איך אפשר?

חזרתי לשכב על המיטה. הכאבים כמעט שיתקו אותי, ולא הצלחתי לזוז יותר מכמה דקות. למה אפילו הפעם השלישית  כל כך כואבת? ולא נוחה?  הו, הלוואי שהבעיטות היו מפסיקות כבר... 

"ג'יני?" קרא הארי מהחדר הסמוך. "את בסדר?" קול צעדים התקרב לכיווני. אחרי כמה שניות הארי כבר עמד לידי וניסה לבדוק אם הוא יוכל לעזור.

"בבקשה, הארי, אל תנסה שום כישוף." ביקשתי ממנו. " זה רק יזיק לבריאות העובר..." הארי התבלבל. הוא כנראה לא שמע שהריון הוא איזון טבעי של הטבע. 

למה אני חושבת על זה עכשיו? זה ממש לא הזמן המתאים. רגע... 

                                                                                                                 *  *  *

אה, שלום?

אוי - לא, זה היומן החדש של ג'יני!

וואי, היא תכעס עלי כל - כך... טוב, למי שלא מכיר, ( יומן, תקשיב לי.) אני הארי פוטר, בעלה של ג'יני ( אפילו אחרי עשר שנים, זה עדיין נשמע מוזר...), ו... נראה לי שזהו.*

אוקיי. אז - ג'יני התעלפה, הזעקתי אמבולנס (מי ידע שהמוגלגים כל כך משוכללים?), ועכשיו היא בטיפול נמרץ. אני ממש דואג...

או - או, רק עכשיו אני חושב על זה: מה ג'יני תחשוב על זה שאני כותב לה ביומן? תזכורת לעצמי: לתלוש את העמודים האלה אחרי שאני מסיים.

טוב, לא משנה. מה אני עושה עכשיו? כל מה שאני כן יודע מסתכם במילים: ג'יני בהיריון. אף פעם לא התעמקתי מי-יודע-מה בנושא הזה. זה פשוט מגעיל. כל הקטע של ההריון, כאילו. אני אפילו לא הולך לנסות להבין מה קורה שם...

או - או... ג'יני מגיעה...

העמודים הללו נתלשו.

                                                                                                                *  *  *

או - קיי.

זה ממש ממש ממש כאב!

בהתחלה לא הרגשתי כלום - התעלפתי, אחרי הכל - אבל לבסוף העירו אותי, וצירי הלידה חזרו. אוי, למה אני חייבת לסבול כל-כך??? מה עשיתי? למה זה מגיע לי? אוקיי, אני סוג של ביקשתי את זה, אבל בחייכם, לא ידעתי שזה הולך לכאוב כל-כך! לפחות אני סובלת בשקט. חסר לי שהארי יידאג.

אני ממש מקווה שזו בת - העובר, זאת אומרת. בת שאוכל לגדל כמו שגידלו אותי (חוץ מהחלק הזה של מלא אחים גדולים ואף אחות לספר לה את כל הרשות שלי, ושתבין אותי. בנים הם טיפשים כל כך...), בחום ובאהבה. והלוואי שהתקופה הזו תיגמר כבר... אני סובלת כאב ראש תמידי,כל כמה שבועות מגיע אמבולנס הביתה, והארי מודאג בטירוף, אפילו שניסיתי בכל כוחי - או במה שנשאר ממנו - לא לגרום לו לדאוג בשום צורה שהיא.

אני ממש סובלת, אבל עדיין, לא הייתי מוותרת על ההזדמנות להרגיש את ההריון הראשון שלי. איך אפשר שלא להנות מזה אפילו קצת?

טוב, ממש קצת.

ממש.

		הפרק הבא