בעתיד הלא רחוק

זכויות לריק ריידן וכולי.

זה פרולוג- קצת אקספוזיציה שנדע איפה אנחנו.

___________________________________________________________________________

אני רץ כבר כמה רחובות רצופים כדי לברוח מהמשטרה, אני רואה מימיני את השלט של השדרה החמישית  ואני נכנס אליה ומתחבא מאחורי מה שהיה פעם חנות בגדים של פראדה והיום זה בית לחתולי רחוב.

"ראית לאן הוא רץ?" 

השוטר שאול את השותף שלו ואני שומע את הלב שלי דופק בכוח

"אולי הוא המשיך ישר לאחת המנהרות?"

אני מתחיל קצת להירגע מהמחשבה שהם אולי איבדו אותי, יש היום ירח מלא ואני מצליח לראות עם האור שלו חתול במרחק חמישה מטרים ממני, העיניים שלא בוהות בי.

אחד השוטרים נשען על הקיר המתקלף והחזיק סיגריה

"יש לך אש? אני חושבת שהמצית נפלה לי בריצה"

"אני לא מעשן" הוא משיב " מה נעשה עם הילד שברח?"

השוטר הכניס את הסיגריה בחזרה לקופסא וסגר אותה

"כלום, כנראה הוא סתם היה זוטר"

הם התחילו ללכת בחזרה ואני המשכתי להביט בחתול בלחץ רק שלא יקפוץ עליי,  לפתע כמו בהילוך איטי החתול פתח את פיו וילל יללה ארוכה.

השוטרים הסתובבו והביט בחתול, אחש מהם שלף את האקדח וירה

"איך אני שונא חתולים" הוא ציין והלך עם השותף שלו

חיכיתי כמה דקות, צפיתי בדם שניגר מהגוף השדוף של החיה, ראיתי את הירח המלא משתקף בשלולית.

יצאתי מאחורי הפח והתחלתי ללכת ברחוב בניסיון להשתלב כמו כל האנשים, לבשתי חולצה לבנה מכופתרת ומכהס חאקי כמו כל בגדי העבודה של כולם, ההבדל היחיד שעל הידיים שלי היו סימנים מהבקבוק ספריי שהשתמתי בו מקודם לגראפיטי.

בדרך למטה המחתרת של העיר ניו יורק ראיתי את הפוסטרים הגדולים שהתנוססו על שלטי החוצות, היו עליהן לפעמים דמויות של פועלים עם סיסמאו של שיוויון, שדות ירוקים עם הכיתוב 'להחזיר את אמריקה להיות גדולה' ואת השלט עם הדמות של המנהיגה העליונה מביטה אל האופק, השיער הבלונדיני שלה אסוף בצמה על כתיפה ומאחוריה מתנוסס שדה חיטה ענקי, הפעם היה כתוב 'דמוקרטיה, שיוויון ועבודה'.

אני חייב לציין שכל הערכים האלו היו טובים אם לא היה את הקטע הזה שכל מי שהיה מתנגד למשטר החדש או עובר על החוק הכי קטן היה מוצא להורג בדרך זו או אחרת.

הממשלה קראה לזה הרתעה, אמרה שאין סיבה שנחזיק אנשים שלא רוצים לחיות במדינה זאת בחיים וחירטטה דברים על עלויות וטובת הכלל אבל במחתרת ידענו שזה פרויקט דילול ושימור האוכלוסיה שהתבצע לא רק בארצות הברית אלא בכל המדינות החדשות בעולם.

ארצות הברית הייתה בין הראשונות שעברה את מה שנקרא 'המהפכה החדשה' אבל אני קראתי לזה 'ההפיכה' בכל זאת, להשתלט עם צבא על בניין הבית הלבן והפנטגון בתוך פחות משלושה ימים זה נוטה יותר לכיוון ההפיכה. ארצות הברית עברה את זה לפני חמש שנים ומאז גם עוד מדינות קטנות וגדולות כמו צרפת, גרמניה, יפן ורוסיה עברו גם הפיכה.

נכנסתי להוסטל ישן והלכתי לדלת מספר 66 והיקשתי ארבע פעמים על הדלת המקולפת.

הדלת נפתחה קצת ומבעד לשרשרת הופיעו זוג עיניים בוחנות

"מה הסיסמא?" קול עמוק שאל אותי ומיד זיהיתי אותו

"קלייד זה אני" לחשתי לו וקיוויתי שכבר יכניס אותי לפני שמישהו יראה אתי עומדי על סף של חדר בהוסטל נטוש ומדבר עם דלת.

הדלת נפתחה וחשפה בחור שחור עצום וקירח עם זקן גדול וצלקת ארוכה בין האוזן למצח, הוא היה כל כך גבוה עד שבקושי הגעתי לו לכתף.

"קלייד מה זאת הסיסמא שהמצאת לי עכשיו?" שאלתי ווהוא נתן לי חיוך גדול

"היה לי ממש משעמם וחשבתי להכניס קצת עניין לחדר". לפני חודש וחצי הוא כמעט נלקח למעצר, הצלחנו לעמם את השוטרים לחלץ אותו אבל עכשיו הוא מופיע ברשימת המבוקשים והמראה שלו קצת מסגיר אותו בקלות.

חדר 66 היה בעצם שני חדרים, כשהמחתרת לקחה אותו היא שברה את הקיר בינו לבין החדר השכן ועכשיו במקום מיטה היו פה שולחנות מלאי מפות, קירות עם התוכניות של מערכת המנהרות התחתית וארגזים גדולים ונעולים שהיה עליהם מרוסס 'צבא ארצות הברית'.

כעשרים אנשים היו בכל רגע בחדר הגדול כך שהיה מאוד צפוף, רובם התרכזו סביב שולחנות והיה מאוד צפוף ומחניק כי לחלונות היו ממוסמרים קרשים שימנעו הצצות וירי.

הלכתי לכיוון המפעיל הנוכחי שלי, מייקל, הוא היה אחראי על עשיית פעולות הוונדליזם. הצטרפתי למחתרת אחרי שהם פנו אליי בקשר לעבודות הגרפיטי שהייתי עושה בברוקלין, הם שכנעו אותי לבוא ולעזור להם בלצייר על קירות של מוסדות החינוך בעיר.

מוסד חינוך זה שם יפה לפנימיית חובה מגיל 3 ועד גיל 18 שכל הילדים צריכים לשהות בה, זה מחולק על פי גילאים ופעם בשבוע אפשר לפגוש את ההירים. המוסדות נוסדו כדי לאפשר לכל ההורים זמן לעבוד ולא לדאוג לילדים.

ילד שההורים שלו לא רשמו אותו במשרדי הפנים לא יכנס למוסד אך גל לא יקבל שבב זהות, בשבבי זהות יש את כל המידע הרלוונטי לממשלה עלינו כמו גיל ומין ועד ציונים ועבירות משמעת בכיתה ח', ללא שבב זהות אי אפשר לקבל טיפול רפואי או להתקבל לעבודה.

"הולדן איך הייתה ארוחת הערב?" מייקל שאל אותי, הוא מתכוון לאיך הייתה הפעולה, אנחנו משתמשים רק בקודים מחשש להאזנות משבבי הזהות

"כמעט גמרתי את הצלחת אבל אז הופיעו שני גפרורים"  אמרתי לו שכמעט גמרתי את הציור אבל אז הופיעו שני השוטרים

מייקל העביר את ידו על השפם שלו וחשב מעט, למען האמת אין לי מושג איך הוא מצליח לחשוב בחדר הומה ורוכש כל כך.

"מה לגבי הפנים?" 

"לא ראו בכלל" עניתי וחיכיתי שימשיך

"טוב הולדן אני אקפוץ אלייך במידה ויהיו עוד ארוחות נוספות" הוא אמר ולחץ את ידי.

הסתובבי לכיוון הדלת כשלפתע נשמעו שלוש נקישות ולא ארבע, כל החדר השתתק.

"כאן כוחות האס איי אס לפתוח!" צעקי מחוץ לדלת

מהר קלטתי מישהו קם ונעמד על כיסא עם אקדח שלוף

"הנקמה על דמנו אחיני ואחיותנו תקום!" הוא צעק וכולם הביטו בו ביריאה של כבוד ופחד

הדלת נפרצה ברעש ושמעתי לרגע את הסוכנים מתפרצים לחדר 66 ואז אותו אדם שעמד על הכיסא ירה, הבנתי שהוא לא מוכן שהמסמכים שבחדר יפלו לידי האס איי אס, שאם הם ידעו מה כתוב בהם הם יתפסו את כל שאר המחתרות שהיינו איתם בקשר.

הכדור שלו פגע באחת הקופסאות הגדולות של הצבא ופיצוץ אדיר נשמע.

___________________________________________________________________________

זה היה הפרולוג ומוזמנים לתת ביקורות בונות בתגובות

		הפרק הבא