ניקולאס סאל רידלס

היי!

הפאנפיק הזה הוא סתם רעיון שבא אליי,

בהתחלה כתבתי אותו באנגלית, אז הוא סוג של מתורגם

סליחה מראש אם הוא כתוב בצורה קצת מוזרה, תאשימו את המתרגם xD

בבקשה תגידו לי מה אתם חושבים!!

תהנו :)

ויתור זכויות: אני לא הבעלים של הארי פוטר.

פרק ראשון: ניק

הארי פוטר בן ה-14 היה תקוע במחשבה.

הוא עדיין לא יכל להאמין שהוא יצא מבית הקברות בחיים, באמת שהיה לו מזל... רגע. וולדמורט חזר! הוא עדיין לא יכל לגמרי לעבד את זה. האויב הכי גדול שלו חי ונושם, כנראה מחפש את הדרך הטובה ביותר להרוג אותו. הוא באמת היה צריך את ניק ברגעים כאלה.

הוא הביט מבעד לחלון הפתוח מעט של המכונית של הדארסלים שלאט לאט עזבה את קינגס קרוס, שערו השחור כעורב התעופף ברוח הקלילה. רגע. ניק! הוא ממש התגעגע לחברו.

ניקולאס סאל רידלס, או ניק, כפי שהארי כינה אותו, היה חברו הטוב כמעט במשך כל ילדותו. ניק יכול להיות קצת קר לפעמים, אבל הוא היה היחיד שהסכים לדבר עם הארי ולא פחד מהחבורה של דאדלי. למעשה, נראה שהוא לא פחד מכלום. כשהארי שאל אותו על זה, ניק פשוט אמר שאין טעם בפחד, שפחד הוא רק חולשה וש"חוץ מזה, הם לא היו מעזים לגעת בי". הארי תמיד שם לב כמה חכם ניק היה, אבל הוא הניח שזה רק בגלל שניק היה מבוגר ממנו ב-3 וחצי שנים.

הארי באמת קיווה שניק כבר חזר לביתו. הוא התגעגע לחברו.

הוא היה כל כך עמוק במחשבה שהארי לא שם לב שהמכונית נעצרה לפתע עד שדוד ורנון פתח את דלתו, ואמר בכעס "צא, ילד, אל תגרום לנו לחכות!". הארי נאנח ויצא מייד מהרכב.

הוא נכנס לבית ועלה במהירות לקומה השניה כדי להשאיר את הדוויג ואת המזוודה בחדרו. ואז הוא הלך לעבר דלת הכניסה.
כשהיה בחוץ, הוא הלך למקום שידע שניק יהיה בו.

ניק היה יתום, כמו שאמר להארי, הוא גר בבית יתומים כשעתיים הליכה מדרך פריבט. ניק בדרך כלל הגיע לשכונה של הארי, אבל עכשיו כשהיה בן 19 הוא גר בבית שכור משלו לא כל כך רחוק מדרך פריבט.

לאחר שהלך מספר דקות, הארי ראה את הבית הקטן והמוכר מולו. הוא עדיין לא הצליח להבין איך הבית הזה, עם גינתו המגודלת וקירותיו האפורים והזולים למראה, יכל להיות באותה השכונה עם ביתם המטופח, לרוב בזכותו, של הדארסלים.

הוא דפק על הדלת החומה הכהה, שנפתחה לאחר רגע ארוכה של המתנה. "שלום, הארי." באו קולו המופתע של חברו השראה אותו. הארי מיד נכנס. שיערו השחור של ניק מסודר כרגיל, עיניו הכחולות הכהות סוקרות את חברו. "אז איך היה בהוגוורטס?"

הארי נאנח, הוא סיפר לניק על טורניר הקוסמים המשולש. ניק לא נראה מעוניין מדי. "מי ניצח?"

"אני ... אבל סדריק מת." הארי אמר בשקט, נזכר בחוויה המחרידה.

ניק היה יכל להרגיש את הכאב של חברו. "הארי, אני מצטער"

הארי לקח נשימה עמוקה, מתכונן להביא את החדשות הנוראיות. "ניק... הוא חזר. וולדמורט חזר."

הוא הביט בחברו בציפייה לתגובתו של חברו, אבל הופתע לראות כמעט כלום. "אבל אתה כבר יודע, איך? אתה מוגל." הוא חקר. איך ניק היה יכול לדעת את זה?

ניק קבע את עיניו הכחולות הכהות על אלה הירקות של הארי, ואמר, נשמע משועשע "טוב אז אני מניח שאני לא מוגל." לאחר מכן הארי ראה את ידו של ניק הולכת לכיס הג'ינס שלו ומוציאה - שרביט!- והארי פתאום מצא את עצמו מחוץ לבית הקטן ללא שום זכרון למה הוא היה שם. 'ובכן, מאוחר; כנראה כדאי שאני אתחיל לחזור', חשב לעצמו והתחיל ללכת חזרה לכיוון דרך פריבט.

בחזרה לבית שהוא בדיוק עזב, נער עצבני עם עיניים כחולות היה תקוע במחשבה.
הוא לא היה מופתע שוולדמורט חזר, הוא חשב שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה. אבל מה שבאמת עניין אותו, היו האפשרויות שלו.

הוא יכול, כמובן, לנסות למצוא אותו. אבל זה היה מסוכן, מפני שאף אחד מהצד של אביו לא ידע מי הוא באמת. הוא גם יכל לחכות שוולדמורט ימצא אותו בעצמו, במקום זאת. כן, זו כנראה האפשרות הטובה ביותר שלו.

אבל מה עם הארי? הוא ידע שהארי יגלה במוקדם או מאוחר, הוא באמת אהב את הארי. לצידו של אביו הוא כנראה יצטרך להילחם בו, או להאלץ להרוג אותו.

הוא באמת לא רצה להרוג את הארי.

אבל מה הוא באמת היה יכול לעשות? הוא לא היה מעז להמרות את פיו של לורד וולדמורט.

מלבד כל אלה, הוא באמת התגעגע לוולדמורט. הוא לא ראה את האיש כבר שנים, וחלק קטן ממנו רק רצה לנסות ולחפש אותו, לחזור אליו, לחזור לאיך שהיה לפני אותו ליל כל הקדושים האיום. אבל ניק ידע שזה לא אפשרי. עברו כבר 13 שנים, והוא כבר היה בן 19. אבל הוא באמת רצה שזה יהיה אפשרי.

ניק בילה את הימים הבאים במחשבה מעמיקה מה עליו לעשות. כאשר הגיע יום חמישי בערב הוא שמע לפתע דפיקה בדלת הכניסה שלו. ניק פתח אותו במהירות.
'זה כנראה רק הארי', חשב לעצמו. הארי הוא היחיד שביקר אותו, מפני שלניק לא היו הרבה חברים. למעשה, הארי פוטר היה חברו היחיד.

אבל האיש שעמד מולו לא היה הארי. הוא גם לא היה דומה לו. לגבר מולו היו שיער בלונדיני ארוך ועיניים אפורות. 'בהחלט לא הארי'.

"לוציוס?"

"ניקולאס? א - אדוני!"

האיש, לוציוס מאלפוי, נראה עייף מעט אך די גאה בעצמו.

"אין צורך בזה, לוציוס, פשוט תקרא לי ניק." ניקולאס מיהר לומר. הוא באמת לא היה רגיל לכבוד כזה.

הם שתקו לרגע. "לא השתנית ב13 השנים האחרונות, לוציוס, אפילו לא קצת." הוא חייך לעצמו. מרכז את עיניו בגבר, הוא שאל שאלה שהוא כבר ידע את התשובה עליה "למה באת?"

"האדון האפל סוף סוף חזר. אני כאן כדי להחזיר אותך הביתה."

ניק לא נראה אפילו מעט מופתע והחליט שכרגע האפשרות הכי טובה שלו היא ללכת עם לוציוס, חזרה לוולדמורט. "בסדר, נלך?"

"אתה יכול להתעתק?"

"בטח שאני יכול להתעתק!"

לאחר מכן, התעתקו התעתקו למקום המסוכן ביותר באנגליה כולה, אם לא העולם כולו; אחוזת רידל.

אזז זה הפרק הראשון!

תגיבו אם אתם רוצים שאני ימשיך,

בבקשה תגידו לי מה אתם חושבים!

אשמח לביקורת! :)

		הפרק הבא