מגיני הפושע.

הפרק הזה מוקדש לנעה, על החפירה הטהורה, על התיווך בהקנטה, ועל התגובה. (בתקווה שתמשיך להגיב.)

וולטר עמד והביט בחומר הכסוף שהתערבל בקערת האבן.

זוהר כסוף עמום בקע מהקערה, מציף את פניו באור כסןף.

הוא זכר את הזכרון הזה היטב.

ולמרות זאת, ביקר בו כל לילה.

כל פעם, מקווה למצוא טעות של אחד מהם.

למרות, שזה עתה חזר ממשמרת הלילה שלו.

ולמרות, שהשעה היתה קצת אחרי חצות.

הוא נשם עמוק, וטבל את פניו היישר בחומר הכסוף.

הוא כבר הכיר את המקום.

עיניו התרכזו בתנועות.

אזניו התרכזו בלחש.

לחש הכבילה.

הוא הביט בעצמו, מרים את היד, ומשלב אותה עם ידו של תומס.

קולו של תומס רעד מעונג כשדיבר.

האם אתה וולטר הינגינץ' נודר להגן עליי ממה שלא יהיה אפילו במחיר חייך?

כן, הוא ענה, מתאמץ לשלוט בקולו.

חוט זהוב יצא משרביטה של אלינור.

וולטר התרכז בו ובאלינור, מקווה למצוא טעות בכבילה.

אבל לא, אלינור לא טעתה.

האם אתה נודר, שלא להסגיר אותי למשרד הקוסמים, ולא למסדר המגינים?

כן.

שוב, בחן וולטר בריכוז את תנועותיה של אלינור, ושוב התאכזב שהיא לא טעתה.

שוב, שאל וולטר את עצמו, בפעם המי יודע כמה.

אם היה עושה את אותו דבר גם היום?

ושוב ענה לעצמו, בפעם המי יודע כמה, את אותה תשובה.

כן.

הוא ידע כבר אז, הוא ידע היטב מה היה מונח על כף המאזניים.

ולכן הוא עשה זאת.

ולכן, גם אם היה נשאל עכשיו, היה עושה זאת.

הוא התרכז בעצמו כובל את אלינור.

הוא התרכז בכל כוחו.

מנסה למצוא ולו טעות מזערית.

אבל שוב, הוא נחל אכזבה מרירה.

שום טעות.

כמו בלילה של אתמול.

וכמו לפני שתי לילות.

וכמו לפני שלושה ליליות.

וכמו שהיה מאז הלילה הראשון.

הלילה הראשון של המשימה.

הלילה הראשון שלו באחוזת ליימנדרון.

הזכרון התפוגג, והתחלף בזכרון אחר.

גם אותו הוא הכיר היטב.

הפרק הקודם		הפרק הבא