כוכב רחוק

לילה.
חושך.
אבל הכוכבים הרחק הרחק מכאן.
הרחק מהמטבח הצפוף, שמלא בגמדוני בית עייפים.
הרחק מהזיעה שנוטפת על אפה הקטן ומחודד.
הרחק ממבטה היגע של אמה.
הם תמיד היו רחוקים.
רחוקים מאז שאבא שלה מת.
והיא מעולם לא ראתה אותו, אז אפשר להגיד שמעולם אפילו לא הביטה במבט חטוף בהם.

הם לבני האדם.
הכל לבני האדם.

"למה אי אפשר להשתמש בקסם, אמא?"
היא שואלת שוב, מתכוננת לקבל את אותה תשובה.
"ככה," מגיעה התשובה הרגילה והרוטנת מגמדונת הבית העטיפה.
"אבל אנחנו גמדוני בית, נכון?" היא שואלת שוב, לא מרפה, "הקסם שלנו אמור להיות יותר חזק. אז למה אנחנו צריכים לקרצף ביד עד השעות המאוחרות של הלילה-"
"די, טיקי!" ןוינקי אומרת בקול תקיף, "מה זה המחשבות הבוגדניות והמסוכנות האלו?"
"אני לא בוגדת," היא אומרת בשקט, "אני רק רוצה-"
"-את רוצה!" ווינקי צווחת כבר בקול גבוה, והיא מתכווצת, "היא רוצה, הילדה! מה את כבר רוצה, לקרוא או ללמוד או משהו כזה! את צריכה להשיג עבודה טובה כשתיהי גדולה- וזהו!"
"אני-" היא אומרת בשקט, "אני רוצה ללמוד קסמים."
סטירה נוחתת על פניה במהירות.
"מספיק!" ווינקי צועקת בקול, "מספיק עם הדעות האלה! את גמדונת בית, טיקי! פשוט- תנקי את הסיר הזה וזהו! ועכשיו שהתחצפת- את תעשי את זה לבד!"
טיקי נאנחת, מביטה על אמה שהולכת אל מול האח ושותה בירצפת עד שהיא נרדמת.
מעולם לא הצליחה לרצות אותה, להיות הילדה הכנועה שהיא רוצה.
"צריכה עזרה, טיקי?"
טיקי מבחינה בפליקס לצידה.
"לא אם זה על חשבונך, פליקס," היא אומרת בשקט.
"אני סיימתי," הוא מודיע, עובר לצד השני של השולחן.
"אתה תמיד מסיים," טיקי אומרת.
הוא שותק בחזרה, ממרק את מגש הכסף.
"היית פעם באולם הגדול?" היא שואלת בעיניים נוצצות, "או במגדל האסטרונומיה?"
"למה זה מעניין אותך, טיקי?" הוא מכווץ את פרצופו הזערורי, "בכל מקרה, גם אחרי שתגדלי, לא תגיעי לכל מקום בהוגווורטס."
"כי אני רוצה לדעת," טיקי אומרת בנחישות, "אני רוצה להגיע."
הוא חצי צוחק חצי מגחך.
"את חולמת גבוה מידי, טיק," הוא אומר בחיוך, "את בסך הכל גמדונת בית."
"ומה ההבדל ביננו לבין הקוסמים?" היא שואלת פתאום בפרץ של חוצפה בלתי מוסברת, "למה אנחנו צריכים לשרת אותם? מה עשינו רע? יש לנו אפילו יותר קסם מהם!"
אפילו פליקס, שלרוב לא נרתע מהנאומים המוחצנים שלה, נרתע לאחור.
"לא, טיקי," הוא אומר במהירות מבוהלת, "לעולם אל תדברי ככה."
"אתה בגילי, פליקס," טיקי אומרת, "למה אתה רוצה להירקב כאן?"
הוא מושך בכתפיו, ומיישר בגאווה את המגבת הנקייה והמגוהצת של הוגוורטס, שמונחת על חזהו.
"אנחנו במקום הכי טוב, טיק," הוא אומר, "הוגוורטס זה הכי פחות נורא."
"למה זה חייב להיות 'הכי פחות נורא'?" היא שואלת ונימת התרסה מתגנבת לקולה, "רק בגלל שאנחנו גמדוני בית נגזר עלינו חיים אומללים?"
הוא משפיל את ראשו, שותק.
"זה לא כזה נורא, טיקי," הוא אומר לבסוף, "טוב, אולי חוץ מהקטע של החתונה, אבל מותר בהוגוורטס-"
עיניה הרחבות ככדורי טניס מתמלאות אש כשהיא נזכרת.

סעיף 11 חלק 2 קובע כי לגמדוני בית אסור לנהל נישואים חוקיים. חבר המועצה לוציוס מאלפוי אומר בפרוטוקול שהם אינם מסוגלים לחוש רגשות כמונו.

דמעה עגלגלה זולגת מעיניה כשטיקי ממלמלת בשקט את ההמשך של החוק.

הם נועדו כדי לשרת אותנו.

"מה קרה, טיקי?" שואל פליקס בקול רך כשהיא מתחילה לבכות בשקט.
"למה זה מגיע לנו, פליקס?" טיקי שואלת בין יפחה ליפחה.
פליקס שותק, ואז אומר בלחישה:
"אני לא יודע."
היא הודפת את זרועותיו, מתרוממת.
"אני רוצה ללכת להוגוורטס!"
פלירס מכסה את פיו בכף ידו, המום.
"די, טיקי," הוא מנסה להרגיע אותה, "את כבר בהוגוורטס."
"זה," טיקי מצביעה על המטבח המלוכלך ועל הגמדונים שעובדים קשה ועוד מאמינים שזה הייעוד שלהם, ועליהם להיות מאושרים, "לא הוגוורטס!"
פליקס שותק, הפעם מזעזוע והלם מוחלט.
הוא מתרחק ממנה צעד.
היא מסתכלת על המיטות הנוקשות והקטנות, על מעט הילדים שמשחקים בדברים שמצאו בפח הזבל, והחלטה נחרצת בתוכה.
"אני- אני רוצה ללמוד קסם," טיקי אומרת, כמעט בלי קול, "אני רוצה לעזור לכל הגמדונים."
פליקס מצחקק כמטורף בחרישיות.
"זה- זה לא נורמלי, טיק," הוא אומר, מטלטל את ראשו.
"אני- אני לא אוותר," היא טועמת את טעמן של המילים הנחושות, הלא מוכרות האלה, שלא עלו על פי גמדון בית כבר שנים.
פליקס מניד בראשו.
"איך תעשי את זה?"
"אולי אני יבקש עזרה מאמא שלי?" טיקי ממלמלת, וישר אחרי שנייה מבינה שהרעיון לא טוב.
היא רק תטביע את יגונה בבירצפת על הבת המוזרה שיצאה לה, תכריח אותה תמרק עוד סירים, ותסרב בתוקף.
וטיקי יודעת מי יכול לעזור לה.
מי הבן אדם שיכול לעזור לה.
"א- אני יבקש מכבוד פרופסור מקונגל," היא לוחשת.
"את משוגעת?" פליקס לוחש אליה בחוזק, "היא המנהלת של כולנו! היא יכולה לפטר אותך ואת אמא שלך, ואולי אפילו אותי! את מסכנת את כולנו, טיקי!"
טיקי מפנה את ראשה אל תקרת המטבח.
"אני רוצה," היא אומרת, "ואני- אני לא אוותר."
"לכי," הוא אומר לה בזעף, "לכי לעשות את הדברים המטורפים שלך. אם יפטרו אותך, בואי להגיד לי אחר כך שצדקתי."
טיקי מחייכת לפליקס.
"אני אצליח," היא אומרת בחצי- נחישות, מנסה ללמוד מה זה ביטחון עצמי.
פליקס רק מניד בראשו, מסתכל עליה כאילו היא כבר מתה או משהו כזה.
"את נשמעת כמו בן אדם," הוא אומר לה, "וזה רע, טיקי. אנחנו לא בני אדם. את רק גמדונת בית קטנה ולא יפה במיוחד, שכל תפקידה הוא לנקות ולסדר. מה את כבר יכולה לעשות?"
"לנסות," טיקי עונה בנחישות, "אני יכולה רק לנסות."
"טיקי, לא!" קורא פליקס כשהיא מתרחקת ממנו, לכיוון היציאה, "אנחנו עדיין לא מוכנים, אנחנו רק בני 11, אסור לנו לצאת-"
"-ביי, פליקס," טיקי מנופפת לו בחיוך, "תשמור על עצמך."
"תיזהרי, טיקי!" הוא צועק, "זה יותר מידי מסוכן!"
היא רק מחייכת אליו, נזכרת בכל השעות שהעבירו ביחד בשטיפת כלים.

טיקי מניחה לריחות החדשים לסחרר אותי, לנטוע בי אומץ לקראת מחר.

ואז זורקת את המגש על הרצפה, יוצאת מהמטבח פעם ראשונה אל העולם.

		הפרק הבא