סנייפ וחד הקרן

טוב אז הזמן הפנוי לאחרונה גרם לי להתחיל בכתיבת הפאנפיק ראשון שלי! כבר יש לי בראש חלק מהעלילה אבל עדיין לא הכל אז נראה איך ילך. אשתדל לעדכן במרווחים סבירים, אבל מה לעשות שאני עדיין כותבת בקצב של צב...   ┌(￣ヮ￣)┐  

נכתב בהשראת "מבחן טהרה" מעת נעמי נוביק

אשמח מאוד לתגובות כמובן! :)

פרק 1


הינה, הוא חשב כששכב על הרצפה המעופשת של הצריף המצווח בעודו מביט אל תוך עיניו של פוטר, הוא השלים את משימתו. הוא התעלם מהתחושה הבלתי נסבלת של דם המחליק אל תוך גרונו הקרוע ולתוך ריאותיו, והמשיך בעיקשות לאחוז בצווארון הגלימה של פוטר. הוא ניסה להרכיב את תווי פניה הרכים של לילי מסביב לעיניו הירוקות, שמחה וצוחקת כמו בתמונה מהמכתב, בעוד שהעולם סביבו התחיל להטשטש. לרגע אחד הוא הצליח, ופניה של לילי נגלו אליו והיא הייתה שם: כפי שזכר אותה, יפה וצעירה עד כאב, מביטה בו. אבל על אף שהצליח לזמן את דמותה, ככל שהתאמץ, סנייפ לא הצליח לגרום לה לחייך אליו. ואז כמו חול, החשיכה כיסתה אותה, מוחקת את הכל עד שלא נשאר דבר מלבד כלום. 

שום מחשבות או תפיסה של זמן, רק ריק חשוך שנמתח עד לאופק שלא היה.

ואז--

טעם של ניחוח פעמוניות ודרדר כחול הבליחו במתיקות בהירה שהפכה לאור. אור חם וזוהר שהלך וגדל ככל שהתקרב אליו, יותר ויותר, עד שהחל להאיץ לעברו במהירות מסחררת, ולפתע הדממה החרישה והכל הפך ללבן בוהק מסנוור שהחל לקבל צורה של-- של--

הוא מצמץ אל עבר הפנים המטושטשות והארוכות שמילאו את שדה הראייה שלו, קרובות כל כך עד שהפרספקטיבה עיקמה אותן. חוטם צחור, והרחק מאחוריו זוג עיניים גדולות עם ריסים עבים והילה של פרווה לבנה כסופה. איילה? האם הוא הטיל פטרונוס? הוא ידע שלא. ליבו הלם, "לילי?" הוא לחש בקול צרוד, וניסה להביט לצדדים, האם הייתה שם? האם הצטרף אליה?

"אה, לא," משב הבל פה חם הצליף בפניו. "שמי הוא בֵּלוּסקוֹרנוּס מָגנִיפִיקוּס חד הקרן," אמר חד הקרן שלפניו, וניער את רעמתו כאילו ניסה להחוות על עצמו, "אבל אתה יכול לקרוא לי בֵּלוּס."

סנייפ דחף את עצמו מהרצפה וסילק בידו את ראש הסוס הגדול שרכן מעליו תוך שהתיישב. היה חושך, אבל חד הקרן שעמד במרכז החדר האיר אותו עם פרוותו הלבנה הכסופה באור עמום שחשף קירות של עץ מרקיב שלא היו בהם חלונות-- הוא עדיין היה בצריף המצווח. חיי. בניגוד לכל הגיון שסיפקו הנסיבות.

הוא גם שם לב לשקט: קולות הצעקות והפיצוצים של הקרב שהתנהל בעיצומו בחוץ חדלו וגם לא היה שום זכר לפוטר או גריינג'ר שככל הנראה עזבו את המקום. גלימתו שהיתה ספוגה בדם בשל נשיכתה של נגיני דבקה לעורו באופן מרגיז, אבל כשהוא הושיט יד לגעת בגרונו-- הוא היה שלם, ריאותיו התמלאו באוויר רענן עם כל שאיפה ששאף, והוא הרגיש טוב, אפילו השיער שלו הרגיש-- אוורירי.

הוא הביט בחד הקרן, כתם קטנטן של דם כחול כסוף החתים את הפרווה הלבנה שעל קצה רגלו הקדמית השמאלית, וטפטף מטה על הפרסה הזהובה. דם של חד קרן-- טעם הפעמוניות והדרדר שעדיין טעם בפיו--

חד הקרן שעקב בעיניו אחר מבטו של סנייפ הזדקף בגאווה, "הו, אין בעד מה!" הוא השיב מבלי שנשאל, בנימה זחוחה מצטנעת אך לא מצטנעת שהיתה אופיינית לגריפינדורים. "נזוז? ישנו עניין חשוב ביותר המצריך את טיפולנו שאינו סובל דיחוי," פרסותיו טופפו על ריצפת העץ כשהוא פנה לאחור על רגליו האחוריות והחווה בצאוורו לכיוון המעבר שהוביל החוצה אל הערבה המפליקה.


~


 

		הפרק הבא