ממש לפני שהתמוטט על מדרגות האבן. חזרתי אל דמותי ובמהירות ניגשתי אליו, בודק את מצבו כשחשתי שיש מישהו מאחוריי. במהירות הבזק סבתי, שרביטי בידי ולחש האבדה קדברה כבר במוחי...

אלבוס דמבלדור

"איך הילד?" שאל דמבלדור

"הוא יחיה, אבל הוא יצטרך קצת זמן להתאושש" ועדכנתי אותו לגבי ההתרחשויות שאירעו. הוא הניד בראשו, "בוא, ניקח אותו למרפאה, אני רואה שהוא מורחף".

"כן, חששתי שייפגע אם יתמוטט על מדרגות האבן" ודמבלדור הביט בי בהערכה, "טוב, למרפאה".

"לא עדיף שאתעתק איתו לשם?"

"אתה מכיר את המרפאה?"

"לא".

"וגם לא ארצה לגרום לגברת פומפרי התקף לב. הוא לא בסכנת חיים אז בוא נעשה זאת בדרך הישנה והטובה".

"אבל רק עוד רגע אחד" ועם השרביט הפעלתי על הארי חסר ההכרה את כשף הזיכרון, 'אובליוויאטה' ודמבלדור הביט בי במבט שואל.

"אני רק משנה לו מעט את הזיכרון, מוציא את עצמי ממנו"

"למה?"

"מסיבותיי. שהוא יקבל את כול הקרדיט, הוא סבל מספיק וגם, הוא ממש כמעט מוקצה בבית שלנו בגלל אובדן הנקודות ואם תוכל לעשות משהו בקשר לנקודות, אני אהיה אסיר תודה"

"תשאיר את זה לי" חייך וקרץ אלי

"טוב, הגענו, אני משאיר אותו בידיך, אז ביי"

"אבל בן" אמר דמבלדור, "אנחנו עוד צריכים לדבר".

"אני יודע, אני עדיין מעבד את החומר, אודיע לך כשאהיה מוכן" ופניתי לדרכי.

זה לקח להארי כמה ימים להתאושש כשרון והרמיוני מבקרים אותו בכול הזדמנות שיכלו במרפאה וכך גם דמבלדור והאגריד שסיים להכין לו את אלבום התמונות של הוריו והביאו כמתנת החלמה ואני הדרתי את רגלי משם והערב הגדול הגיע, סעודת סוף השנה והענקת גביע הבית. האולם היה מלא מפה לפה כשלפתע נפתחה הדלת והארי נכנס. דממה ובבת אחת כולם התחילו לדבר. עוד כמה דקות ופרופסור דמבלדור נכנס ושקט השתרר עת עלה על הבמה. גביע הבית היה אמור להגיע לסליט'רין כפי שקרה בשש השנים הקודמות אבל דמבלדור כיבד את הבטחתו אלי ורון, הרמיוני, הארי ונוויל זכו בנקודות ובסך הכול דמבלדור הפך את היוצרות ובית גריפינדור זכה בגביע הבית.

הסעודה החלה ואני הבזקתי לדמבלדור, "אני מוכן, עם תום הארוחה" ודמבלדור אישר לי במנוד ראש. סיימנו את הארוחה, התלמידים התפזרו למועדוניהם, המורים ללשכותיהם ועת חשתי שדמבלדור בלשכתו, התעתקתי אליו.

היעוד

ישבנו אחד מול השני על הכורסאות המרווחות כשהספר, ששחררתי ממסורותיו על השולחן ויריעת העור שעטפה אותו, מרחפת לה בחלל החדר.

"אני מוכן" אמר דמבלדור ואני השתהיתי קמעה.

"זה ברור לשנינו שאינני חוזר לכאן לשנת הלימודים הבאה" אמרתי.

"לצערי" אמר דמבלדור "ולמען האמת, עם הציונים שקיבלת, אינני חושב שעוד נוכל לתרום לך דבר מה".

"ולענייננו" אמרתי "אנחנו, הקוסמים מתנהלים על פי סדר קוסמי מסוים שנקבע לפני אלפי שנים על ידי הדרואידים. לנו אין שליטה עליו ולו יש שליטה עלינו וכשהוא חש שמשהו הולך להשתבש, הוא מפעיל את כוחותיו הוא וגורם ללידת קוסם שהוא בעצם רב מג ושתפקידו הוא להחזיר את הסדר על כנו. מסיבה זו כותרת הספר הינה השומר או המגן והנבחר הוא גלגול של הארכידרואיד הראשון שקבע את אותו סדר קוסמי".

"ואתה הנבחר?" אמר דמבלדור.

"לתקופה הנוכחית, כן".

"ווולדרמורט הוא ההפרעה לסדר הקוסמי?"

"הפרעה חמורה. היו הפרעות בעבר אבל אלו מתגמדות מולו ביכולת ובעוצמה שלו"

"אבל אתה רק ילד"

"כבר לא אלבוס, כבר לא" אמרתי בעודי חושף לפניו את דמותי האמיתית, שערי הלבן והארוך והזקן שכבר התחיל להתמלא וחזרתי לדמות הילד עם השיער השחור והקצר וללא חתימת שפם וזקן.

"מתי זה קרה?" שאל אותי נדהם.

"כשסיימתי את הספר"

"ואתה יודע מה מצפה לנו?"

"לצערי כן".

"ואתה תהיה שם עבורנו, נכון?"

"בערך".

"כלומר?"

"מצפות לכם שש שנים קשות אלבוס. בית הוגוורטס יצטרך להתמודד עם אירועים קשים ביותר, הארי צריך להתבגר ולהתעצם, ללמוד בטירוף את ההתגוננות מפני כוחות האופל, ללמוד להפיק את הפטרונוס, הרמיוני ורון שאינם נפרדים ממנו יצטרכו את כול כוחותיהם למאבק הסופי וכך גם אני. מצפות לארבעתנו שש שנים מפרכות כי בדיוק בעוד שש שנים יתרחש בהוגוורטס קרב הארמגדון של עולם הקוסמים. וכבר עכשיו אני אומר לך, אני לבדי לא אוכל להתמודד עם הרשע הטהור הזה, הארי לבדו גם לא יוכל אבל שנינו יחד נצליח להביס אותו".

"ולא הזכרת אותי בכול המאבק הזה, בקרב הארמגדון" ולא עניתי לו.

הוא לא ענה לי ולאחר כמה דקות אמר, "אני מבין".

"אני מצטער אלבוס" אמרתי, "רבים וטובים יאבדו, הוגוורטס תיהרס אבל תשוקם, הבתים יחזרו, פרופסור מקגונגל תהיה מנהלת הוגוורטס, נוויל יחליף את פרופסור ספראוט ואני אנהל את בית סליט'רין ובנוסף לשיקויים אני אהיה המורה להתגוננות מכוחות האופל וכראש בית סליט'רין, אמחץ כול מחשבה וולדרמורטית שתתעורר אצל תלמידי ובעתיד הדי רחוק, אני אנהל את הוגוורטס"

"אז צלחת גם את החוג לניבוי עתידות" אמר.

"זה לא שאני אדע את מהלך העניינים ברמה יומית, יש לי מושג כללי אבל, עוד כוחות בוחשים בקלחת הרותחת הזו ובדרך כלל אחוז האמת בניבוי שלנו הוא גבוה אבל לא אבסולוטי".

"אמרת שמצפות לארבעתכם כמה שנים קשות אז אני יכול לשער שהארי הרמיוני ורון ימשיכו כאן ואתה?"

"כשאסיים כאן, אסע להוריי ועם סיום החופש הגדול, פני למקום אחר, לצור הולדת המורשת הדרואידית, אתר יצירת הסדר הקוסמי וקבר הארכידרואיד".

"ואיפה זה? תוכל לספר?"

"אזקבאן" ועיניו של דמבלדור נפקחו לרווחה.

"לא לבית הסוהר" צחקתי ,"לאטלנטיס שבנויה עמוק עמוק מתחתיו, אי שם".

"ואתה מבטיח לי שתהיה שם בשביל הארי? בקרב האחרון?"

"אני אהיה שם, בלתי נראה אך כוחו של שרביטו של הארי יתוגבר בכוחו של שרביטי שלי ועוצמות ותעוזות הנפש של שנינו יתאחדו כמקור האנרגיה לשרביטים ולהפלתו של לורד הרשע, וולדרמורט".

"ואתה מבטיח?" שאל שוב ובהינף יד, שוב הופעתי בפניו בחזותי הדרואידית ואמרתי משפט בשפה שלא הבין, בעוצמה כזו, שהאורות בטירה התעממו למשך דקות ארוכות.

"זו הייתה שבועה דרואידית שאין ממנה חזרה" אמרתי והוא רק הושיט את ידו ולחץ את ידי בחום.

"ומה לגבי הספר, שנפקיד אותו באחת הכספות בגרינגוטס?" שאל.

"לא" עניתי "נשאיר אותו במקומו הנוכחי, הוא יהיה מוגן בקסם עתיק שרק הנבחרים, הפרוטקטורים, גלגולי הארכידרואיד יהיו מסוגלים להתמודד איתו".

"ויום אחד זו תהיה לשכתך, יום אחד אתה תשב כאן".

"והלוואי ולא היינו נאלצים להגיע למצב הזה".

נפרדתי ממנו לשלום בעודי חוזר לדמות הילד. התעתקתי אל הינשופייה, הבזקתי לטייפון, התרחקנו מעט מהטירה, זינקתי אל האוויר דואה לי על רוחות הלילה הצונן מלווה בטייפון בעוד שרביטי המעופף מאיר את דרכנו, צופים על הוגוורטס מעל, מנסה לשמר בזיכרוני את התמונה ודרך חלון פתוח במגדל גריפינדור, נחתי במיטתי, השרביט התמקם תחת הכרית וטייפון נחת על מסעד המיטה, מעל ראשי ער לכול, שומר עלי.   

הפרק שלך

הפרק הקודם