חיות הפלא - הספר

פרק 2

בקצה השדרה, בסוף שורת הבתים החדשים, עמד בית קטן מתקופה ישנה יותר, אשר למרות גילו היה הנאה ביותר באזור. דייריו היו מסבירים בגאווה לאורחיהם על סגנון הבנייה העתיק והמסוגנן שאפיין אותו, ועל השילובים החדשניים שהוסיפו הם בתורם. אבי המשפחה התפאר בזוג מבנים קטנים שבנה בחזיתו, מצטרף בכך למסורת המפוארת של בוני הבית; אביו וסבו.
עוברי אורח שהיו נקלעים לקצה השדרה לא יכלו להסתיר את התפעלותם ממראהו המסוגנן והייחודי של הבית. שילוב ארכיטקטורי מרהיב של מגוון סגנונות אומנות, שהשתלבו לכדי מבנה בולט לראווה. דרי השדרה, לא-בלי שמץ של קנאה היו מודים כי הבית משדרג בכמה רמות את מראה השדרה כולה.
כעת לא היה הבית יותר מתל חרבות שומם. אתמול עוד עמדו אחרוני בני המשפחה, מייבבים בפינת הרחוב ומספידים בקול את מה שהיה ביתם עד לשבוע שעבר. עתה הסתלקו גם הם למקום לא ידוע, מקווים לנסות את מזלם בקיבוץ נדבות עד שתשיג ידם כדי בית חדש. בין הריסות הבית לא הסתובב איש, ואפילו עוברי האורח שנקלעו לסוף השדרה מיהרו להסיט את מבטם, כחוששים מקללה מסתורית.
רק בחזיתו של הבית, במקום בו נצבו לתפארה עד זה מכבר שני המבנים שבנה אדוניו האחרון, עמד אדם גבה קומה והדור למראה. ידו האחת היתה נתונה בכיס מעילו, והאחרת החליקה קלות על שברי הקיר; ממששת את האבן המנותצת ומנערת את האבק. מבטו היה כה מרוכז בהריסות, עד שלא הבחין בבחור צעיר שהתקדם לעברו. רק כשהניח עליו הבחור את ידו, זינק הגבר על עמדו בבהלה אותה היטיב להסתיר.
"אני מצטער", מלמל הבחור, שהסמיק קלות. "פשוט ראיתי אותך מסתכל כאן על הבית, אמרתי לעצמי, אתה יודע, זה מעניין גם אותי פשוט.."
עכשיו הזדקף הגבר וכיווץ את גבותיו בתמיהה זועפת לעבר הבחור, שפניו הוסיפו להאדים. "כלומר, פשוט אני עיתונאי. מתחיל.. אני רוצה לכתוב על כל הסיפור הזה כתבה"... גמגם, ממולל בידיו את קצה חולצתו.
הגבר השיב את מבטו להריסות ולא הגיב, בכל זאת חש הבחור צורך להסביר את עצמו: "כל ההרס הזה. זה כבר הבית השלישי בחודש האחרון, אתה יודע. וכל פעם אותו סיפור; המשטרה לא מצליחה לספק שום הסבר מניח את הדעת, ותמיד יש אנשים שמספרים על ענן שחור שדוהר ברחובות, חולף כרוח סערה זועמת ועוקר את כל הנקרה בדרכו.." הצעיר הניע את ידו בתנועה מעגלית, מחווה על ההרס העצום. גם מבעד לערבוב הרצפות השבורות, הכלים המנותצים והקירות המרוטשים קשה היה להתעלם מכך שההרס נראה ככזה שנעשה על ידי דבר-מה שחלף דרכו. דבר-מה אפל והרסני.
הגבר לא סובב את ראשו, מביע בכך את דעתו על השיחה כולה. העיתונאי לא נרמז: "יש שמועות", אמר, מניע את ראשו האדמוני בהתלהבות צעירים. "אנשים אומרים כל מיני דברים. הם חושבים שזה איזה כוחות טומאה, או כישוף או משהו כזה"..
עיניו המצומצמות של הגבר לא נעו מהנקודה בה התקבעו - חלק קטן אשר שרד מתקרת הבית, אבל הוא השמיע נחרת בוז ארוכה.
העיתונאי, שהחשיב את עצמו לאדם נאור ומתקדם, חש צורך להסביר: "כלומר, אני לא מאמין כמובן בכל השטויות האלו. פשוט, אנשים תמיד יישארו שבויים בכל מיני קונספציות עתיקות מימי הביניים, אתה יודע. ואני בסך הכל עיתונאי, עושה את עבודתי, והעבודה היא לגרום לקוראים לקרוא, בכל דרך שהיא". גיחך, והתאכזב לגלות שנותר להנות משנינותו לבדו. הזר הוסיף להתעטף בשתיקתו, ולרגעים ארוכים חש הצעיר נבוך מהדממה המטרידה שעמדה ביניהם.
"יש עוד משהו," הוסיף לבסוף בהיסוס. "יש אישה אחת, חצי מטורללת. שאימצה כמה יתומים ויש שמועות לא ממש טובות על מה שהיא עושה להם. בכל מקרה, יש לה תיאוריות שלמות משלה. היא כל היום נואמת בקרנות רחוב עם היתומים האלה,מסכנים".
סוף סוף הסיט הגבר את ראשו, וגבותיו התכווצו עוד כששאל: "תיאוריות?! אילו מין תיאוריות?"
"שטויות, אנשי שחור וכאלה, דמיונות של משוגעים אתה יודע.." הצעיר מצא עצמו מתגמגם, והתחרט שפתח בכלל את הנושא. "כל מיני דמיונות שיש אנשים שהם אפלים בסתר וכל ההבלים של מטורפים מהסוג הזה. הבעייה היא רק שהיא מצליחה לסחוף כל מיני סהרוריים. וגם היתומים האלו, מסכנים.." נאנח.
עיניו הבוערות של הזר שיפדו אותו: "איך אמרת שקוראים לה, ל.. למטורללת הזאת?"
"לא בדיוק אמרתי", גיחך הצעיר במבוכה, מרוצה מכך שהצליח לעניין לבסוף את בן שיחו אך מוטרד קמעה ממבטו הקשה. "שמה מרי לו בורבון, והיא מוכרת כאן בעיר. תשאל מי שאתה רוצה ויאמרו לך איפה למצוא אותה. בדרך כלל היא נואמת באיזו פינה, אתה יודע, נואמת ככרות.." הגבר קטע את דיבורו בחוסר סבלנות:
"טוב, תודה לך. היה נעים להכיר אותך מר.."
"אליין מילאנס" לחש העיתונאי, תוהה האם לשאול לשמו של העומד מולו. הלה חסך את תהייתו כאשר לחץ את ידו קלות ואמר בקול רשמי: "פרסיבל גרייבס. יום נעים, מר מילאנס". ובעוד המילים על שפתיו פנה משם בצעדים מרשימים.
מילאנס עקב אחריו במבטו, ואז הסב את עיניו בחזרה אל ההריסות. הכתבה החלה להתגבש במוחו בראשי פרקים, והוא תהה אילו מילים בהן ינקוט ימחישו את עוצמת ההרס והחורבן. לא מעלה בדעתו כי ברגעים אלו, ממש מאחוריו, נעלם לפתע הגבר המוזר אל חלל האוויר בקול פקיעה דקיק.

פרק 3
ניוט סקמנדר צעד לאיטו ברחובות ניו יורק, צעדיו אטיים ומהורהרים. הוא לא חדל להביט לכל עבר, ולקלוט את המראות החדשים בכל חושיו: הבניינים הגדולים שכמותם טרם ראה, ריחות המאכלים המטריפים את הדעת, ובעיקר רעש שאין האוזן יכולה לסבול. המון אדם זרמו ברחובות, ממהרים לעיסוקיהם ולא עוצרים אף לרגע להביט בבחור הזר המהלך לאיטו.
בתי קפה ופנאי, עשרות חנויות, בנייני מגורים אדירי ממדים. המראות הלכו והתרבו, והוא עיכל אותם אחד לאחד, נוטל כל אחד מהם במוחו, ממשש והופך בו עד לעיכול המלא. בליבו המתרשם תהה כמה זמן נותר עד שהתפתחותם המואצת של המוגלגים תעקוף את יכולותיהם של הקוסמים.
בקצהו של רחוב, ממש לפני נטייה חדה ימינה, עמד בניין בנק גדול ומרשים. חזיתו הרחבה מנקרת עיניים, והמדרגות המובילות אליו רחבות וראוותניות, כל אחת מהן לבדה עשוייה לשמש כבימת התקהלות אנושית לעת מצוא, ואחת כזו אכן התרחשה שם. ניוט נעצר מהילוכו האיטי ובחן בסקרנות את הקבוצה הקטנה. הוא התקשה למצוא קשר מסויים בין קבוצת האנשים העומדת ומקשיבה בדריכות לנאומה של דמות הניצבת ככל הנראה במרכז.
ניוט התקרב לאט, מפלס לו דרך אל בין האנשים ומגלה את מוקד האסיפה. זו אישה ממוצעת קומה, לבושת בגדים כהים, שנואמת בלהט רב ותנועות ידיים נמרצות.
"שחור, זדון ורוע לב", קולה היה לוחש ומיסתורי. "הם מסתובבים ביננו, אוכלים מפיתנו, נהנים מכספנו. בתוך-תוכם הם יצורים אפלים, בארס והשנאה הממלאים את ליבם הם מחריבים ומשחיתים בכוחותיהם האפלים.. אם לא נתעורר בזמן, לא נוכל שוב להתעורר!"
"והממשלה?" שאל בחור אחד מקצה המעגל, בהלה וזעם סודקים את קולו. "למה הממשלה לא עושה כלום?"
האישה התבוננה לכיוונו בשביעות רצון. "המדינה מפחדת. כן, מפחדת. מוגי-הלב להם אנו נותנים את קולנו יושבים להם בכסאות השן, עסוקים בפולטיקה הקטנה והמלוכלכת שלהם ואינם עושים דבר. נוח להם לסגור את החלונות ולהתעלם מהמצב. כל זה, כמובן, עד ליום בו יקרב הזדון היישר אל קצות אצבעותיהם הענוגות".
מלמול של זעם חלף בקהל. "לזה אני קורא אנרכיה!" נבח זקן אחד ונפנף במקלו, שבע רצון מקהל מאזיניו.
"רבותי!" האישה ממרכז המעגל תפסה שוב את תשומת הלב. "צריך להתעשת! המחאה צריכה להגיע מאיתנו, מהעם. אם הם שם למעלה לא עושים כלום, אנחנו לא נשתוק! בזמן שכוחות אפלים מאיימים להשחית את כל הנקרה בדרכם, רק העם יכול לזעוק בקול נורא שיישמע עד לוושינגטון הבירה!"
רחש התלהבות חלף בקהל. היה בה, באישה מהמרכז, משהו מהפנט. ניוט שפשף את קצה אפו בבלבול, תוהה כיצד עליו להתנהג במעמד המוזר.
"מה באמת צריך לעשות איתם, עם הרעים?" שאל מישהו שמן שעמד מאחוריו.
הנואמת הישירה אליו מבט: "רק דיכוי. דיכוי והיד הקשה ביותר שניתן. כן, זה לא קל לשמוע את זה. האמינו לי שגם אני מתקשה לומר זאת", השפילה את קולה והעבירה אצבע בשרנית תחת עיניה. "אבל הרחמים הם תחפושת למוג-לב. כל בעל דעה מבין כי הדרך היחידה לטפל בעשבים שוטים הינה, למרבה הצער, ניכוש חסר פשרות. חזקו את לבכם, אנשים! אין מקום לספקנות כאשר עושים את הדבר הנכון, והדבר הנכון הוא לרוב גם הכואב".
דבריה עשו רושם רב על הנוכחים, ורק שפתיו של ניוט נפשקו בקול עדין שנשמע אך בקושי, ובכל-זאת הגיעה לאוזניה החדות. עיניה קלטו את מבעו המפקפק.
"ראו נא", ריככה את קולה, בעודה מתבוננת ישירות אל ניוט. "אני מבינה את הרתיעה הראשונית. אבל אין שום דרך אחרת לטפל בכל החריגים והמעורערים למיניהם מלבד היד הקשה ביותר האפשרית. ותהיו בטוחים, אני יודעת על מה אני מדברת".
הכל הנהנו בחיוכים קלים. ניוט לעומתם השפיל את עיניו, וגילה לחרדתו כי הילדים שעמדו לצידה הצטמררו קלות.
מהורהר סקר את הילדים, מבחין בבגדיהם המשובחים ובחיוורון שעל פניהם, ששיווה להם הבעה מתה. תמונת המצב החלה להתבהר במוחו, ומראה לא היה בהיר כלל.
"הה.. סלח לי רגע", מירפק את העומד לצידו, "מיהי האישה הזאת?"
"אתה רוצה לומר לי שאתה לא מכיר את מרי לו בורבון?" הלה אפילו לא העיף בו מבט.
"אני חדש כאן באיזור.." לחש ניוט בתגובה, ומשהבין כי מבחינת רעהו החדש השיחה הסתיימה, הרכין אליו שוב את פניו ולחש "אז מיהי בדיוק?"
"היא עומדת בראש אגודה למאבק, ומאוד מפורסמת פה.." הוא ענה במהירות ובקוצר רוח מופגן. ניוט לא נזקק ליותר מזה. דומם בחן בקפידה את מראה הילדים, מעביר את מבטו על כל אחד מהם.
העומד לצידו הבחין במבטיו, ופנה אליו בטון מנומס יותר: "אומרים שהיא קצת קשוחה בשבילם. אם תשאל אותי, אני חושב שהיא יודעת בדיוק איך להתנהג עם הילדים הללו.. יש היום כל מיני מוזרים ויפי נפש שמפטפטים בחשיבות על חינוך עדין ועוד מכל הזבל הזה" הוא ירק בתיעוב, "ואם לא איכפת לך, אני סבור שהם גם נראים די טוב".
מבטו של ניוט בהה בילדים בעיניים קמות כשאמר: "לי הם מזכירים ציפור מפרפרת לכודה בכלוב. נאנקת ומתפללת ליום בו תזכה לפרוס את כנפיה אל המרחבים. הם נראים חיה פצועה, אדוני".
האיש טלטל את ראשו ובחן אותו במבט מצודד כמבקש לאמדו בשנית: "צדקתי" אמר בקול קר, מעקם את אפו ומכווץ את גבותיו "אתה באמת, אבל באמת בחור מוזר".
"תודה אדוני", השיב ניוט מכנית, והחל לפלס את דרכו לעבר הילדים. הוא עמד מרחק פסיעות בודדות מהם כאשר המזוודה שבידו נעה במפתיע.

הפרק הקודם