ניקולאס סאל רידלס

היייי :)

אז זה הפרק השני של הפיק

סוף סוף סיימתי לכתוב אותו XD

מקווה שתהבו!!

ויתור זכויות: אני לא הבעלים של הארי פוטר, לצערי

פרק שני: החזרה הביתה

ניק הובל דרך המסדרונות המוכרים לזוג דלתות עץ גדולות.

"אני אשאיר אותך כאן, אדוני. הוא מחכה בפנים." ניק, כמובן, ידע מי 'הוא' היה, אז הוא רק הנהן בתגובה ופתח את הדלתות, ונכנס לחדר.

החדר החשוך מולו היה ענק. במרכזו עמד שולחן עץ ארוך, עם 30 כיסאות סביבו, עם כיסא כדול, המזכיר כס מלכות בסופו.

ניק נאנח כשכמה זכרונות ילדות חזרו אליו, הזמן שהסתכל על הגדול. ואז הוא הפנה את תשומת ליבו באחזרה לאדם - זה באמת בן אדם? - שישב על כס המלכות. האיש היה מאוד נחשי, עורו לבן ועיניו האדומות כדם סוקרות את ניק. למען האמת, היה בלתי אפשרי לא לשים לב אליו.

"שלום, בני."

ניק לקח נשימה עמוקהץ זה היה הרבה לעקל. אבל שוב, האדם מולו היה לורד וולדמורט.ניק לגם לפני שאמר בזהירות "א-אבא? זה באמת אתה?"

האיש פשוט נאנח. "ניקולאס סלזר רידל, הבן שלי. בבקשה, שב. האוכל כמעט מוכן להגעתך. אני בטוח שיש לנו הרבה על מה לשוחח."

ניק בא לשאול כשוולדמורט הפנה את מבטו לכיוון שני שדוני בית מבוהלים למראה שנראו כאילו עמדו להתעתק משם. "השארו."

ניק עדיין לא זז ממקומו בכניסה לחדר.

הלורד האפל בקר את בנוץ הוא היה מוכרח להודות, ניק נראה בדיוק כמוהו, וולדמורט, בצעירותו. לניק היה שיער שחור ומאוד מסודר ועוד חיוור וכמעט בלתי נראה בחדר החשוך. היו לו סוג עיניים כחולות כהות, הנראות כמעט משועממות. אבל וולדמורט יכל לראות דרך המסיכה זו. הוא היה יכול להרגיש את מתיחותו של בנו למרות ניסיונותיו של ניק להסתיר זאת. "איך מצאת אותי?" ניק שאל במין קול החלטי.

וולדמורט חייך, היה זה מאה מאוד מפחיד על פיו חסר השפתיים. "זה לקח רק כמה ימים, ניקולאס. ברגע שהתחלתי לחפש אחריך אני מצאתי קצת מהחתימה הקסומה שלך בבית יתומים מוגלגי, איפה שאני מניח שגרת. אני... שאלתי בנימוס-" הוא חייך וחשף את שיניות עם רעב מורגש בעיניו האדומות כדם "-את אחד העובדים למיקומך."

הם היו בשתיקה מביכה לכמה רגעים. "אתה... אתה חיפשת אותי כמה ימים?" ניק בקושי יכל לזכור שמישהו אי פעם דאג לו, מאחר והוא לא זכר הרבה מילדותו המוקדמת.

וולדמורט עכשיו קבע את עיניו האדומות כדם בעיניו הכחולות כהול של ניק. "ברור שכן. אתה הבן והיורש שלי."

ניק הוריד את המסיכה המשועממת שלו לרגע כששמע זאת, והחליף אותה בחיוך קטן, כמעט בלתי נראה. הוא חייך בפעם הראשונה בימים האחרונים. הוא לבסוף התיישב בסופו השני של השולחן, מול אביו.

"אני מקווה שהמוגלגים האלה התייחסו אליך טוב."

ניק חייך כשזכרונות חזרו אליו. "זה לא היה כזה נורא. העובדים היו נחמדים, והיה לי הרבה זמן חופשי ללמוד ולאמן את הקסם שלי." הוא השתתק לרגע לפני שזכרון אחר, פחות נעים, בא לראשו. "הילדים האחרים די פחדו ממני מסיבה כלשהי, אז הם לא כל כך הטרידו אותי."

הם היו שקטים שוב לפני שניק דיבר שוב, פניו רציניות "שנים, רק חיכיתי שהרגע הזה יגיע. שתחזור. אני רק נשארתי שם גי לא היה לי לאן ללכת."

הוא לקח נשימה עמוקה. "אבל עכשיו שחזרת, אבא, אני מוכן להצטרף אליך שוב. אם... תקבל אותי שוב כבנך."

וולדמורט סקר אותו שוב. בנו היה בדיוק מה שהוא קיווה; חזק ונאמן. כן, הוא יכל להרגיש את כוחו של בנו אפילו מכיסאו בסופו של השולחן הארוך.

"כמובן, ניקולאס. כמו שאמרתי מקודם, אתה בני ויורשי."

הם ישבו בשתיקה מביכה לכמה רגעים, לפני שאוכל התחיל פתאום להופיע על השולחן והלורד האפל דיבר שוב "אני בטוח שאתה רעב, ניקולאס. שנאכל?" ניק הנהן והתחיל להעמיס אוכל על צלחתו. להפתעתו, אביו התחיל לעשות אותו דבר. עם תווי פניו הנחשתיים, עיניו האדומות כדם ופיו בסר השפתיים, היה קשה לדמיין את הלורד האפל עושה משהו אנושי כמו לאכול.

הם אכלו כך כמה דקות. מתי שצלחתו של ניק היתה ריקה והוא פנה להסתכל על וולדמורט במבוכה, אביו שאל, "איך היה האוכל, ניקולאס?"

ניק נראה מופתע מעט. "ז-זה היה בסדר, אבא."

הלורד האפל עכשיו הפנה את מבטו לאחד משדוני הבית בפינה הרחוקה של החדר. "רק בסדר?"

ניק לגםץ הוא החליט שעדיף לא לענות לשאלה זו, אז הוא רק צפה במראה מולו. ובכנות, האוכל באמת היה רק בסדר.

עורה של דקונת הבית נהיה חוור וניק יכל להשבע שלבה הפסיק לדפוק לרגעץ "ש-שוויפי מאוד מצטערת, אדוני. שוויפי עשתה-" וולדמורט הרים את ידו כדי להשתיק אותה.

"את מעיזה להכין אוכל פחות ממושלם ולהגיש אותו לי ולבני?!" הלורד האפל שאל בקולו הנחשי. ואז הוא הוציא את שרביטו "אבדה קדברה!"

ניק צפה בגופה חסרת החיים נופלת לרצפה הקרה. השדון שעמד ליד הגופה שפעם היתה שוויפי החל לרעוד. "וילי, לווה את ניק לחדרו עכשיו. יש לנו הרבה על מה לדבר בבוקר."

"כ-כן, אדוני."

"אמרתי שמותר לך לדבר?" וולדמורט שאל בקול המאתגר.

השדון, וילי, נרתע. "ל-סליחה, אדוני."

וולדמורט הפנה את מבטו לניק עכשיו. "שן טוב, בני. תקרא לוילי אם תצטרך משהו."

"בבקשה, ל-לך אחריי." השדון אמר בשקט. ניק הנהן והלך אחריו אל מחוץ לחדר.

"אה ווילי?" וילי הפנה את ראשו חזרה לכיוון הלורד האפל "פנה לבני רק כ'אדוני'." וילי הנהן בהקלה, והחל ללכת לכיוון הדלת, בזמן שאמר, בקולו השקט "בבקשה, לך אחריי, אדוני."

הם הלכו דרך המסדרונות החשוכים של האחוזה ומתי שסוף סוף הגיעו לחדר ווילי פתח את הדלת המוכרת, נשימתו של ניק נעתקה לרגע. החדר נראה בדיוק כפי שניק זכר אותו. הוא נאנח בזמן שהביט בחדר. החדר היה ענק, ברצפתו שטיח ירוק סלית'רין ווילונות ירוקים תואמים נתלו מעל החלונות הגדולים, ובמרכזו מיטת אפריון גדולה. ניק שוב נאנח, הוא סוף סוף בבית.

ניק נכנס לחדר בזמן ששדון הבית נעלם עם צליל שנשמע קרוב לפיצול צלחת, ונכנס לשירותים הצמודים, שבדומה לחדרו, נראו בדיוק כפי שזכר. הוא אז עשה אמבטיה ארוכה באמבטיה השחורה והגדולה בסוף חדר האמבטיה העצום.

מתי שסיים ניק נכנס לחדר הארונות הגדול הצמוד לשירותים, ושם מצא גלימות מכמעט כל הסוגים, בעוונים כהים של אדום, ירוק, כחול ושחור כמובן. הוא גם מצא כמה סטים של גלימות לחימה ואימונים באחת המגירות. כשהוא סוף סוף מצא את עצמו שוכב במיטת האפריון הענקית, מחשבתו היחידה לפני שהוא נרדם היתה, "אני בבית"

אהבתם? רוצים שאני יעשה פרק שלישי?

בבקשה תגיבו! ממש חשוב לי לדעת אם אתם אוהבים ולקבל ביקורת :)

הפרק הקודם