עיניים ירוקות

היי, תודה על התגובות, הפרק הזה מוקדש לכל מי שהגיב, כתבתי אותו בזכותכם!

מתוך כמה מאות צפיות חייב להיות כמה תגובות, כנראה.

אז היי, תגיבו!

אה, ומהפרק הבא הכל מתחיל קצת להסתבך.

סורי על החפירה, תהנו⁦❤️⁩

__________________________________________

כשאני מכין שיקויים, אני לא רוקח אותם.

אני מרגיש אותם.

רק מי שמבין את האומנות המדויקת והעדינה של רקיחת השיקויים יודע למה אני מתכוון. רק מי שיכול לערבב קדרה עם רגש ולשמור על חום האש מבין.

במיוחד לא הפוטר ההוא.

עיניי בוץ מסריח, עיניים חומות שדוניות.

שער עורב שחור, סתור, אכזרי.

והצחוק, הצחוק של הרוע בעצמו.

"אז זאת המשפחה שלך, סבר-מאוס? אמא שלך הייתה צריכה למצוא את הגבר המתאים לה, אני מניח. ממש זוג יונים, אה?" כל מילה של עיניי הבוץ האלו, כל מילה של פוטר, חדרה לליבי הצעיר כמו סכין. עוד לא הספקתי למחות את הדמעות מעיניי, וכבר השיקוי המרפא של אמי היה בידו של ג'יימס.

הרגשתי את הכעס בוער בעצמותי, את הזעם מאיים לפרוץ מאגרופי.

הרגשתי את אגרופי מוטח באפו של ג'יימס, גורם לצליל נפץ מחליא.

אבל.

אבל אבא שלי.

יותר מכל, הרגשתי פחד להיות כמוהו. כי ברגעים אלה, הרגשתי שאני עלול לעשות נזק נורא לג'יימס. באמת.

נשמתי עמוק וקברתי את הזעם, בשביל לשמוע את עיניי בוץ אומר:

"לא יודע להתנהג כמו גבר, אה סבר- מאוס? צריך ללכת לבכות לאימל'ה? אה, שכחתי, אמהל'ה לא יכולה עכשיו!"

לא יכולתי לעצור את הכעס. העיניים שלי ירו גיצים, לוהטות בחימתן.

קסם משתק נורה אל עבר ג'יימס, והוא פלט צווחה.

כולם ידעו על זה שאמו של ג'יימס לקחה את קאל, אבא של ג'יימס, מחברתו איילין, שהייתה גם חברתה הטובה ביותר. הם התחתנו, ואמא שלי, האמא הטובה שלי, נשארה לבכות בצד.

מאותו יום שפגשתי את ג'יימס, הבטחתי לעצמי שלי זה לא יקרה. אני לא אשאר בצד פגוע, בוכה ועם לב חלול. לא עוד.

ובניגוד לפעם, עכשיו, כשאני רואה את עיניי בוץ, אני יודע לשלוט בכוחות הקסם שלי.

"טוס לי מהעיניים, פוטר," אני אומר בלעג.

הוא צוחק, את אותו צחוק נורא.

"אווווווו, למדת לדבר? באמת הגיע הזמן!"

"לך, פוטר, לפני שאני מפעיל עליך קסם משתק."

"אווווווו, אז סבר-מאוסי יודע לעשות קסמים? אז מה, סנייפ היקר, גם אני יודע!"

אני לא מספיק להתגונן, וכבר אני על האדמה.

שלוש סיבות למה המצב הזה לא טוב:

1. ג'יימס עומד מעלי.

2.הרגל שלו מונפת באוויר.

3. אני מרגיש כאב באפי ואת רגלו של ג'יימס בועטת בי.

טוב, כנראה שמי שאין לו אבא כזה לא ממש חושב על הכאב שהוא יגרום לאחרים.

"החיים שלך בבית הספר הולכים להיות סיוט, שבסוף פשוט תפרוש! אולי כדי לטפל האמא המוזרה שלך!"ג'יימס אומר, והולך.

כמובן שהוא לא שכח לתת לי בוקס אחרון.

כואב לי. מאוד.

הפנים שלי לוהטות מהשפלה, ועיניים צורבות.

אולי זאת ההרגשה של אמא שלי.

אבל אני זוכר את מה שלילי אמרה לי היום בבוקר:

'אל תתייחס למה שאחרים אומרים, סוורוס. אתה יודע שאתה משהו מיוחד."

לא משהו מוזר.

לא משהו רע.

מיוחד.

למילה הזאת יש טעם שונה, מוזר בפי.

טעם מתוק- חמצמץ, טעם חדש.

וכשעינייה הירוקות, כמו דשא עם טיפות טל, עולה במוחי, אני מאמץ את הזיכרון ואוסף מרכיבים. מרכיבים לשיקוי.

הידיים שלי כמו פועלות מעצמו, ורגליי מתנוענעות בקצב מוזר, חופשי.

אני בוחש השיקויים בתוך קדרה ישנה, האחת שהצלחתי להציל מתוך רבות.

ובאמצע היער, אני פוקח עיניים ומביט בשיקוי.

ירוק טהור, עם זוהר פניני לבנבן.

לא מוזר, לא שונה- מיוחד.

ורק אז אני קולט מה אולי רקחתי.

ההבנה עולה בראשי, הולמת בו.

אני יודע מה לעשות.

אני יודע איך להציל את משפחתי.

את משפחתי, את אמי, את המצב שלי.

אני יודע.

כי הדבר היחיד שעולה מהשיקוי הוא הכוח החזק בעולם-

אהבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא