עיניים

אישה צורחת, גבר מדמם על הרצפה, ילדים קטנים וגדולים בוכים וצועקים.

אלו הזיכרונות שלי מהיום שהרס את חיינו.

שלום, אני ג׳ול, קיצור של ג׳ולייט, והמשפחה שלי הרוסה.

כשהייתי בת שנתיים אבא שלי נפצע קשות ומת.

אני לא יודעת ממה, ואף אחד לא מדבר על זה ממילא.

היום אני כבר בת עוד מעט אחת עשרה, והזיכרונות עדיין כואבים.

לפעמים אני חולמת עליהם בלילה ומתעוררת בצרחות.

אף אחד לא בא לנחם אותי.

יש לי משפחה ענקית, שכולם בה דומים.

יש לי אימא, שנראית מאוד זקנה אף על פי שהיא לא כזאת.

יש לה עיניים שחורות דהויות ושיער שחור דליל עם שיערות שיבה בטרם עת.

קמטים מכסים את פניה, ולא קמטי צחוק. 

אני עוד זוכרת שפעם היא הייתה מלאת חיים ושמחה, אימא מדהימה.

היום היא לא יותר ממשהו חלול.

יש לי שמונה אחים גדולים, אחות אחת גדולה, ואחות קטנה.

כולם דומים.

חיוורים, בעלי עיניים שחורות, ושיער שחור.

אני גם.

יז לי שיער שחור ארוך וגלי, מוזנח מאוד, עיניים גדולות ושחורות, עור חיוור, ובגדים בלויים.

אני נראית כמו כל המשפחה שלי. 

קבצנית ענייה ומסכנה.

אחותי הגדולה רייצ׳ל ואחותי הקטנה איימי הן היחידות שאכפת לי מהן.

טוב, גם לאימא אני מאוד דואגת.

היה לי גם אח תאום, שנהרג לפני ארבע שנים.

 מוגלגים דרסו אותו במכשירים המוזרים שלהם. מכוניות.

בזאת כבה ניצוץ החיים האחרון שעוד היה קיים באימא.

איבוד שני בני משפחה גבה ממנה מחיר כבד, והיא נפלה למשכב.

כרגע היא חולה מאוד.

אז המשפחה שלי מאוד ענייה.

כרגע כולם עובדים, כולל אחותי הקטנה בת איימי בת התשע.

כל הגדולים לומדים בהוגוורטס, אבל בכל יום שהם יכולים הם באים הביתה.

היום אני אמורה ללכת להוגוורטס.

המכתב שלי הגיע לפני חודשיים בערך.

אז היום קמתי בבוקר נרגשת, שלא כמו בדרך כלל.

הלכנו לתחנת קינגס קרוס כל המשפחה.

איימי חיבקה את כולנו לשלום, אימא מילמלה שלום בקול סדוק, ואנחנו עלינו אל הרכבת.

קיוויתי שהשנה הזאת תהיה קלה.

לא היה לי מושג עד כמה טעיתי.

		הפרק הבא