ספר הג'ונגל - קא

כף רגל שחורה וגדולה פגעה בכוח באדמה כשהפנתר המהיר עבר בריצה על פני עדר הצבאים, מחפש צבי חלש כמטרה לארוחת צהריים. כשאחד הצבאים ראה אותו לבסוף, הוא פעה בפחד, וכל הצבאים האחרים מיהרו לברוח.
"לא לא" גנח בגירה, אבל לפני שהספיק בכלל לזנק על אחד מהם, כולם נעלמו.
הפנתר התיישב והשפיל את ראשו.
הוא מזדקן, והוא ידע את זה. כבר שבוע שהוא אוכל רק סנאים כי יכולות הצייד שלו נחלשות.
קול של פסיעות נשמע מאחוריו, ואפילו בלי להסתובב הוא זיהה את ההתנשמות הכבדה של חברו הזקן – בלו.
"לא הצלחתי לצוד כלום היום, אני כבר לא כמו שהייתי פעם..."
כל שערותיו סמרו בבת אחת כשהוא הסתובב. הזנב שלו עבר אל בין רגליו וזז מצד לצד בתנועות מהירות, והוא חשף את ניביו.
שירחן עמד מולו, אבל בשונה מבדרך כלל, הוא היה נראה שפוף ופצוע. היה ניכר שהשנים בגלות השפיעו עליו לרעה. שירחן היה רזה, וגופו רעד. פצע ארוך, מדמם ומלוכלך בצורת שריטה עבר מעל עינו, והמשיך אל אוזנו, שלא הייתה שם. שירחן עבר על החוק, ולמרות הגלות הוא חזר, ובגירה הופתע לגלות שהוא הראשון ששירחן בא לדבר איתו.
"שלום בגירה" הוא אמר בקולו הצרוד.
הפנתר לא החזיר תשובה ונשאר בעמדת קרב. הוא עקב אחרי כל תנועה של הטיגריס, בין אם זו הזזת זנב ובין אם נשימה קלה.
כל רגע יכול להיות מכריע, בגירה לא יכל לדעת בוודאות ששירחן פצוע מספיק בשביל להיות חסר הגנה. הטיגריס היה ידוע בתכסיסים שלו.
"אני זקוק לעזרתך" אמר שירחן, אבל זכה רק לצחוק גדול ומלגלג.
"אתה זקוק לעזרתי?" אמר בגירה. "במשך כל חייו של גור האדם אתה מנסה להרוג אותו, ועכשיו אתה חוזר אחרי עשר שנים, ומצפה שאני אעזור לך?"
בגירה צחק שוב.
"שכח מזה" הוא ענה, מביט עמוק בעיניו החומות של שירחן ללא פחד.
הטיגריס לא הרתיע אותו, הוא החליט שגם אם שירחן יתקוף, בגירה גם ככה במצב טוב יותר ממנו.
"בסדר" ענה שירחן.
בגירה עשה צעד אחורה מרוב הפתעה.
"מה?" הוא שאל, מבולבל. "אתה לא מתכוון להתעקש? או להתווכח איתי?"
"אני פשוט הולך לבקש משהו אחר" אמר הטיגריס, ובגירה חזר למצב כוננות.
"בגירה," הוא אמר. "הג'ונגל זקוק לעזרתך."

"קא, זה מטורף!!" אמר בגירה בכעס.
הנחשית העצומה זחלה לאט לאט מתוך המאורה שלה, לא מביטה בשני החתולים הגדולים שבאו להתייעץ איתה. הסביבה הייתה שונה מזו שבה נפגשו בגירה ושירחן, כאלןהאדמה הייתה בנויה הייטב לזחילתו של הנחש. העצים היו צפופים ומכוסים עלים מטפסים, וזה היה נהדר ללכידת עכברים קטנים שיצאו מביתם בחיפוש אחר אוכל.
"אנחנו לא יכולים להקשיב לו, הוא תמיד היה נגדינו!" אמר בגירה.
"אני הייתי נגד גור האדם, הג'ונגל הוא הבית שלי," ענה שירחן. "אני אציל אותו גם במחיר חיי, וזה בדיוק מה שניסיתי לעשות כשהבאתם לכאן את מוגלי!!"
"לא הייתה לך שום זכות, הוא היה זאב לכל דבר ועניין!" קולו של בגירה טיפס עוד ועוד עד לכדי שאגה.
"אני ניסיתי להגן על הבית שלי מפני החלאה ההוא – "
בגירה חבט בפניו של הטיגריס, מותיר שם שריטה.
"שמור על פיך" נהם הפנתר, ואז קא התערבה.
גופה הענק התפתל ולפת את שני החתולים, מרחיק אותם זה מזה. ראשה של הנחשית הצהבהבה עלה באוויר ועיניה הירוקות הבוהקות זהרו בחשכת הג'ונגל הסבוך.
"שירחן," היא פנתה אל הטיגריס, שנאבק בגופה הארוך והמפותל שנכרך סביבו. "ספר לי הכל."
שירחן העיף מבט בבגירה הזועם, ואז החזיר את מבטו אל הנחשית, מבלי להסתכל בעיניה.
"זה קרה לפני שבוע" הוא אמר, ונשם עמוק. "הלכתי לבדי בערבות, מחפש אחר מים. באזורים האלה, המים הם משהו נדיר מאוד וכשאתה מוצא אפילו שלולית מלוכלכת אחת, אתה צריך לשתות בזריזות ולברוח לפני שיבואו חיות אחרות להילחם איתך על המים.
לי היה יתרון, בגלל שאני גדול והכוח הגופני שלי היה באותה תקופה עוצמתי ומרתיע, החיות היו מפנות לי את הדרך למים בלי להשאר במקום לאורך זמן. השם שלי הוכתם בדם כבר עוד מהיום הראשון שלי בגלות, שבו ניצחתי והרגתי את מנהיג שבט האיילים המקומי.
הגופה שלו שמשה אותי למאכל בשבוע הראשון, וגם לחימום בלילה, אבל אחרי כמה זמן התחלתי להבין שהמזל שהיה לי בהתחלה היה מזל של מתחילים.
עברו כמה שנים שבהם, טוב, הגעתי למצבי הנוכחי. נאלצתי לברוח מהרבה חיות שרצו את מותי, ובייחוד משבט הזאבים של אותו מקום."
קא לא הורידה משירחן את העניים, וכך גם בגירה.
"בהתחלה לא זיהיתי את הזאב הראשי, אבל לאט לאט הריח שלו התחיל להיקלט אצלי בחושים, וזיהיתי את הריח של אקילה*. כשהייתי גור, אקילה היה החבר הכי טוב שלי, ובאזור שנה, אחיו גורש. בשלב כל שהוא שכחתי את הריח שלו, וכמעט שכחתי מקיומו."
"מה שאתה אומר בעצם.." בגירה הביט בשירחן באימה. "אח של.."
"אקילה" השלים אותו שירחן. "והוא בא לכאן לנקום."
קא שיחררה את שני החתולים, ואז אחרי רגע של חוסר תזוזה היא התחילה לזחול חזרה למאורה שלה.
"רגע, קא!" קרא בגירה ומיהר לצידה. "תגידי לנו מה לעשות!"
קא נעצרה.
"אני לא יודעת" היא אמרה, והמשיכה בדרכה.

הפרק הקודם