חיות הפלא - הספר

פרולוג: האפל מכולם

הלילה היה קר ולח.
קול דק של צרצר נשמע ממרחק, שקט אך מצמרר. עלים מעטים נרמסו תחת רגליהם אך נדמה היה שדי היה בקולות אלו בכדי להעיר עליהם את היער כולו.
איש לא דיבר כאשר הגיעו סוף סוף אל העצים התוחמים את גבולות היער, ורק אחד מהם הניף זרוע מצולקת ופער להם מעבר בתוך סבך עצים כהים שנראו מלחשים במסתוריות. פרטי המשימה היו ברורים לכל אחד מהם כשם שידע את אורכו של שרביטו, או כשם שחש כמה מסוכנת המשימה אליה מועדות פניהם.
הם יצאו אל האוויר הקר בזה אחר זה, נעזרים איש בזרוע רעהו על מנת להיחלץ אל השממה. לבסוף.הסתדרו זה לצד זה, אד נשימותיהם הכבדות מתערפל באוויר עד שנמוג.
בקצה שדה ראייתם, גדולה מכדי להיעלם אפילו בחשיכה הסמיכה, ניצבה מצודת נומרגארד. כמו מפלצת אימתנית האורבת בחשכה בבטחה, שקטה ואכזרית. קווי המיתאר שלה בהקו כביכול בער מאחוריה אור קסום ומסתורי.
האדם אותו ציפו לפגוש היה גרוע מכל זה. לפי התיאורים היה גלרט גרינדלוולד מסוכן מאריה רעב וערמומי מנחש. שמו היה נלחש באימה מעורבת בסלידה, וטביעות אצבעותיו כבר ניכרו בכל חלקו היבשת. השקפת עולמו, שנלחשה מפה לאוזן, היה מרתיעה ומרטיטה כאחת, ולא מעטים היו האנשים אשר חשו רטט קל של הסכמה או שביעות רצון כאשר הובהרו דעותיו. עולם הקוסמים פחד ממנו כשם שחלקים ממנו ציפו לקראתו בריגוש של הנאה. משהו עומד לקרות, ולא בהכרח שיהיה דבר זה בגדר בלתי חיובי.
בעיניי קונפדרציית הקסמים הבינלאומית לא היה מקום לכל זה. גלרט גרינדלוולד היה בבירור הקוסם האפל ביותר שהכירו מכל אשר יכלה ההיסטוריה המתועדת לספר להם. דעותיו ההרסניות והשפעתו השלילית על אוכלוסיית הקוסמים כבר עברו מזמן לעולם המעשה. מוגלגים הותקפו כמעט על בסיס קבוע, אם בידיי גרינדלוולד ותומכיו ואם בידי מעריצים מזדמנים ולוקחי שמעו. האיזון הדק שנשנר במשך מאות שנים ושמר על עמימותו של עולם הקסמים הלך והופר. מלחמה עמדה בפתח, ולמובילי הדעה בעולם הקסמים לא היה עוד ספק. עצירתו של הפושע הגדול מכולם היא הדרך היחידה לעצור את הקטסטרופה המתחוללת.
כל זה היה ידוע היטב לחבורת האנשים שנעה כעת באיטיות מהוססת, עקב בצד אגודל. שרביטיהם אחוזים בכוח בידיהם, מזקר קדימה, ואוזניהם קרויות לכל רחש.
מספר הנסיונות שנעשו כבר על מנת ללכוד את הקוסם היה גדול משניתן היה להעלות על הדעת, והלוכדים השונים נמנו על כל גווני שומרי החוק בעולם הקוסמים. ואף על פי כן, דומה היה כי סוף כל סוף נחרץ גורלו של הקוסם הגדול.
המידע שקיבלו היה ברור, גרידלוולד שהה במצודה בשעת הלילה והיה שם לבדו. ולמרות שהצליח להימלט כבר ממצודים רבים מספור, טרם דלק אחריו כוח מובחר המורכב על מיטב ההילאים שהיה ללשכות הקוסמים ברחבי אירופה להציע. למרות המתח הברור שחשו, תחושתם העמומה הייתה כי הפעם הסאגה עומדת להסתיים. שום קוסם, מובחר ככל שיהיה, לא יוכל להתמודד מול הנבחרת המובילה ביותר של עולם הקוסמים כשהוא לבדו.
ההחלטה הסופית על המבצע התקבלה אמנם רק לפני שעות, כשהתברר מעל לכל ספק כי גרינדלוולד אכן שוהה במצודתו. אבל התכנון הכללי נערך מזה שבועות מספר. צוותים שלמים שקדו על הכנת תרחישים ותוכניות, בעוד קבוצת ההילאים עמלה על אימונים ארוכים. הללו באו כעת לידיי ביטוי כאשר במהירות ובזה אחר זה פלטו הקוסמים עשרות לחשים. מונעים כל דרך להתעתקות או בריחה מן המקום.
כעת היו קרובים יותר למצודה, ויכלו לזהות בבירור דמות ממוצעת קומה שעמדה ללא ניע צמוד לקיר הלבנים, במה שדמה לחצר גדולה ופרוצה. שרביט היה אחוז בידיו ואלומת האור שבקעה ממנו האירה סביב, שופכת על דמותו אלומת אור רכה.
הוא לא היה גבר חסון או נאה במיוחד, וגם גופו ממוצע הקומה לא העניק לו מראה מרשים. רעמת שיער בהיר, לבן כמעט, נזקפה ממרכז ראשו ושיוותה לו מראה קומי כמעט. אף על פי כן נדפה ממנו עוצמה בלתי מובנת, וחיוכו הדק, הבלתי נראה כמעט, הקרין את הכריזמטיות ששפעה ממנו בנאומיו.
רק לרגע בחנו ההילאים את דמותו, ובמשנהו התפרשו סביבו בחצי גורן מדוייק. תנועותיהם מכניות כמעט, עיניהם הדרוכות מרצדות מעל למעט האור שהפיצו שרביטיהם. גרינלוולד לא נע, ורק החיוך המלגלג שעל שפתיו התרחב קמעה, חושף טור שיניים מושלמות.
המפקד נע קדימה, ממש למולו, וקסם שלחש קלות הגביה את קולו באורח בלתי סביר: "גלרט גרינדלוולד. בשם קונפדרציית הקוסמים הבינלאומית ומשרד הקסמים האוסטרי, אתה עצור. השלך את השרביט שלך, ובוא אלינו בידיים מורמות".
הייתה שתיקה. ההילאים הידקו את אחיזתם בשרבטיהם, ממתינים בדריכות לרגע הבא. המפקד כחכח לרגע בגרונו והוסיף בקול חלוש יותר ונעדר הנופך הדרמטי: "אין לך סיכוי, מר גרינדלוולד. אתה מוקף. היכנע או שתוכנע".
שרביטו של גרינדלוולד עוד היה מופנה לשמיים כשדיבר, וקולו היה שלו כשם שהיה לועג: "צר לי על הדרך שנאלצתם לעשות, ידידיי היקרים. אתם תמימים כמעט כשם שאתם טפשים. ובכל מקרה, צר לי, אבל אני ממהר". ובאמרו זאת הנחית את ידו האוחזת בשרביט בתנועה כה מהירה, עד שההילאים לא הספיקו לעשות דבר.
לפתע בקע משרביטו אור כחול וגדול כל-כך, עד שהיה מחוץ לגבולות ההגיון. האור הלך והתפשט, ופגע בבת אחת בעשרת ההילאים ההמומים. מרים אותם באוויר ומטיח אותם לאחור עד לעצים, נוחתים בקול פיצוח ענפים מחליא.
הם התיישבו המומים, מנידים בהלם את ראשיהם הדואבים ובוחנים את הנזק. למחציתם נשברו השרביטים, וכל אחד מהם נשא על גופו מזכרת כזו או אחרת מהנפילה. אבל ההלם שחשו היה גדול מהכאב. מעולם, מעולם לא ראו ולא האמינו כי ניתן להפיק משרביט קסם גדול ומרשים כל-כך, ולמעשה אפילו אלו שאיתרע מזלם בעבר לעמוד מצידו האחר של שרביטו של גרינדלוולד לא תיארו דבר כזה או מעין לזה.
ואף על פי כן היו הם עשרת ההילאים הטובים ביותר באירופה כולה. לכן, בנחישות ובאומץ משכו עצמם אחדים מהם לכדי עמידה. ואלו מהם ששרביטם נישאר שלם הדליקו אותו באמירת 'לומוס' שקטה.
מצודת נומרגארד נותרה כשהייתה, רק נראתה ללפתע כמגחכת גיחוך אכזרי ממרום מושבה. ההילאים אימצו את עיניהם אבל בתוך תוכם ידעו שאין בכך צורך.
החצר הייתה ריקה.
גלרט גרינדלוולד נעלם באפילה.

פרק 1: אורח מוזר.
גלי הים התנפצו בכבדות, ורסיסים זכים צנחו על רצפת הנמל, ממלאים אותו באדי מליחות. שחפים צווחים מיהרו מעל הים, מותירים אחריהם אד לבנבן. בקו הרקיע בלט פסל החירות, דמותו של הכוח והחופש. שלדג מהיר נחת בתנועות מעגליות, ושלה בזריזות דג כסוף, שהתפתל בפיו במאמץ, אך הצליח רק להתנער מן המים שעליו.
ג'ון ספייר אהב מאוד את הנמל, וכבר משחר ילדותו ברי היה לו כי יעביר את חייו הבוגרים בסמוך אל המקום שסימן בעיניו יותר מכל את ארצות הברית של אמריקה, מדינתו האהובה. ארץ העתיד הזהוב, שהשתקף כל-כך בעיניהם של המהגרים הרבים ששירכו את רגליהם יום יום במורד סיפון האנייה. ברק בראשיתי שיישבר מן הסתם מספר ימים מאוחר יותר, אך ג'ון כבר לא יראה זאת, הוא יעסוק אז באנשים אחרים וברק שבעיניהם.
במהרה התחוור לו כי למרות שאהב מאוד את הנמל, את עבודתו חיבב הרבה פחות. הברק בעיניי המהגרים שוב לא קרץ לו, והם נראו בעיניו איום יותר מסיכוי. עבודה משעממת וחסרת תכלית, פקידות בנמל.
גם בבוקר זה סרקו עיניו בייאוש את הספינה הגדולה שעגנה בנמל, ומוחו חישב במהירות כמה עבודה ייספקו נוסעיה הרבים. המלחים עמלו על הורדת הגשר, והוא נחפז להתייצב בסופו. מנסה להעלות על פניו את חיוכן המלאכותי, ומצליח בכך רק במעט.
שתי נשים נרגשות שכמעט ואיבדו את מסמכי ההגירה שלהם, משפחה שלימה שכללה מספר ילדים בלתי-אפשרי ששבה מביקור בבריטניה, איש זקן ומחוטט פנים שמשך שוב ושוב באפו עד שכמעט ולא ניתן היה לחלץ מילה מפיו. שורת האנשים הלכה והתארכה וסבלנותו הלכה ופקעה. כשהגיעה השורה לקראת קיצה כבר היה מוכן לבעוט בשולחנן הקטן ברוב תסכול. לכל הרוחות! איזו עבודה!
האחרון בתור היה בחור צעיר וגבה קומה לבוש במעיל ארוך שרק הדגיש את גובהו. ספייר בחן את.פניו בעיניים מצומצמות. הייתה לו הבעה משונה כל כך, שדי היה בה כדי לעורר את חשדו. מתחת לשיער בהיר ומבולגן להפליא הביעו פניו הבהירות מן הבעה שכללה שילוב של בלבול וחוסר אונים. מאידך בעיניו שכן זיק מוזר, כזה שהבחין בו מפעם לפעם בנמל ובעיר.
ספייר נתן בו מבט נוסף, והקשיח את פניו. למען האמת, הוא לא ממש חיבב בריטים.
"מה שמך?" שאל, ושמח לגלות שחוסר שביעות רצונו ניכרת היטב בקולו.
הבחור תקע בו את מבטו המבולבל. "ניוט סלמנדרה" אמר.
ג'ון תחב לרגע את אפו בתמונת הפספורט שהגיש, והרים שוב את פניו. המסמכים נראו בסדר גמור, אבל משהו בדמותו של הבריטי לא מצא חן בעיניו, והוא לא התכוון לוותר.
"אני מבין שהגעת לארצות הברית לתקופה קצרה.."
הבחור תקע בו שוב את מבטו המבולבל, משל היה בעובדה שידע עליו פרט זה חידוש מסעיר עד אובדן עשתונות.
"א.. כן" הוא אומר, ומעילו המשונה מתנודד. "אני פה לטיול".
ג'ון כיווץ את שפתיו בהבעה שאמורה היתה להביע חוסר אימון אך לא הביעה אלא בוז מוחלט. הופעתו המבולבלת של המעיר שידרה אי-אמינות בכל אחת מהבעות פניו ותנועותיו. הוא בחן את המסמכים בקפידה, מעביר את אצבעותיו על הנייר המשובח ומצמצם את עיניו אל מול ההטבעות, אך נאלץ להודות בינו לבינו כי המסמכים נראים תקינים לחלוטין.
כשהרים את עיניו גילה כי הצעיר עוקב בחולמניות בעיניו אחר השלדג, שהתרחק מהם בתנועות מלכותיות עודו בולע את שרידי הדג. לרגע התבונן גם הוא במעופו היהיר, ואז השפיל את מבטו וגילה כי הצעיר אוחז במזוודה גדולה שאמורה היתה להיות לדעתו כבדה מאוד, אלא שמאחיזתו של הצעיר ניכר כי היתה קלה למדי, הגם שהלה אחז בה בחוזקה.
הוא התבונן שנייה נוספת במזוודה, ולתדהמתו היה נדמה לו כי היא נעה מעט. שפתיו נפשקו והשמיעו שריקה קלה ומופתעת. הוא הרים את ראשו בחדות. "מר סלמנדרה?"
הבריטי ניער את ראשו והפנה אליו את מבטו המוזר: אממ.. כן?!"
"אם תוכל לפתוח את המזוודה שלך.."
"כמובן.." הוא ניער את ראשו בשנית, והניח את מזוודתו על השלחן. מקרוב נראתה המזוודה רגילה עד שעמום, מן הסוג הפשוט שנתקל בו בנמל מידי יום. היא היתה נקייה, אך פגעי הזמן ניכרו בה היטב. סלמנדרה התעסק משך זמן ארוך בפתיחתה, וסבלנותו של ספייר הלכה ופקעה. בדיוק כשעמד להציע לו עזרה פתח הצעיר סוף-סוף את המזוודה, ויישר בחזרה את גבו, עומד מאחוריה כממתין לחוות דעת.
ספייר השתופף במהירות, נכשל בנסיון להסתיר את להיטותו. הוא נרכן מעל המזוודה ובחן את תוכנה. אכזבה מרה וחוסר אימון היכו בו. היא היתה כמעט ריקה לחלוטין. מספר קטן של בגדים היו מקופלים בתחתיתה בקיפול לא ברור, ויתר החלל הענק היה ריק לחלוטין. מאוכזב הוא נקש קלות על דפנות המזוודה, כמבקש לחשוף תאים נסתרים, אך למעשה ברור היה כי תוכנה המלא של המזוודה פרוס לפניו במלואו.
הוא הרים בחזרה את עיניו אל מבטו המזוגג של הצעיר. "זהו.. אדוני?!" שאל הלה בהיסוס.
נרגז הנהן סייפר בעל כרחו. ונשך את שפתיו בעצבנות שעה שעסק סלמנדרה בסגירת מזוודתו ונעילתה מחדש.
"זה כל מה שהבאת?" שאל לפתע, מניח את ידיו בתובענות על מותניו.
סלמנדרה הישיר אליו את מבטו, ולרגע שוב נצנץ בעיניו הזיק המוזר. אחר כך שבו פניו למבען הרגיל. "אממ.. כמובן אדוני. כלומר, יש לי כסף ואני מתכוון להתארח במלון ולקנות מה שאני צריך.."
סייפר מצמץ בעיניו בחוסר אימון. העניין כולו היה נראה לו כטעון בדיקה ייסודית וחשוד מראשיתו, אך למעשה לא היתה לו שום סיבה רשמית הגיונית לעכב את בואו של מר סקמנדר הנכבד לאדמת ארצות הברית.
"לך לשלום" אמר לבסוף ביובש, ועכב במבטו אחר גון של הצעיר המוזר שהתרחק בהילוך מהיר. סימני השאלה הוסיפו לרצד לנגד עיניו כל אותו היום.

(לצוות האתר היקר, נא להפריד בין הפורולוג לפרק 1, אני לא ממש הבנתי איך עושים זאת. תודה)

		הפרק הבא