פאנפיק פרסבת׳

נ.מ פרסי

אני ואנבת׳ התיישבנו אחד על יד השנייה, בשולחן בשורה האחרונה, כדי לא לבלוט.

אני יודע, זה מטומטם, אבל מה לעשות, אינסטינקטים.

ואז הגיע אחד מהמורים הכי מוזרים שפגשתי בחיים.

אוהו, ופגשתי הרבה מורים מוזרים:

מורה-קנטאור, מורה-מנטיקור, מורה-מעצבן.

אה, רגע, תמחקו את המעצבן.

מבזק חדשות: כל המורים מעצבנים!

בכל אופן, בואו נחזור למורה המוזר.

דבר ראשון, הוא היה כפול, היו שניים ממנו.

באופן אוטומטי היד שלי נשלחה לכיס ושיחקה באנקלוסמוס.

אנבת׳ ראתה את המתח שלי אז היא הניחה יד על זרועי.

״תירגע״ לחשה לי. ״אלו שני מורים, שונים.״ כרגיל היא הצליחה לקרוא אותי כמו ספר פתוח.

איכס! אני באמת עשיתי עכשיו דימוי על ספר?! כלשהו?!

טוב, לא משנה.

בכל אופן, חשבתי שהוא כפול בגלל הדיסלקציה. תקוללי, דיסלקציה איומה!

ואז הם התקדמו וראיתי שהם ממש מוזרים.

אחד מהם היה ממש צעיר, בגיל שלנו בערך,עם עיניים ירוקות איזמרגד, ושיער פרוע בצבע שחור. ומשקפיים. 

אם לומר את האמת, הוא נראה מעט כמוני.

אני יודע על מה אני מדבר, כי אני פגשתי את עצמי.

השני היה ממש זקן מקומט, עם עיניים כחולות שנראות כמו קרן רנטגן, כאילו הן סורקות אותך, שמביעות חוכמת חיים וניסיון, ושיער ארוך כסוף, ואיתו גם זקן כסוף כה ארוך שיכל לדחוף אותו מתחת לחגורה שלו. משקפיים בצורת חרמש נחו על אפו הארוך והעקום.

״שלום, אני אלבוס דמבלדור, ואני צריך את פרסאוס ג׳קסון ואנבת׳ צ׳ייס.״ אמר הזקן בקול חביב.

אני ואנבת׳ לא זזנו, מביטים בו בחשדנות.

״בוא נקום, אם נתנו לו להיכנס יש סיכוי שהוא לא מסוכן.״ אמרה לי אנבת׳ בלחש.

קמנו והלכנו באיטיות לעבר הזקן, כשידי מונחת בתוך הכיס, ממששת את אנקלוסמוס, ואנבת׳ לפתה את קת הפגיון שלה, שהוסתר מתחת לבגדיה, בחוזקה.

הוא חייך אלינו ויצא הוא ראשון.

הנער העיף בנו מבטים חשדניים אבל יצא גם הוא.

יצאנו בעקבותיהם ועמדנו בגינה הענקית שהייתה עכשיו ריקה.

דנדלדור הוביל אותנו אל עבר אחת המזרקות.

הרגשתי בטוח שם, בקרבת מים, וגם הבנתי שדנדלדור הוא לא רע, כי אחרת, אם ידע שאני נצר פוסידון, לא היה מעז לקרב אותי למים.

רגע, זה דנדלדור? דקלדור? דמלדור? לא משנה, עדיף שאקרא לו אדוני? 

״אני פרופסור דמבלדור, וזה שלידי זהו הארי פוטר, ואני מנהל בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות והארי תלמיד שם.״ אמר באותו קול חביב כמקודם.

אני ואנבת׳ בהינו בו, ואז פרצתי בצחוק מתגלגל.

אנבת׳ הידקה את שפתיה והיא נראתה כאילו היא הולכת להתפוצץ מצחוק.

״הו-הוגוורטס?״ שאלתי בדמעות צחוק.

האיש נראה אדיש למראה הצחוק שלי, חוץ מחיוך קל שעלה על שפתיו, והניצוץ שנדלק בעיניו וריצד שם.

הנער חייך. כשחייך נחשפה צלקת בצורת ברק מתחת לפוני שלו.

זה לא עניין אותי.

״מי קורא לבית הספר שלו יבלות חזיר?״ שאלתי והתפוצצתי שוב מצחוק, הפעם אנבת׳ מצטרפת אליי.

אחרי כמה דקות של צחוק אני ואנבת׳ קמנו, עדיין מתנשפים מהצחוק שאחז אותנו.

״טוב, אז כמו שאמרתי, זה הארי פוטר, ואני אלבוס דמבלדור, אך אם תקבלו את הצעתי אז תצטרכו לקרוא לי פרופסור דמבלדור.״ אמר לנו הזקן.

״אה, אז זה היה דמבלדור? חשבתי שזה דנדלדוק....״ אמרתי לו.

הנער, שהתברר שקוראים לו הארי, צחק. 

הניצוץ בעיניו של דמבלדור התחזק והוא חייך.

״טוב, פרסאוס ג׳קסון, זאת ההצעה שלי.״ אמר דמבלדור.

״תקרא לי פרסי בבקשה, ככה כולם קוראים לי.״ אמרתי לו בנימוס שהיה לי מאוד קשה לאגור.

״טוב, אז ככה, אני המנהל של הוגוורטס, בית הספר לקוסמים ולמכשפות, והארי הוא תלמיד בשנתו החמישית.״ אמר לנו דמבלדור בחיוך.

אני ואנבת׳ בהינו בו.

״מה זאת אומרת בית הספר לכישוף ולקוסמות?״ שאלתי.

״אין דבר כזה, קוסמים ומכשפות!״ אמרה אנבת׳.

״יש״ אמר דמבלדור בשלווה.

״תוכיח!״ אמרה אנבת׳ בתוקפנות.

הוא רק חייך, והוציא מקל עץ מכיסו.

הוא נופף בו ולפתע הארי עלה באש.

אני ואנבת׳ צרחנו.

הרגשתי משיכה בבטן ולפתע הרבה מים התרוממו מהמזרקה, מוכנים להרטיב את הארי עד לשד עצמותיו.

ואז שמתי לב שהוא כבר לא בער, אז עצרתי את המים באוויר.

הארי הביט בי בהשתאות, כשהמים עוצבו לצורת כדור, שנחת על ידי, ואני זרקתי אותו למזרקה חזרה.

״כמה דברים, אתה הבערת את הארי ואז גרמת לו להפסיק?״ שאלתי בהלם את דמבלדור.

הוא בתגובה הנהן.

״אז יש דבר כזה קוסמים! מגניב!״ אמרתי.

אנבת׳ הנהנה.

״אתם לא מופתעים קצת יותר מזה?״ שאל הארי אותנו.

״לא. פגשנו דברים הרבה יותר מוזרים מקוסמים.״ אמרתי לו.

״אני מתאר לעצמי. אתה הרגע שיחקת כדור מים. עם מים.״ אמר לי.

״וזה עוד בלי שרביט.״ חייך דמבלדור.

״קדימה, תספרו לנו הכל ואנחנו נספר לכם.״ אמר לנו דמבלדור.

״אבל קודם, בואו נתעתק לביתך.״ אמר דמבלדור.

אני ואנבת׳ קימטנו מצח בבלבול.

הארי אחז בו וסימן לנו לעשות כמוהו.

נאחזנו בדמבלדור עד שלפתע נשמע קול פקיקה חלוש.

הרגשתי שבריאות שלי נלחצות, שהעיניים שלי יצאו ממקומן בקרוב, טסתי בתוך ערפול חושים מוחלט.

ואיך שזה התחיל בפתאומיות כך זה גם נגמר.

אנחנו מצאנו את עצמנו בסלון הבית שלי, אימא יושבת על השולחן ומסדרת עוגיות כחולות.

״שלום פרופסור דמבלדור, טוב לראות אותך. ואיזה כבוד יש לי, הארי פוטר המפורסם!״ אמרה אימא וחייכה אל שניהם.

״אימא? מאיפה את מכירה אותם?״ שאלתי אותה.

אימי חיבקה אותי ואת אנבת׳.

״טוב לראות אותך, פרסי. ואל תדאג, פרופסור דמבלדור יסביר לך הכל.״ חייכה אליי.

נרגעתי והתיישבנו על הספה ודיברנו.

אני ואנבת׳ סיפרנו להם הכל, והם לנו.

״רגע, אז בית הספר הוגוורטס הוא לקוסמים ומכשפות? עם שרביט וגלימה? וקסמים? ויש שיעורים מפחידים של שיקויים? ורוחות רפאים? ויש לורד אפל אחד וולדי מולדי גולדי שניסה להרוג את הארי ולא הצליח, אבל את ההורים שלו כן? ועכשיו הוא חזר? ואנחנו ניסע עד לאנגליה ונגור שם? במשך הרבה זמן? ונחזור רק בחופשות קיץ?״ שאלתי, כשהמוח שלי הופך לדייסה.

״כן״ אמר דמבלדור בשלווה מוחלטת.

״ואימא שלי הייתה מכשפה? ומה אם אבא של אנבת׳?״ שאלתי.

״כן, סאלי הייתה באותו מחזור עם לילי אוואנס, אימו של הארי. אך לאחר שסיימה את לימודיה התנתקה מעולם הקוסמים.״ אמר דמבלדור.

״רגע.... אתה הילד של לילי? הארי פוטר הילד של לילי אוואנס? לילי?״ שאלה אימי ודמעות עלו בעיניה.

דמבלדור הנהן בכובד ראש.

״ואבא של אנבת׳, פרדריק, לצערי לא קוסם.״ ענה דמבלדור.

הנהנו.

״אתם תצטרפו אל הארי רון והרמיוני שידריכו אתכם.״ אמר דמבלדור.

 ״אוקיי.״ הנהנתי בראשי.

״טוב, צריך לצאת עכשיו.״ אמר דמבלדור.

נפרדנו מאימי ודמבלדור העתיק, כמו שהוא קרא לזה, למקום כלשהו שנקרא:

״סמטת דיאגון״

הפרק הקודם		הפרק הבא