הראשון מאז ומעולם

בס"ד

המזל המחורבן שלי בהחלט לא החליט להשתנות. פקחתי את עיני וראיתי לצערי את ויל.
"תקשיב, בן אדם! אני לא צוחק. קיבלתי את המכתב ההוא בטעות. אני לא קוסם ואני לא אמור ליהיות כאן" ממש נכנסתי לפאניקה. "יש לך דרך יותר מועילה לעזור לי מאשר לצבוט אותי?"
"אתה בטוח שאתה רציני? אתה באמת מוגל על הרכבת להוגוורטס?"
"מוגל?"
"אדם בלי כוחות קסם" הוא ענה בידענות
"כן אני מוגל. ואין לי מושג מה אני הולך לעשות כשאני יגיע לבית ספר הארור הזה!" עניתי בתסכול
"וואו, אתה נראה לי המוגל הראשון שהולך להגיע להוגוורטס... אתה לא עובד עלי נכון?" הוא אמר ספק מתרשם ספק מבוהל.
"אני יכול להשבע ביקר לי שאני לא עובד עליך"
"אתה יכול, זה לא אומר שאתה באמת נשבע"
"אני נשבע לך! בחיי, תאמין לי!" התפרצתי עליו. לבן אדם יש אפס קליטה!
"אוקיי, אני מקווה שאני יכול לעזור לך. וואלה שאני חושב על זה, זה יום המזל שלך!"
"מה?" התחלתי להתבלבל.
"עד כמה הסיכויים מאחד עד עשר שבידיוק הילד שבגללו התבלבלו במכתב ובגללו אתה יודע על הקוסמים יהיה איתך ברכבת?"
"הסיכויים שואפים לאפס, אבל הינה אתה כאן" אמרתי במרירות
"וכמה לדעתך מאחד עד עשר יש סיכוי שבידיוק הילד הזה הוא בן של פרופסור מאד בכיר בהוגוורטס והפרופסור יעזור לך לחזור הביתה או יותר טוב, ללמוד בבית הספר למרות שאתה מוגל?"
"אין סיכוי," אמרתי בנימה יבשה, "אין סיכוי שיש לי מזל כזה"
"לכן, הקדמתי ואמרתי שזהו יום המזל שלך!" אמר ויל בחיוך "אבא שלי הוא פרופסור לשיקויים, אני בטוח שהוא ישמח לעזור לך" ויל חייך
"אתה עובד עלי!" אמרתי עם שמץ של תקווה בקולי. "תגיד, יהיה סיכוי שאני יהיה בבית הספר הזה למרות שאני לא קוסם"
"מאד הגיוני, אבל לא יעזור לך השיעורים שם אם אתה לא קוסם, אז אולי אתה יודע, תישאר כדי תעזור לשרת, פילץ' "
"זה לא מחמאה, אני מניח"
"לא, אבל אם יש לך סיכוי כלשהו להישאר בהוגוורטס זה נראה הסיכוי הכי טוב שלך..."
"אז איפה אבא שלך?" שאלתי אותו
"באחד התאים, עם עוד שני פרופסורים"
"עכשיו אני מבין למה בחרת להתיישב כאן" אמרתי, והוא הנהן כמאשר.
ושנינו יצאנו מהתא, והלכנו כשויל בראש, לעבר הפרופסור המבוקש.
מצאנו אותו באחד התאים הראשונים ברכבת.
ויל דפק בנימוס וניכנס לתא גורר אותי אחריו.
"הי אבא" אמר ויל לאביו, אדם דווקא גבוה, שלא כמו ויל. אך עם אותם עיניים ירוקות עדינות.
"הי נויל" נופף ויל לאדם הנוסף שהיה בתא. והנהן לקוסם השלישי. כנראה הוא יותר מקורב לנויל ההוא מאשר לפרופסור השלישי.
"ויל, מול חברים אתה צריך לקרוא לי פרופסור לונגבוטם, אוקיי?!" הוא אמר משועשע אך עם רציניות בקולו, שלא יחשבו שהוא צחק.
"מה קורה ויל?" שאל אותו אביו "אמרת שאתה לא רוצה לשבת בתא שטעון באנרגיה פרופסורית" הוא הזכיר לו.
"רק רציתי לבקש את עזרתך בישביל טום, ילד ממש נחמד שהכרתי ברכבת" ויל הציג אותי.
"הי" אמרתי חלושות.
"מה אני יכול לעזור לכם?" שאל אביו של ויל.
"אוקיי, תתכונן למשהו מופרך" הכין אותו בנו, ואז גולל בפניו את סיפורי.
"זה מתיחה כלשהי?" שאל נויל אותי ואת ויל
"האפשרות הזאת עלתה לדיון, אבל לא. השתכנעתי בסוף שזה לא מתיחה. הוא מוגל ברכבת של קוסמים. הזוי לחלוטין. אבל זה נכון" אמר ויל.
"כשנגיע להוגוורטס, ניקח אותך לפרופסור מקגונגל. ונראה אם אתה נשאר בבית הספר או חוזר הביתה." אמר אביו של ויל, ואז הוסיף "לא לפני שאנחנו שולחים מכתב להוריך המיידע אותם על מעשיך"
החוורתי. זהו. אני גמור. ההורים שלי ייענו אותי למוות אחרי שיגלו מה עשיתי.
"אבל למה אתם תיידעו אותם רק במה שאני עשיתי, תיידעו אותם גם במה שאתם עשיתם, אם לא הטעות שלכם, הייתי עכשיו במקום אחר לגמרי" רטנתי.
"נגיע להוגוורטס ואז נדבר על הכל עם המנהלת." אמר הפרופסור באדישות. איך הוא יכול ליהיות כל כך אדיש למצב?
בישבילי, השיחה נגמרה כאן. אנחנו נגיע לשם, נדבר עם הפרופסור מקגונגל הזאתי, והכל יהיה טוב. הסתובבתי ויצאתי. ואז קלטתי שויל עדיין בתא. כן, לא יפה מצידי, אבל נעצרתי והאזנתי.
"אה... אבא" ויל אמר בהיסוס "מהטעויות הגורל השתנה. בזכות הטעות יוחזר מה שנקנה. בדמיהם של הקוסמים אשר בהם נקנה הדבר. יעשה מלאכה שתשנה את המחר."  הוא אמר בקול מתוח. לא הבנתי באיזה קטע הוא נשאר שם ומצטט בלדה.
"יופי שאתה יודע את זה בעל פה ויל, אבל לא היית חייב להזכיר את זה" רטן נויל. או פרופסור לונגבוטם, מה שתרצו.
"זה מדכא" אמר הפרופסור השלישי בסיכום.
"זה יכול ליהיות קשור, אבל בואו נסתמך על מזלנו הטוב, ונקווה שזה לא קשור" אמר אביו של ויל. לאחר כמה שניות, ויל יצא משם רועד.
הסתכלתי מרותק (אולי מידיי) בנוף בחלון, מנסה להסוות את זה שהאזנתי. מנסה במקביל גם להסתיר את הפחד. אני ממש מקווה שויל לא קלט ששמעתי את השיחה הקצרצרה שהתנהלה בתא הטעון באנרגיה פרופסורית. אבל אני חייב להודות שאם ויל לא קלט שהאזנתי, וחשב שכל הזמן הזה הייתי מרותק לחלון, הוא ממש דפוק. למה שהוא יקנה את זה שאני מרותק לחלון? מי לעזאזל נהנה מנוף?!

התחלנו ללכת חזרה ומכיוון התא, שמענו את נויל שואל "מאיפה ויל יודע את השורות האלו?"
עשיתי את עצמי שלא שמעתי את השאלה של נויל. ויל לעומת זאת לא ניסה להסתיר שהוא שמע. הוא ניער את ראשו כאילו נזכר ביום ששמע את השורות שאותן ציטט, והוא מנסה להעיף את הזיכרון הזה מראשו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא