ההגיגית

תינוקת קטנה ומתוקה הייתה אחוזה היטב בזרועותיה של אימה, והוריה הסתכלו עליה מאושרים.

״איך נקרא לה?״ שאל האב.

״בלטריקס. בלטריקס בלק.״ חייכה האם באושר.

ילדה כבת שלוש ליקקה כף עם קרם.

לילדה היה שיער ארוך, מתולתל וסמיך, שחור כליל, עיניים כהות וגדולות, עור בהיר, וחיוך רחב.

באותו רגע נכנסה לחדר ילדה אחרת, כבת שנתיים, שיערה הזהוב אסוף לזוג צמות, ועיניה התכולות צוחקות.

״בלה! תשאירי לי קצת!״ חייכה הילדה ונאבקה בשובבות עם אחותה על הכף המלאה בקרם מתוק וטעים. 

שני ילדים שיחקו תופסת.

הם רצו בצהלות שמחה בינות לפרחים הצבועים בשלל צבעים, מצחקקים.

כשהתקרבו ניתן היה להבחין בפניהם.

היה ילד בן שבע בערך, בעל שיער כהה שנפל באלגנטיות על עיניו, ועיניים נוצצות, וילדה בת חמש, עיניה היו כהות וגדולות, ממיסות, ושיערה המסולסל הארוך גלש על גבה.

״סירי, דיי!״ קראה הילדה, מצחקקת.

״אבל בלה...״ אמר הילד בטון מתחנן.

״אני עייפה! אני רוצה לאכול תפוח!״ רטנה הילדה בזעף.

״טוב, אבל אחר כך בואי נמשיך, אוקיי?״ שאל הילד.

״בטח!״ ענתה הילדה בטון עליז.

שניהם עלו על קופסה גדולה שהייתה שם, לעסו את התפוח האדום בחדווה, מטלטלים את רגליהם.

ילדה יפה כבת אחת עשרה, גבוהה ורזה, בעלת עיניים גדולות וכהות, ושיער ארוך מאוד אשר מסתלסל סביב מותניה באלגנטיות, החזיקה מכתב.

״זה הגיע!״ צווחה.

לחדר נחפזו מישהי מבוגרת, אימה של הילדה, ואחותה הקטנה של הילדה.

״אוי, בלה, איזה יופי!״ כירכרה הקטנה סביב הילדה.

״אוי, קיסי, שקט.״ מילמלה בלה בפיזור נפש.

״סלית׳רין!״ קראה המצנפת, ובלה נחפזה אל שולחן סלית׳רין, לא מתייחסת אל בן דודה אשר תלה בה עיניים עצובות.

נערה גבוהה ודקה, חיוורת, בעלת עיניים כהות ושיער ארוך, שחור ומסולסל, ישבה בתא יחד עם חבריה, ועל דש גלימתה מתנוסס בגאון תג המדריך הראשי.

נערה בוגרת, בעלת עיניים גדולות וכהות, שיער ארוך מתולתל ושחור כזכוכית געשית, ועור חיוור, ישבה בכניעות מול איש, איש גבוה וחיוור, בעל נחיריים דקים ואישונים מוארכים.

בעור זרועה השמאלית נחרט האות האפל, שחור משחור.

אישה צעירה, בעלת עיניים כהות, ושיער שחור מתפתל, נגררה על ידי זוג סוהרסנים, והושלכה לתא קטן ומצחין.

אישה, בשנות השלושים לחייה, בעלת עיניים גדולות וכהות, מוטרפות, ושיער שחור משחור, שלחה קללת הרג לעבר בן דודה, אשר בעבר כונה ״סירי״.

אישה, בשנות הארבעים לחייה, בעלת שיער דליל ושחור, עור חיוור ושעווני, ופנים חרושות קמטים, נפגעה מקללת ההרג, ועיניה, עיניה הגדולות והכהות, נפערו.

בלטריקס, בלה, הוציאה את ראשה מתוך ההגיגית, מתנשמת.

היא התיישבה על רצפת האבן הקשה, והחלה לבכות.

היא התייפחה, מוכת צער.

כעבור כמה זמן היא קמה.

היא נעצה בהגיגית את עיניה הגדולות והכהות, עיניה שלא ישתנו לעולם.

היי!

את מי תרצו שאעשה בפרק הבא?

		הפרק הבא