איך אפשר?

"מה אני עושה עכשיו מה אני עושה עכשיו מה אני..." מלמלתי לעצמי בזמן שהתהלכתי - רוב הזמן צלעתי ושכבתי לרגע לנוח - בחדר סחור-סחור. הרגע הגיעו תוצאות האולטרסאונד. או, יותר נכון, אין תוצאות! בדקתי הרגע בספרים של הארי, ומסתבר שאם אין תוצאות הריון מכל דבר מוגלגי כלשהו, העובר עלול לחלות! רוב האנשים  מעדיפים לא לספר זאת, אבל הארי גלוי איתי לחלוטין. הוא גם שאל אותי למה אני רוצה לדעת. התחמקתי לא-מי-יודע-מה מהשאלות שלו. אצטרך למצוא ספר שמסביר איך להתחמק משאלות שלא רוצים לענות עליהן ( הערת הכותבת: הפרטים כתובים בספרי הדיפלומטיה).

הגיעו תוצאות חדשות: מסתבר שהעובר באמת חולה! במחלה נדירה שאף מוגל לא מכיר! זה אומר שיש למחלה קשר לקוסם כלשהו. אולי אוכל למצוא ספר אחר שימצא קסמי ביטול... לא, אין עדיין כישופי ביטול רבים מספיק כדי שיהיה ספר על זה... רגע: זה אומר שעדיין אין תרופה! מה אני אעשה? "הארי!" צעקתי. "הגיעו תוצאות חדשות!" מיד כשהגיע ברחתי לחדרי, מנסה שלא יראה אותי במצב הנורא שאני בו. אני נראית נורא, אני מרגישה נורא, והכי גרוע: העובר מרגיש נורא. אני יכולה לדעת זאת מהבעיטות הבלתי-פוסקות שלו. בזמן שחלף הצלחתי להבין שזה אומר שהוא כועס ורוצה עוד אוכל - זאת אומרת: רוצה שאני אוכל עכשיו. ומהר. 

אבל אני לא רוצה להיות שמנה רק בגלל עובר קטן ומפונק שרוצה כל הזמן לאכול! בטח הבטן שלו תהיה כל כך שמנה, שהיא לא תצליח לצאת.

הארי ממש מודאג. זו כבר הפעם החמישית שהוא שואל אותי אם אני מרגישה בסדר.

"כן, בפעם המאה," אמרתי לו, וניסיתי לחזור לישון. אבל באמת,הארי דאגן מדי. למה להציק לי בדברים כל כך לא חשובים כשאני מנסה להביא חיים חדשים לעולם?

"את בטוחה?" הוא ענה לי. "את נראית ממש חיוורת וחולה."

"כי ככה נשים בהריון נראות, טפשון. לא ראית אישה בהריון אי פעם?"

"ההריון היחיד שראיתי אי פעם זה ההריון של דאדלי," הארי ענה לי בחזרה, אמנם בבדיחות מסוימת, אך מעיניו נשקף עצב עמוק. אוי, כמה טיפשה אני! עכשיו גרמתי להארי להיזכר בהורים שלו, ולהיות עצוב, ולכעוס עלי שהעלתי את הנושא הזה בכלל, ולנסות לגרום לי להרגיש אשמה! אוף, למה הכל מתהפך לרעתי?...

     *   *   *

בזמן האחרון החושך ממש מפחיד אותי, במיוחד בלילה. אני חושבת לעצמי: מה העובר מרגיש בתוכי? האם הוא בסדר? בטוח שלא קרה לו שום דבר? בלילה אני ממש מתפללת שהעובר יבעט בי, בעוד שבשאר היום אני רק מבקשת שהכל יפסיק לכאוב וייתן לי רק רגע אחד של מנוחה (אם אפשר, עדיף יותר).

הלילה הוא הזמן היחיד שאני באמת רוצה שייגמר כבר, ודואגת בו כל הזמן. לא, הבעיטות חזרו! * בכי...* וואי, תשעת החודשים הקרובים לא יהיו קלים בכלל...

הפרק הקודם		הפרק הבא