וולדמורט- מושיע הסוהרסנים

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג

הטירה הייתה אפלה יותר ממה שהוא זכר, רגשותיהם של התלמידים היו שונים מאוד מהרגשות שהיו לפני ארבע שנים, כסיריוס בלק ברח מאזקבן, והסוהרסנים נשלחו לשמור על התלמידים שבהוגוורטס.

זה אולי נשמע כמו משהו עם פוטניצאל להיות מהנה, אבל בפועל זה ממש לא היה כך.

הוא זוכר שהוא ושאר הסוהרסנים הריחו את סערת הרגשות המופלאה שעלתה ממגרש הקווידיץ’, הם דאו במהירות לכיוונו, אבל כל מה שהוא זוכר זה קוסם שזעם תהומי קורן ממנו, משלח בהם את החיה הכי זוהרת שפגש מעולם. האוויר שהסוהרסנים ציננו הפך מהר לרותח על ידי החיה שהקרינה חום בלתי נסבל, והוא הרגיש כאילו הוא עולה בלהבות, האור שבהק ממנה היה מסנוור משאפשר לשאת והוא הרגיש כאילו האיברים הדוחים שמתחת לברדסו, עיניו העיוורות- עומדות לנשור בכל רגע.

אבל עכשיו זה שונה, כי האדון חזר. הוא ידע שהוא יחזור, מרגע שאוכלי המוות חזרו לאזקבן.

עכשיו הוא יכול להיות במשרד הקסמים, ממש בתוכו. הוא יכול לרחף לצד קוסמים ומכשפות רועדים בשעה שמכשפה מדושנת עונג מחליטה האם לשבור את השרביט שלהם ולשלוח אותם לאזקבן.

הוא גם יכול לפטרל בכפרים מוגלגיים, אבל זה מאוד מוזר. כשהוא בקרבתם הם מבולבלים ונתקפים בתחושת חוסר אונים, אבל לא מוכי אימה כמו הקוסמים. יש לו תחושה שהם לא מסוגלים לראותו, רק להרגיש בו, ממש כמו סוהרסנים.

הוא רוחש כבוד רב לקוסמים, הם מזינים אותו ברגשותיהם, הם מסוגלים לראות אותו, והם גם יכולים ברגע אחד לשלח בו חיה זוהרת ואיומה שתבריח אותו.

בגלל זה הוא בז למוגלגים שלא מסוגלים לראותו או להבריח אותו. הם חלשים ועיוורים, ממש כמותו.

ועכשיו הוא בקצה היער האסור עם עוד עשרות סוהרסנים. הוא יודע בוודאות שעד לפני כשעה היה קרב- היו רגשות עזים של פחד, זעם, כאב, ואובדן. אבל ברגע זה הוא מרגיש שאוכלי המוות ביער האסור, והם קצרי רוח, הם וודאי ממתינים למשהו.

לפתע הוא מרגיש כי אדם צעיר מתקרב אליהם, ופחד תהומי פועם בליבו. הארי פוטר נעצר, פותח את הסניץ’ עם שפתיו והופך את אבן האוב שלוש פעמים בכף ידו.

הסוהרסנים כמובן לא ראו את הצללים של ג’יימס, לילי, רמוס וסיריוס, ולכן היו מבולבלים מאוד. הם מעולם לא נתקלו בדבר כזה, הם פשוט הפסיקו לחוש את רגשותיו של הנער. לא היו שם חיות זוהרות, הוא לא התעתק, היה זה כאילו חומה מגינה עליו מפני הסוהרסנים, נועלת את רגשותיו בפניהם.

כעבור 19 שנה

ידידנו הוותיק עדיין מרחף במסדרונות האפלים של אזקבן, ונזכר בקרב על הוגוורטס.

הוא עוד בטוח שיבוא היום בו וולדמורט יחזור ויגאל אותו שוב.

תם ונשלם הפאנפיק! אשמח לתגובות:)

הפרק הקודם