החלטת הגורל

אנבת' נראתה כמי שעוד שניה תחטיף אגרוף לגברת מקגונגל הזאתי, בזמן שהלכנו אחריה ועברנו את המחסום המכושף.
הפרופסור לא נראתה יותר שונה ממנה. היה נראה שהיא חושדת בנו, ויותר מזה: היא נראתה מופתעת מאוד מבעד למסכה הקשוחה שלה.
איך אני מצליח לזהות את זה? אתם מדברים עם מי שהיה לצד ניקו די אנג'לו הרבה יותר מדי זמן.
כשהגענו לדלתות הטירה העצומה, הפרופסור נעצרה והוציאה את המקל שלה.
היא טפחה על הדלתות והן, כמו בקסם, נפתחו.
בזמן שהיא הובילה אותנו במסדרונות עצומים, עם מדרגות זזות (לא כאלה כמו בקניון, הן ממש ריחפו ממקום למקום!) שאלתי את הרמיוני משהו שהשתוקקתי לדעת כבר הרבה זמן:
"תגידי, מה הקטע של המקלות האלה?"
היא חייכה ואמרה בנועם: "אלה שרביטים. איתם אנחנו מבצעים את הקסמים והלחשים"
"לחשים? מה, אתם עושים הוקוס פוקוס וכאלה?" שאלתי בבלבול.
היא צחקה, ונתנה לי את השרביט שלה.
"תגיד 'לומוס'. אבל עם המון כוונה, ותניע את השרביט ככה:"
היא החזיקה בכף ידי והניעה אותה במעגל.
עברה בי צמרמורת והרגשתי איך אני מסמיק.
אנבת' הביטה בי בזעם, אז ישר ניתקתי את ידי מהרמיוני, כאילו עבר בי זרם חשמלי.
"מה קרה?" שאל הארי, שצעד לצידנו ועד עכשיו דיבר עם רון.
"כלום. הכל טוב" אמרה אנבת' במקומי.
הנהנתי בראשי לאישור, ופניתי חזרה אל הרמיוני, בעודי מתעלם מלחישותיה של אנבת' שהיא צריכה לדבר איתי.
"הנה," הושטתי את ידי אל הרמיוני, והיא חזרה לאחוז בה.
"אוקיי. עכשיו תגיד לומוס" היא אמרה.
"לומוס" אמרתי, ולהפתעתי, בקצה המקל הופיע כדור אור קטן.
"וואו" אמרתי בפה פעור.
"בשם תחתוניו של מרלין!" צווחה הרמיוני לפתע, "זה לא.... פרד?!"
היא הביטה בקצה המסדרון במבט מזועזע.
רון והארי נעצרו בפתאומיות.
הרגשתי כאילו נכנסתי לרגע אישי, כשראיתי את עינייו של רון מתמלאות דמעות, ואת הארי מעודד אותו בשקט.
מקגונגל הביטה בהם בעצב, וגם היא ניגשה לעודד את רון, כשהרמיוני עדיין עומדת בהלם באמצע המסדרון.
"זה לא יכול להיות הוא. לא" לחש רון.
התרכזתי. ראיתי שאנבת' עושה כמוני.
לאחר דקה, שנינו הבנו.
"אני לא יודע מי זה פרד," אמרתי. "אבל זה לא הוא. זה עירפול."
רון הסתכל עליי במבט משונה, והיה נראה כאילו הוא חושב באיזה מקום האגרוף שלו יותר יכאיב לי.
אבל הוא רק שאל:
"איך אתה יודע?"
"טוב, כי, אני מכיר את העירפול. תנסו גם אתם! נסו להתרכז, להסתכל טוב, מה אתם רואים?"
"את פרד" אמר הארי בביטול.
"אוך נו. בני תמותה-" 'מטופשים' השלמתי בראשי, אבל לא רציתי לפגוע בהם, אז לא אמרתי את זה.
"מי שמדבר" סינן רון, "מוגל אידיוט, אוכל מוות מטומטם! אתה בטח גם אוהב את אמברידג', לא?"
"רון, תרגע" הורתה הפרופסור.
זה לא הוגן! להם היא קוראת בשמות פרטיים, ולנו לא??
"אני לא ארגע!" הוא צרח, והרמיוני, שחיבקה אותו, נרתעה לאחור.
"הוא, הוא אומר שפרד לא אמיתי! הוא לא מכבד אותו!" דמעות זלגו על לחיו.
"אבל רון," לחשה הרמיוני. "פרסי צודק. פרד באמת לא שם. תתרכז."
רון נשם ארוכות, והביט בלכאורה, פרד.
"אני עדיין רואה את פרד." הוא אמר לאחר דקה ארוכה.
"אני מצטער רון," הארי אמר. "גם אני כבר לא רואה את פרד."
רון הביט בפרופסור.
"תגידי להם!" קולו רעד. "תגידי להם שהוא באמת שם!"
אך הפרופסור הסתכלה עליו בעצב. גם אם לא הייתה אומרת, ממבטה אפשר היה להבין שגם היא גברה על העירפול.
"אתם יודעים מה?" אמרתי כדי להפר את השתיקה הקודרת, "אני חושב שמישהו עשה את זה. אם נגלה מי זה, נוכל לכסח אותו במכות ו-"
רון היה אדום עכשיו לגמרי. הוא הניף את שרביטו ואז...
היה פיצוץ.
עשן התפזר בכל מקום, ואבק היתמר מעלה.
השתעלתי, וחיפשתי בידי את אנבת'.
לבסוף, הרגשתי בשיערה הרך, ומשכתי אותה אליי, כדי להגן עליה.
חיבקתי אותה, וגוננתי עליה בגופי.
העשן נמוג, אך עדיין לא יכולתי לראות כלום.
המשכתי לחבק את אנבת' אליי, כששמעתי אותה מימיני, בקול שבור.
"פרסי..?"
ראייתי התבהרה, וראיתי את אנבת', עומדת מרחוק במבט פגוע.
רגע, אז אם זו לא אנבת', אז-
הורדתי את מבטי, וראיתי את הרמיוני נצמדת אליי בכוח.
זה היה מוזר, ברור, אך היה משהו נעים במגעה.
הארי הביט בנו בזעזוע, "הרמיוני, מה לעזאזל??"
הרחקתי אותה ממני ברגשות אשם, ובדקתי במבטי אם מישהו נפגע.
הפרופסור עמדה במרחק מה, ותיקנה בשרביטה את הקיר, שהיה שבור.
אנבת' הסתכלה עלי בזעם.
הארי הביט בנו בבלבול, שיערו היה אפור מהאבק שהתפזר.
ורון... הוא לא היה שם.
"אני... אני חשבתי שזו את." אמרתי, וחשבתי לעצמי בראש שאלו אחד הרגעים המביכים ביותר שהיו לי. והיו לי הרבה.
"איך אני יכולה להאמין לך?" אנבת' הסתכלה עליי בכאב.
"כי-" גמגמתי. "כי אנחנו חברים!"
"נכון. אתה, אתה צודק." היא אמרה לבסוף, ונראה היה שהיא אומרת את זה לעצמה יותר מאשר לי.
הרמיוני בינתיים התנתקה מאחיזתי, והמראה שיפר את הרגשתה של אנבת' ככל הנראה.
התקרבתי אל אנבת' ונשקתי לה בעדינות.
"אני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך. עברנו כל כך הרבה ביחד"
היא חייכה, וכבר הרגשתי יותר טוב.
אבל משם המצב רק הדרדר.
הארי הטיח בנו את המציאות.
"איפה רון?" הוא שאל.
הרמיוני הנידה בראשה.
"העירפול הזה נגע לו בנקודה מאוד רגישה." היא אמרה וראיתי את ידיה רועדות. התחלתי להבין את המצב בין הרמיוני ורון. לא שהיה לי אכפת, אבל... זה היה נראה כאילו הם חברים. זאת אומרת, מאוהבים. ממש מאוהבים! חולי אהבה! עיוורים מרוב שהם מאוהבים!
טוב... אולי קצת הגזמתי. הם פשוט היו מאוהבים קצת.
הפרופסור פנתה אלינו.
"יש לכם איך להסביר את זה? עירפול? פרד שמופיע משום מקום?"
"מי זה פרד?" שאלה אנבת'.
"זה אחיו הגדול של רון. הוא מת במלחמה נגד וולדמורט" הסביר הארי.
"וולדמורט?" איזה שם מזעזע. אפילו יותר מהרמיוני!
למרות, שכשאני חושב על זה עכשיו, הרמיוני זה לא שם *כל כך* נורא כשמתרגלים אליו.
"אתם לא יודעים מי זה וולדמורט? זה מסביר את זה..." לחשה מקגונגל, ספק לעצמה, ספק לנו.
"טוב." היא אמרה לאחר שתיקה מביכה, "בואו אחרי. הולכים להתייעץ עם המנהל."
"את לא המנהלת?" שאלה הרמיוני בהרמת גבה, אך היא עדיין הייתה סמוקה מהאירוע שהתרחש לפני דקות ספורות.
"נכון. אבל דמבלדור עוזר לי ברוב ההחלטות."
"דמבלדור עוזר לה? איזה תלותית" לחש הארי.
"לא יפה לדבר ככה!" הרמיוני גילגלה את עיניה.
הייתה לי תחושה ששיחות מהסוג הזה קוראות הרבה בין השניים.
הלכנו במשך כמה דקות, שבהלכן הסבירה לנו מקגונגל על הטירה.
אנבת' כמובן, הייתה בטוחה ששיננה עליה את כל החומר שקיים בעולם, אך לא ידעה את רוב הדברים שהפרופסור סיפרה לנו.
"רק שאלה קטנה," ביקשתי, כשעברנו דרך שטיח קיר.
זה היה מוזר, אבל הרבה פחות מכשראינו את המוני התמונות שהיו תלויות על כל שטח חשוף בקיר. והדמויות בתמונות זזו.
אני צרחתי כשראיתי אותן, אבל הארי והרמיוני נראו כאילו זה רגיל להם לגמרי לראות תמונות זזות.
"כן?" שאל הארי.
"למה אנחנו מסתובבים בתוך אחד מחמישים ושלושה פלאי תבל? זה לא אסור?"
הבנתי כבר שמשהו על טבעי בהם, אז לא חששתי לדבר איתם במושגים מהעולם שלנו.
"יש רק שבעה פלאי תבל" צחקה הרמיוני. "זה הוגוורטס, בית ספר לקוסמים ומכשפות"
אנבת' גלגלה את עינייה. "כן, ואנחנו חצילים. אין כזה דבר, קוסמים ומכשפות! רק האלים יכולים לעשות דברים 'אל טבעיים', והקטה היחידה שעושה קסמים"
"את טועה." הסתובבה אלינו מקגונגל. "הכנסו. הגענו"

הפרק הקודם