ההגיגית

תינוק קטן נאחז בזרועותיה של אימו, וציחקק.

אימו הביטה בו ברוך, מבט אוהב בעיניה.

לחדר נכנס גבר צעיר, חיוור, וכעוס.

״הגיע הזמן!״ קרא, וגרר את אישתו והתינוק אל מחוץ לחדר.

ילד קטן, בן שנתיים, הזעיף פנים.

״אבל אימא!״ רגז.

״רוצה שוקולד!״ 

״אתה תקבל שוקולד בקרוב, דרק מתוק.״ מיהרה אימו לתת לו חפיסת שוקולד.

הפעוט זלל את השוקולד, וכשגמר היו פניו מכוסים בשוקולד.

״אוי, דרק....״ נאנחה אימו בחיוך וניגבה את פיו.

ילד כבן חמש, עם שיער בלונדיני-כסוף פרוע, ועיניים תכולות אדומות מבכי, התייפח.

גבר גבוה, אביו, הצליף בו.

לאחר צליפה אכזרית במיוחד התערבה אימו של הילד.

״לוציוס, די!״ קראה, לוציוס הפסיק, והיא לקחה את ילדה בידיה, בוכה ופצוע, ורצה מהחדר.

ילד כבן לא יותר מאחד עשרה, חייך.

חיוכו היה לגלגני, ואפו היה מורם.

עם שיערו הבהיר ועיניו התכולות נדמה כפסל שעווה.

הוא החזיק מכתב, אשר הכתובת עליו הייתה כתובה בדיו ירוקה חומצית.

״אימא, אבא, קיבלתי את זה!״ קרא.

אימו נחפזה לחדר וחיבקה אותו, בוכה באושר.

אביו הנהן בראשו לעברו.

הילד הזעיף את פניו בעלבון.

נער מעיר כבן חמש עשרה חייך ברכבת, מפטפט עם חבריו על סיכת המדריך שהייתה נעוצה בגלימתו.

נער כבן שבע עשרה חייך אל אימו, חיבק אותה, ואמר בקול: ״אימא, אני אוהב אותך.״

אימו חיבקה אותו.

 דראקו הוציא את ראשו מההגיגית.

הוא התנשם במהירות, ועיניו הוצפו דמעות.

כעת אפו לא היה מורם עוד למעלה.

מי תרצו בפרק הבא?

הפרק הקודם