וולדמורט- מושיע הסוהרסנים

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג

הוא ריחף לאיטו במסדרונות האפלים, משתוקק למעט רגש. כל האסירים כבר היו אבודים עמוק בתוך האומללות הפרטית שלהם, אומנם לא ינקו את נשמתם אך הם שכחו מקיומה. דומים היו הם לסוהרסנים מאשר לבני אדם.

אבל זה לא תמיד היה כך, הוא זוכר. הוא זוכר איך לפני ארבע עשרה שנים המושיע בכבודו ובעצמו הגיע. כל הסוהרסנים התאספו סביבו, אך דומה היה שהוא חסין בפניהם, הם לא חשו בשום רגש היוצא ממנו. הוא פתח את שערי אזקבאן והניח לכולם לצאת, סוהרים ואסירים כאחד.

וסוף סוף הייתה לו תכלית אמיתית. הם פטרלו בעולם הפתוח ושאבו כל הרבה רגשות חזקים ומגוונים, בעיקר פחד. היה כל כך הרבה פחד באוויר.

זו הייתה התקופה הטובה בחייו, כל כך הרבה חופש! אפילו הנשיקה הראשונה שלו הייתה אז. באזקבאן כמעט ואף פעם לא התירו להם לנשק את האסירים, ובפעמים המעטות שהרשו הוא לא זכה.

אבל וולדמורט היה שונה משאר הקוסמים, הוא היה טוב יותר, ורחום יותר. הוא היה מושיע הסוהרסנים.

אבל כמו הרבה דברים טובים גם התקופה הזו נגמרה, ווולדמורט נעלם.

זה קרה לילה אחד, הוא וחבריו ריחפו ברחובות הוגסמיד. כבר אז הוא הרגיש במשהו שונה- הוא לא חש בפחד ששידרו בני האדם בדרך כלל. האימה נעלמה מליבם של האנשים, ואותה החליף אושר, והקלה.

אחר כך הגיעו הקוסמים, שיגרו לעברם את החיות הזוהרות והאיומות האלה. החיות האלה התקרבו אליהם, והסוהרסנים לא יכלו לסבול אותם, הם התרחקו אבל החיות הנוראיות המשיכו לרדוף אחריהם. עד הבוקר כל הסוהרסנים היו חזרה באזקבאן.

הוא המשיך לרחף, חש בעיניים חסרות התקווה של האסירים שננעצות בו מבעד לסורגים, הוא יכל להרגיש בהם, לקחת להם את תקוותם, את האושר,את הרצון לחיות, אבל לא לקחת להם את נשמתם. רק כמעט.

הוא נעצר מול תא, ומבעד לכל האומללות והייאוש של האסיר הוא זיהה בילבול.

הסהרסן שלך יד רקובה וארוכה מבעד לסורגים, ופתאום הוא הריח פחד טהור. הוא שמט את ידו והזדקף. זה הרי לא האסיר המסכן, הוא לא מסוגל לחוש רגשות חריפים כאלו. הוא ריחף לעבר הפחד שקרן בחוזקה בין הקירות המטונפים, נמשך אליו כמו מגנט, ונעצר.

הא היה מולם, הוא הרגיש בכך. כל סוהרי אזקבן כיתרו את הקוסמים המפוחדים.

הרוע שקרן מהאסירים הבהיר לכל הסוהרסנים באופן חד משמעי שאלו אוכלי מוות.

לוציוס ונרקיסה מאלפוי, קראב, וולדן, מקנייר, נוט, אייברי, רודולפוס, ג'אגסון, דולוחוב, רוקווד, ראול, ומאלסיבר הביטו זה בזה בחשש ובבילבול בשעה שהסוהרסנים נסגו בכבוד, בטוחים שמושיעם יקום שנית.

		הפרק הבא