סיריוס בלק : הסיפור

חופשת הקיץ היתה שנואה על סיריוס בלק במיוחד.

היתה לכך סיבה פשוטה - סיריוס היה צריך לגור בכיכר גרימולד מס 12, באחוזת משפחתו - משפחת בלק.

כך קרה שבאחד מלילות החופשה, אחרי יום שלם בו סיריוס שכב על המיטה שלו וקרא ספר שגנב מהספרייה המוגלגית - "כלבים - הכל על חיות הבית", סיריוס התיישב על יד החלון בחדרו וסרק במשך זמן ארוך את הרחוב השומם.

אחרי כמה דקות, כשהשעון צלצל אחת בלילה, דמות גבוהה עטוית מעיל ארוך הופיעה במעלה הרחוב והתקרבה אל עבר הבית.

סיריוס סגר את הספר, יצא מחדרו וירד בשקט ככל הניתן במדרגות החורקות.

כשפתח את הדלת, האיש שעמד על יד הגדר הופתע כאילו הבית צץ כרגע משום מקום. הוא התקרב אל סיריוס וחייך.

"זהו? אתה עוזב?" שאל האיש והוריד מעל ראשו את הברדס. שיערו היה קלוע בראסטות ארוכות, קשורות בקוקו. הוא היה אדם צעיר עם פנים חדות.

"עוזב?" תמה סיריוס, "אמרתי לך שאני צריך לחשוב על זה עדיין..."

האיש נענע בראשו. "אתה לא צריך לחשוב על זה יותר, אתה פשוט צריך את האומץ. אתה יודע שזה הדבר הנכון".

"חשבתי שנדבר על התוכניות, רדיוס, לא אמרת לי שנצא היום".

"לא. סיריוס - אתה לא יכול להשאר כאן יותר," אמר רדיוס. "לא טוב לך פה. אתה מסתובב ברחובות כל הקיץ. אתה צריך מקום נורמלי להיות בו. אתה בא איתי".

סיריוס הרגיש בכל זאת לחץ בבטן.

"יש אנשים שפשוט נולדו במקום הלא נכון", המשיך רדיוס.

"מי אמר שזה אני?", שאל סיריוס.

"תגיד לי אתה."

זה לא אני - חשב סיריוס. הוא הסתכל על הבית ונזכר בסיוט הארוך של השבועיים האחרונים. בריבים עם ההורים שלו, בחוסר ההבנה מצידם ומצד רגולוס. בכך שכנראה הדברים רק ילכו ויחמירו. הוא לא העריך אותם.

"מה שאני אעשה זה אשאיר פתק", אמר סיריוס, " ויהיה כתוב בו שהלכתי זמנית לבית של חבר. ככה תהיה לי גם האופציה לחזור."

רדיוס העביר יד בשערו ושלף מאחורי האוזן סיגריה. "סבבה. אני מחכה פה".

סיריוס פתח את הדלת ורדיוס אמר - " יהיה לך טוב בבית-מקליינר. זה מקום בדיוק בשבילך".

כעבור כמה דקות סיריוס כבר חזר החוצה עם שתי מזוודות ומטאטא ישן שירש מסבו. רדיוס לקח ממנו מזוודה, הניח את היד הפנויה על כתפו, והם התעתקו.

. . .

כשהם נחתו באור ראשון של שחר, הם הגיעו ליער ירוק וצפוף. היה שם שקט מרגיע, וקולות של ציפורים נשמעו ברקע. לפניהם השתרע שביל גישה של אבני חצץ אדומות שהוביל בין העצים אל עבר אחוזה גדולה.

רדיוס התחיל להתקדם וסיריוס הלך איתו.

האחוזה היתה בת שלוש קומות, עם שורת חלונות ארוכה בכל קומה. סביב הבית היתה גדר ברזל מבריקה, ובגג המשופע בלטו שני ארובות אבן מעלות עשן.

"זה-זה?" שאל סיריוס.

"כן," אמר רדיוס, "ברוך הבא לאחוזה - לקוסמים - חסרי - המקום, בית-מקליינר".

הם עברו דרך השער, המשיכו על פני מזרקה יבשה ומלאה בעלי שלכת, עלו במדרגות האבן ונכנסו לבית.

היה שם שקט וחשוך. כשרדיוס סגר אחריו את הדלת נשמעו צעדים יורדים במדרגות. איש זקן בחלוק בית כחול הופיע.

"רדיוס! הנה אתה! חיפשתי אותך... מי זה איתך?".

"היי ארלון," אמר רדיוס, "תכיר את סיריוס. הוא עובר לגור איתנו."

"מה אתה אומר? איזה יופי. סיריוס... ברוך הבא, בדיוק בשביל זה אנחנו כאן." הזקן חייך. סיריוס היה מופתע. "מאיפה אתה ילד?".

"מלונדון" אמר סיריוס, "אני לומד בהוגוורטס".

"אוהו, מעניין, אתה תצטרך לספר לי על זה. אבל לא עכשיו, יש לי עניין ממש חשוב לסדר. לא הייתי בורח לך ככה סתם. רדיוס-" הוא פנה אל חברו, "המצב חמור. טמברלין נמצא עכשיו בבית המשפט. הוא רוצה להוציא ממנו את הבית עוד השבוע. תתארגן, אנחנו יוצאים כמה שיותר מהר".

"וואו... רגע, הילד רק הגיע".

"אז סלייט יראה לו את המקום. אל תדאג, נחזור תוך כמה שעות. אתה יודע שאני צריך אותך שם".

"אוקיי..." רדיוס פנה לסיריוס והצביע על חדר בהמשך, "תחכה בינתיים במטבח, עוד מעט כולם יתחילו לקום. אתה יכול לאכול מה שאתה רוצה או לנוח. תרגיש כמה שיותר בנוח".

"אתה מבין ילד", אמר אלדון לסריוס, "מנסים לקחת ממנו עכשיו את האחוזה הזאת בבית משפט. אנחנו חייבים להיות שם. יאלה, יצאנו, רדיוס".

רדיוס וארלון עלו חזרה למעלה במדרגות וקול צעדיהם התרחק. סיריוס הצמיד את המזוודות שלו לאחד הקירות. בכל מקום היו תלויות תמונות שמן גדולות, של נופים או של קרבות גדולים. מהתקרה השתלשלה נברשת נוצצת. המקום הבריק מנקיון ונראה יוקרתי.

סריוס הלך לחדר אליו שלח אותו רדיוס והגיע לחדר אוכל גדול. היה שם שולחן עץ גדול וארוך מוקף כיסאות אדומים מרופדים, ומסביב היו פזורים ספות ושולחנות קפה נמוכים. כשהוא פתח את המקרר הוא שמע קול מאחוריו.

. . .

"אוהו! סוף-סוף מישהו חדש", הוא הסתובב וראה ילדה שחורת שיער ולבושת פיג'מה נכנסת לחדר. " היי, אהלן. מי אתה?".

סיריוס הופתע. "סיריוס. אני באתי לגור אתכם, כנראה", הוא סגר את המקרר.

" כן ניחשתי את זה, לפי המזוודות בחוץ", היא חייכה והושיטה לו יד ללחיצה. " אני ויולט".

"סיריוס".

" אני רואה שאתה רעב..." היא פתחה את המקרר והתחילה להוציא דברים. "אז מאיפה אתה? בן כמה אתה?"

"חדש!" צעקה מאחור הקפיצה אותו. לחדר פרץ ילד נמוך עם שיער קצר ומשקפיים, "אתה מי שרדיוס סיפר עליו?"

"רדיוס סיפר לך שמישהו מגיע?" שאלה ויולט.

"בטח. הוא אמר לי שילד חדש יגיע בקרוב. קוראים לך סיריוס?"

"כן..."

"בוא איתי, אני אראה לך את הבית. ויולט זה בסדר? את תכיני ארוחה?"

"כן, אני יפנק אותנו במשהו. תעביר אותו אצל דני".

" כן, בטח. הוא יאהב את דני..."

סלייט הוביל את סיריוס אל חדר המבואה. "אוקיי, אתה צריך להכיר הכל - כאן למעלה אלה חדרי השינה. בקומה השלישית יש את הספרייה וחדרי האימונים.."

"אימונים? יש פה אימונים?" שאל סיריוס.

"אם בא לך. לא יודע באמת למה אנחנו קוראים להם ככה, הדבר העיקרי שאנחנו עושים שם זה משחקי קרבות, אחד על אחד וכאלה. בשביל הכיף. פה בקומה יש את המשרדים של ארלון - הזקן - והמשרד השני הוא של רדיוס. ויש את החדר אוכל כמובן. אבל לפני שנמשיך, יש משהו שאתה צריך לעבור."

הוא הצביע על דלת חומה מאחורי המדרגות. "אתה צריך לרדת לשם".

"למה?"

"כדי לקבל את החרב שלך." סלייט אמר.

"חרב?"

"כל מישהו חדש בבית הזה, לפני שהוא מקבל חדר ונהיה חלק מאיתנו צריך לעבור שם, לעשות את החיפוש ולמצוא את החרב. אחר כך אתה תוכל לתלות את החרב מעל המיטה..."

"אתה צוחק?"

"לא, לא." סלייט חייך ועיניו נצנצו מאחורי המשקפיים שלו.

"טוב", אמר סיריוס. " לחפש סתם חרב?"

"לא, את החרב שלך. אתה תמצא אותה. לך".

סיריוס פתח את הדלת וסלייט איחל לו הצלחה וסגר אותה בלי הרבה הסברים.

. . .

סיריוס הביט מטה, וירד במדרגות החשוכות. היתה שם רוח קרה ואוויר חנוק. הוא ירד כשלושים מדרגות עד שהגיע לחדר קטן. החדר האפל הואר בעששית חלשה והיו בו ארונות ישנים וכל מיני רהיטים מעלי עובש. עורו רטט.

"ילד!" קרא קול עמוק וסיריוס צעק. מאחוריו הגיעה רוח רפאים.

"היי, היי, תרגע", הרוח התקרבה אליו. זאת היתה רוח של אדם זקן חבוש כתר. "חה חה חה, אני כל כך אוהב לעשות את זה. הו, חה חה, אני מצטער, זה מנהג שלי. נעים להכיר, אני דני. אני מניח שבאת לחפש את החרב?"

סיריוס הנהן בפה יבש.

"טוב, תחפש שם", הוא הצביע על עוד דלת שהובילה להמשך.

סריוס הביט בו, והביט בדלת.

" כן, כן. תלך ואז תחזור אלי. חה!".

סיריוס פתח את הדלת. הוא נכנס לחדר השני, שהיה חשוך באותה מידה אבל היה מלא במנורות וכלי זכוכית סדוקים.

בתוך ארון תצוגה הישר מולו ניצנצה חרב אדומה עם ידית כסופה. סיריוס התקרב לארון עם החרב וניסה לפתוח אותו. הארון לא נפתח וסיריוס גם לא מצא מפתח בשום מקום.

"לעזאזל". המקום הפחיד אותו והוא רצה לצאת משם כמה שיותר מהר.

הוא הרים רגל שבורה של שולחן מהרצפה, וניפץ את הזכוכית.

הרעש הדהד בחדר. הוא הוציא בזהירות את החרב בשתי ידיו והביט בה. להב כסופה ומבריקה. חרב חלקה לגמרי.

"אוקיי." מלמל לעצמו. עכשיו הוא סיים עם המשחק הזה והוא יכול לחזור למעלה.

הוא הסתובב כדי לצאת דרך הדלת ועצר במקום.

במקום ממנו הוא נכנס כבר לא היתה דלת.

"רגע," סיריוס הסתכל על שאר הקירות. לא היה לחדר שום פתח. איך זה יכול להיות.

"אוקיי..." נשמע קול וסיריוס קפץ שוב. רוח הרפאים של המלך נכנסה לשם דרך הקיר. "אין יציאה... מעניין..."

"מה מעניין? אני לעומתך לא יכול לעבור דרך קירות!".

" בסדר. זאת חלק מהמשימה שלך. לא חשבת שתקבל את החרב בחינם. אתה צריך לשאת בתוצאות".

"אז איך אני יוצא מכאן?"

הרוח רפאים העביר יד על פיו לאות שתיקה. "בהצלחה", אמר ויצא החוצה דרך הקיר.

סיריוס הרגיש שהוא מתחרפן. הוא עצם את עיניו והתחיל לחשוב.

כשפתח את עיניו, הדלת היתה שם שוב.

הוא רץ אליה אבל היא נעלמה ברגע שהוא התקרב.

בטח היא מופיעה כל כמה שניות - חשב. הוא עמד קרוב אליה וחיכה. היא הופיעה שוב אחרי דקה. הוא פתח אותה ופרץ פנימה, וכמעט מעד.

זה היה חדר אחר לגמרי. כאן היה אור ירוק מסותרי והמון אקווריומים מלאים חיות קטנות, מסודרים צמוד לקירות.

הוא ראה דלת אחרת בקצה החדר ורץ אליה.

היא הובילה חזרה לחדר עם כלי הזכוכית. הוא המשיך, וכל דקה עבר בדלת לחדר אחר - חדר עם גולגלות ועצמות, חדר מלא ספרים ישנים, חדר מגנים ומדליות, ושוב החדר עם הזכוכיות.

סיוריוס רץ ורץ... כשהגיע בפעם הרביעית לחדר עם הזכוכיות עצר. לא משנה כמה הוא מתקדם תמיד הוא חוזר לחדר הזה. זה החדר בו הוא מצא את החרב שלו. חייב להיות משהו כאן.

כשדלת הופיעה בצד השני של החדר, הוא פתח אותה ולא עבר הלאה. הוא ראה מעבר לה מין חדר אמבטיה ישן ומעופש.

הוא נשאר במקום וסגר את הדלת. בחדר עם הזכוכיות היו אגרטלים, מראות ישנות ומאובקות, ארון מנופץ, ובמרכז החדר ריבוע זכוכית על הרצפה.

הוא הלך אל ריבוע הזכוכית והפך אותו. הריבוע נפל על הצד השני שלו והתנפץ.

במקום בו הוא היה קודם היתה עכשיו דלת עץ מרובעת ברצפה. סיריוס פתח אותה.

ברגע שעשה זאת, קפצו עליו מכל הכיוונים - מאחורי זכוכיות, מחורים בתקרה, מאחורי ארונות - עשרות פיות אפורות עם מבט רצחני בעיינים.

הם דקרו אותו בכל פיסה פנויה בגופו וניסו למנוע ממנו לרדת בחור ברצפה. הם משכו לו בבגדים וחלקם ניסו לקחת ממנו את החרב.

סיריוס התחיל לחבוט בחרב לכל עבר. בהפוגה הרגעית שהשיג, הוא פתח את דלת העץ וקפץ למטה.

הוא נחת בחבטה שתי מטר מתחת,על רצפת אבן.

רגליו ספגו את החבטה וכאבו. הדלת מעליו נסגרה, והיה חשוך.

הוא גישש את הקירות עד שמצא ידית של דלת. הוא פתח אותה ויצא החוצה.

הוא הגיע חזרה לאולם הכניסה של האחוזה- לקוסמים- חסרי- מקום.

כבר היתה שעת צהריים והוא שמע קולות מהמטבח.

"סיריוס, הנה אתה!" הופיע מעבר לפינה אלדון, הזקן שמנהל את הבית, "איפה היית?"

סיריוס הצביע מתחת רגליו.

"אני מבין..." הוא גירד בזקנו, " לא יפה לעשות לך קבלת פנים כזאת ברגע הראשון, לרוב אנחנו מחכים עם זה קצת. אני אצטרך לדבר על זה עם סלייט. בכל מקרה - אני רואה שהשגת את החרב שלך".

סיריוס הביט בידו. הוא לא שם לב שעד עכשיו החרב עדיין אצלו.

"יופי, אתה עוד תשתמש בה." אמר אלדון, "אבל ביינתים - הבנתי שתכננת לאכול ארוחת בוקר. אני מניח שאתה רעב. כולם מחכים לך בחדר אוכל, וויולט הכינה לכבודך ארוחה חגיגית..."

"תגיד, אלדון מה בדיוק העניין של הבית פה?"

"המ... בדיוק כמו שהבית נקרא - 'בית-לקוסמים-חסרי-מקום.' לכל אחד מאיתנו יש סיפור מיוחד, וכולנו ביחד משפחה. חוץ מזה, דיי מעניין פה רוב הזמן, יש את כל השטח של היער ששייך לנו, ואת הבית..."

"שעכשיו רוצים לקחת מכם?"

"אני רואה שהקשבת לי עם רדיוס. כן, רוצים לקחת לנו את הבית, נוכל אחד פנה לבית המשפט לגבי זה, אבל זה משהו שנפתור. תעזוב את זה, בא נלך לאכול".

הם הלכו אל המטבח, שמה ציפתה לסיריוס קבלת פנים מפתיעה.

הוא לא ידע למה - אבל הוא הרגיש מוכן להרפתקה. הוא הרגיש שהולך להיות פה מעניין. בצורה מוזרה.

		הפרק הבא