אני?!בסלית'רין ?!

אני רואה אישה.

היא בערך בשנות ה20 שלה, משהו בעיניה החומות ותווי פניה המחודדים מזכירות לי מישהי, אבל אני לא יודעת מי...

יש לה שריטות על כל גופה, ושמלתה קרועה ומרופטת, היא מכוונת את שרביטה לכיווני , אני נרתעת, לרגע אני שוכחת שאני חולמת.

"מה אתה רוצה?!" היא צורחת, הצרחה שלה מקפיאה את דמי, היא מכוונת את שרביטה לפנים ומסתכלת על מישהו מאחוריי, מוכנה להילחם, מוכנה להרוג.

אני מסתובבת להסתכל על מי היא מכוונת את השרביט, אבל כל מה שאני רואה זה רק חושך וערפל אינסופי,אני מבוהלת .

אני מתרחקת מהערפל ומתקרבת לאישה, שתינו מסתכלות בהבעה מפוחדת לעבר הערפל, הרגליים שלי רועדות, משהו באינטואציה שלי אומר לי שזה לא סתם חלום,

יש משהו אמיתי כל כך בערפל הזה, משהו מוכר כל כך באישה הזאת, אני יכולה להישבע שראיתי אותה פעם, אבל איפה?

מישהו יוצא מהערפל , הוא לובש גלימה שחורה ועוטה ברדס, כך שאני לא יכולה לראות את פניו, הדבר המפחיד ביותר באיש הזה הוא ההילה שלו , הילה אפלה וצוננת, כמו ללכת בשביל אינסופי. 

"תתרחק!" האישה אומרת ומכוונת את שרביטה לעברו, מנסה להראות ביטחון ואומץ, אבל אני יודעת שזה מזוייף, היא מבועתת.

"זאת לא אשמתי!" היא אומרת, קולה נשבר, דמעות מציפות את עינייה וכל הביטחון והאומץ שהיא הפגינה נדף. "זאת לא אשמתי ש-"

"שקט" הוא אמר ברוגע, הקול העמוק שלו הידהד בחלל, "את רק עושה את זה קשה יותר" הוא מניף את שרביטו לעברה ופתאום האישה מסתכלת עליי "תברחי!" היא צורחת "אל תיכנסי ל-" אבל אני לא שומעת אותה כבר, החלום מטשטש 

ונעלם, האישה והדמות נעלמים, הכל חשוך ואני סוף סוף פוקחת את עיניי.

"אני מבקש מכולם להתרחק ולתת לה קצת מקום לנשום"

אני פוקחת את עיניי והדבר הראשון שאני רואה זה תלמידים,המון תלמידים,אולי עשרות תלמידים עטויי גלימות רוכנים לעברי ומנסים לאמוד את מצבי, אני שומעת לחשושים על זה שאני מתה, אבל הלחשושים פוסקים שאני קמה לאט מהרצפה,הדבר השני שאני רואה זה גבר בן אולי 40, השיער שלו מעט אדמוני והעיניים שלו בהירות וטובות, הוא מסתכל עליי בדאגה גלויה.

"אני בסדר" אני משקרת, הראש שלי פועם, אני עדיין שומעת את הדי הצרחות של האישה מהחלום, אני עדיין שומעת את קולו העמוק של האיש עם הגלימה והברדס, אני עדיין מרגישה את ההילה האפלה שהייתה מסביבו.

"לוסי!" אריאן, אחותי, אומרת ומסתכלת עליי, מנסה להבין איפה נפגעתי, אין שום חבלה חיצונית מהנפילה, אבל אני מרגישה שהגוף שלי נרמס על ידי עדר של חדי קרן.

"תרגעי" אני אומרת לה ומנסה ללכת לעברה, לא רעיון טוב , אני מועדת וכמעט נופלת, למזלי , אני מתאזנת ברגע האחרון.

"מיס סטיפטינג, אני חושש שאת תצטרכי לדלג על השיט באגם ולבוא בדרך הרגילה להוגוורטס" אומר האיש האדמוני.

"הדרך הרגילה?"

הוא מצביע על מאה כרכרות קשורות לסוסים בלתי נראים, שמעתי עליהם פעם, רק מי שחזה במוות יכול לראות אותם או משהו כזה...

אני הולכת לאט ומתיישבת בכרכרה, האיש מתיישב לידי, שהכרכרה מתחילה לזוז, אני שומעת את הצרחות של האישה בחלום, עוד פעם ועוד פעם, הראש שלי עומד להתפוצץ.

"מיס סטיפטינג, את בסדר?"

"אני...." הגרון שלי יבש , אני בסדר? אני בעצמי לא יודעת את התשובה.

"איך קוראים לך?" אני אומרת במהירות במטרה לשנות נושא.

"דמבלדור,אלבוס דמבלדור, אני הולך להיות הפרופסור שלך לשינויי צורה " 

העלילה מתרחשת ב1919 ואין לה קשר לגרידנלוולד או לחיות הפלא. 

הפרק הקודם		הפרק הבא