רוורס פולס

קמתי בבוקר והלכתי לבית ספר. זה היה עוד יום משעמם עד ההפסקה של השעה 10:45 שבה נכנסו דיפר ומייבל. הבריונים שמציקים ומרביצים לי ולפסיפקה בת דודתי. אני הייתי בלי משקפיים כי הם נשברו מכדור כדורסל בהפסקה הקודמת וראיתי קצת מטושטש אבל הייתי בטוח שדיפר ומייבל מחייכים חיוכים מרושעים. אחרי שנגמרה ההפסקה וגם שיעור היסטוריה יצאתי עם פסיפיקה להפסקה ואחרי שהלכנו קצת פתאום שמענו צחוק מרושע מאחורינו, וראינו שכל הילדים נעלמו ורק התאומים פייס מאחורינו.

אני ופסיפיקה הגבנו שונה לאיומים ולמכות של דיפר ומייבל, פסיפיקה משום מה תמיד קפאה ובהתה בהם ועוד שאני הייתי עוטה פרצוף כועס שפסיפיקה תמיד אמרה שהוא חמוד מכדי להיות מפחיד.

 דיפר אמר "אוי אוי אוי, גדעון הקטן מפחד, רוצה ללכת לקרוא לאמא" הוא אמר לי למרות שידע שאני יתום וההורים של פסיפיקה מגדלים אותי אצלם באוהל הטלפתיה שלהם.

לא יודע מאיפה היה לי את האומץ אבל מרוב כעס פשוט רצתי על דיפר ונתלתי עליו שהוא רק צחק. כשניסיתי להכות אותו הוא נגע בעניבה שלו ומייבל בקשת השיער שלה שתואמת לעניבה שלו והרגשתי איך אני מתרומם באויר והעצמות שלי ושל פסיפיקה מתעקמות בחוסר רצון בצורה שלא נראתה לי הגיונית אבל משום מה זה לא כאב וראיתי שפסיפיקה מחזיקה את היומן האדום שמצאה ביער אבל הפעם בגלוי ואמרה "לי יש יומן קסום ולכם אין, מה תעשו עכשיו, תבכו לאמא" הרעיון שלה עבד חלקית, הם שיחררו אותנו אבל לקחו לה את היומן שעליו צויירה כף רגל עם הספרה 3.

הפרק הקודם		הפרק הבא