עולמות מתנגשים

תודה לכל מי שהגיב ונרשם!

פרק 4

נ.מ פרסי

נסענו בשתיקה שלוותה מידי פעם בשאלה מצד האיש הג'ינג'י שהציג את עצמו בתור אדון וויזלי, ארתור, ואנחנו השתדלנו לענות במהירות בלי לפרט יותר מידי על העולם המשוגע שבו אנחנו חיים.
לבסוף הגענו לבית עקום וגבוה מאוד, העובדה שהוא עומד הייתה פלא בפני עצמו.

יצאנו מהמכונית לעבר חבורת אנשים שככול הנראה חיכתה לנו.
הייתה בניהם אישה מבוגרת, כנראה האמא, שני אחים ג'ינג'ים -בטח תאומים- שנראו אותו דבר, נער ונערה ג'ינג'ים גם הם – אחים ככול הנראה – נער כחוש עם משקפיים וצלקת מוזרה בצורת ברק על המצח ונערה עם שער חום ומתולתל מאוד.
הם נעמדו לפנינו והציגו את עצמם, האישה הייתה גברת וויזלי, אימם של כל הילדים הג'ינג'יים. התאומים שאמרו שקוראים להם פרד וג'ורג' הנערה אמרה בקול קטן שקוראים לה ג'יני והנער אמר ששמו רון. הילדה השנייה אמרה שהיא חברה, לא אחות, ושקוראים לה הרמיוני והילד עם הצלקת אמר שקוראים לו הארי ותקע בי מבט כועס.

"טוב, אז אחרי שהכרנו אחד את השני" פתחה גברת וויזלי "ומכיוון שאין לנו מספיק מקום לכולכם בבית, אתם תישנו בחוץ באוהל ומחר נלך לסמטת דיאגון לקנות ציוד לבית הספר" אמרה והביאה לנו אוהל להקים.

הקמנו את האוהל ונכנסנו אבל אני לא ציפיתי למה שראיתי, בתוך האוהל היה מטבח עם כיריים, תנור, מיקרוגל ומקרר. היו שם שני חדרי שינה, אחד לבנים ואחד לבנות, חדר שירותים ועוד סלון קטן לכולנו.
"זה כמו בית קטן" אמר פרנק בהתלהבות והייזל ופייפר כבר התחילו לסרוק את המקום
 "יש כאן פופקורן!" אמרה פייפר בהתלהבות והתחילה לזלול.
אחרי שהתמקמנו יצאנו לכיוון הבית של הוויזלים לארוחת ערב. נכנסנו הביתה וגם פה נפעמנו, הארוחה הכינה את עצמה, תפוחי האדמה קילפו את עצמם, הצלחות והסכינים נערכו על השולחן בעצמם ועוד, כל מה שהיה צריך זה רק לנופף בשרביט. התפלאתי איזה חיים קלים יש לקוסמים בזמן שאנחנו בקושי שורדים עד גיל 16.

התיישבנו לאכול.
"מה זה המקום הזה שאספתי אתכם ממנו?" שאל אדון וויזלי בהתלהבות
"זה מחנה הקיץ שלנו" ענתה אנבת' בלי לפרט יותר מידי.
"מי מההורים שלכם קוסם?" שאלה הרמיוני בהתעניינות ואני קיבלתי מהארי מבט זועם. "או שאתם מוגלגים?"
"מוגלגים?" שאל פרנק
"הכוונה לאנשים שאין להם כוחות קסם" הסבירה הרמיוני במהירות "לדוגמה ההורים שלי הם מוגלגים אבל אני מכשפה"
"אה, אני חושב שכולנו ילדים של מוגלגים" אמר ג'ייסון ואנחנו הנהנו בהסכמה, מה שלא היה נכון בכלל. אנחנו היינו הילדים של אנשים עם הרבה כוחות רבים משהקוסמים יכולים לדמיין, אבל לא היה כדאי להזכיר את זה.
"לא נכון" צעק הארי "סבא שלו הוא קוסם, קוסם מרושע" אמר בכעס והצביע עלי.
מה עשיתי לו לעזאזל?
"הארי, תירגע, הוא לא יודע" אמרה לו גברת וויזלי בחדות והוא התיישב בשולחן וחזר לאכול בכעס.
שאר הארוחה עברה בשקט ואנחנו הלכנו לאוהל לישון.

הפרק הקודם		הפרק הבא