עיניים ירוקות

תודה על התגובות, זה באמת כיף.

אבל אני לא מרגישה טעם לכתוב את הפאנפיק, אם אף אחד לא קורא אותו או נהנה ממנו.

מה אתם אומרים?

_________________________________

אני זוכר את הלילה ההוא.

היינו שניים בתוך הארון.

אז הכל היה מושלם, ואבי לא ידע על הקסם שמתרחש מתחת לאפו.

אמא הרחיבה מבפנים ארון בעזרת כישוף, ושם רקחנו שיקויים.

אף פעם לא הרגשתי שם שאני סנייפ, משפחה של פחדנים אלימים מלגלגים.

תמיד הרגשתי שם פרינס, נסיך, מלא כח עוצמה, בין המבחנות המבעבעות.

אותו משפט חוזר של אמא, כשעוד לא היתה שבורה:

" אתה עוד תגיע רחוק, נסיך שלי. אתה עוד תשנה את העולם."

אז, לא הייתי עונה לה. אולי באמת האמנתי בזה, שיש לי כח לשנות משהו. בין הגדרות והאדים עיניי השחורות ברקו בזוהר, וידיי נעו במיומנות בין מרכיבים.

אף פעם לא נכשלתי. זה היה מקום של תקווה.

היה.

זכוכיות מתנפצות, עבודה של שנים נמוגה ברגע. וקול צורח: " מכשפה! מכשפה!"

מאז אמא שלי נהרסה, ואתה גם אני.

ןאיכשהו, לילי אוונס מצליחה להגיד את הכל במשפט אחד, כמעט ילדותי:

"אתה גר בצריף בקצה היער? מפחיד שם!"

מפחיד? אין לך מושג על מה את מדברת, ילדה יפיפיה עם שער ג'ינג'י ענוג. נראה אותך שורדת יום אחד שם, אומרת אחר כך 'מפחיד'.

"סוורוס? אתה נראה מפחיד," אומרת לילי, בתום של עיני ברקת טהורות.

כן, לילי. את שוב טועה. אני לא מפחיד.

אני הרוס. אפל. מסוכן.

אבל אולי את מסוגלת לתקן אותי. להחזיר אותי להיות ילד, להנות מהחיים.

ואני מחייך חיוך טיפשי, אומר:

"מה פתאום מפחיד? סתם הייתי מוטרד. ניפגש מחר, טוב לילי?"

כשהיא מהנהנת, אני ממשיך:

" אל תשכחי. את מכשפה, את מלאת קסם עוצמה. את עוד תגיעי רחוק, לילי אוונס, את עוד תגיעי רחוק."

ובאמת, היא כמו קסם שנכנס לחיי העפלוליים.

כי כשהיא נעלמת, חיוך טיפשי וגדול מתפשט על הפנים למודות הסבל והדמעות שלי. ולראשונה בחיי, אני מרגיש שהלב שלי רוטט, ועיניים נישאות אל העתיד. הגוף שלי מזדקף בהרגשה חדשה, רגש חדש, שמעולם לא חוויתי.

אני מאושר.

הפרק הקודם		הפרק הבא