מסמכי החצויים *תרגום* *גמור*

קודם כ רציתי להגיד שזה לא הסיפור היחיד של פרסי ג'קסון שאני מתרגם, אני מתרגם עכשיו עוד אחד וזה הקישור אליו:

https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=11219&showchap=1

פרסי ג'קסון והמרכבה הגנובה:

הייתי בשיעור החמישי שהיה מדעים, כשלפתע שמעתי רעשים מבחוץ.

סקוואק! אווו! סקריץ'! הייה!
זה היה נשמע כאילו מישהו היה מותקף על ידי ציפורים משוגעות, ותאמינו לי, הייתי כבר בסיטואציה כזו. 

לא נראה שאף אחד אחר שם לב למהומה.

עבדנו במעבדה וכולם דיברו, אז לא היה לי קשה מדי להציץ מהחלון בזמן שהעמדתי פנים שאני שוטף את המבחנה שלי.לא טעיתי.

בסמטה הייתה נערה עם חרב שלופה. היא הייתה גבוהה ושרירית כמו שחקנית כדורסל, עם שיער בצבע חום. 

היא לבשה מכנסי ג'ינס, מגפי לחימה וז'קט. 

היא שיספה להקה של ציפורים שחורות בגודל עורבים.

הרבה נוצות בצבצו מהבגדים שלה, ומעל העין השמאלית שלה היה חתך רציני. 

בזמן שצפיתי, ציפור אחת ירתה בה נוצה כאילו הייתה חץ, והיא נתקעה לה בכתף.

היא קיללה ודקרה לכיוון הציפור, אבל זו כבר עפה משם.

לרוע המזל, הכרתי את הנערה הזאת. 

זו הייתה קלאריס, אויבת ותיקה שלי ממחנה החצויים.

בדרך כלל, קלאריס גרה במחנה כל השנה, ולא היה לי מושג מה היא עושה באמפר איסט סייד באמצע זמן הלימודים, אבל היה ברור שהיא בצרות.

ושהיא לא תשרוד הרבה זמן. עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות.
"גברת ווייט," אמרתי, "אפשר ללכת לשירותים? אני חושב שאני עומד להקיא."

מכירים את זה שהמורים אומרים שמילת הקסם היא בבקשה? זה לא נכון. מילת הקסם היא להקיא.

זה יוציא אותך מהכיתה במהירות האור".

לך!" אמרה גברת ווייט.
רצתי לדלת, מוריד תוך כדי את משקפי ההגנה שלי, הכפפות ואת סינר המעבדה.

הוצאתי את כלי הנשק הכי טוב שלי - עט כדורי ששמו אנקלוסמוס.

אף אחד לא עצר אותי במסדרונות.

הגעתי לסמטה בדיוק בזמן כדי לראות את קלאריס מוחצת ציפור עם הצד השטוח של הלהב, כאילו היא חובטת כדור בייסבול. 

הציפור צייצה והתגלגלה הלאה, התנגשה בקיר הלבנים וגלשה לתוך פח זבל.

ועדיין נותרו לקלאריס עוד כתריסר ציפורים רוחשות סביבה.

"קלאריס!" קראתי.היא הביטה בי בהלם.

"פרסי? מה אתה עושה – "היא נקטעה בעקבות מטח של חיצי נוצות שהתעופפו מעליה וננעצו בקיר."

זה בית הספר שלי," אמרתי.

"איזה ביש מזל," קלאריס רטנה, אבל היא הייתה עסוקה בלהרחיק ממנה את הציפורים כך שהיא לא התלוננה הרבה.

הרמתי את הפקק מהעט שלי, שצמח לחרב באורך של מטר, והצטרפתי לקרב, משסף ציפורים ומסיט את חיצי הנוצות בעזרת הלהב. 

יחד, אני וקלאריס שיספנו וחבטנו עד שכל הציפורים הפכו לערימת נוצות על הקרקע.

שנינו התנשמנו בכבדות. היו לי כמה שריטות, אבל אף אחת לא הייתה כל כך רצינית.

היה לי רק נוצה אחת שננעצה בזרוע שלי. לשמחתי, היא לא נכנסה עמוק מדי.

בהנחה שהיא לא רעילה, אני אהיה בסדר.

לקחתי שקיק אמברוסיה מהז'קט שלי, איפה שתמיד שמרתי חפצים למקרי חירום, חתכתי פרוסה אחת לשתיים והצעתי קצת לקלאריס.

"אני לא צריכה את העזרה שלך," היא רטנה, אבל עדיין לקחה את האמברוסיה.

אכלנו כמה חתיכות- לא יותר מדי, כי מזון האלים יכול לשרוף אותך אם אתה אוכל יותר מדי.

כנראה בגלל זה אין הרבה אלים שמנים.

בכל אופן, אחרי כמה שניות החבורות והשריטות שלנו נעלמו.

קלאריס החזירה את החרב שלה לנדן וניקתה את ז'קט הג'ינס שלה.

"טוב... אז להתראות.""רגע!" אמרתי, "את לא יכולה סתם ככה להסתלק".

"ברור שאני יכולה".

"מה קורה פה? מה את עושה מחוץ למחנה? למה הציפורים האלה תקפו אותך?",

קלאריס דחפה, או ניסתה לדחוף אותי, לפחות.

הייתי כבר רגיל לטריקים שלה, אז זזתי הצידה והיא חלפה על פני.

"נו באמת," אמרתי. "כמעט נהרגת בבית הספר שלי. זה הופך את זה לעסק שלי".

"זה לא!".

"תני לי לעזור".היא התנשמה ברעד.

הייתה לי תחושה שהיא עומדת לפוצץ אותי מכות, אבל היה מבט שונה בעיניים שלה, היא כנראה הייתה בצרות צרורות.

"אלה האחים שלי," היא אמרה. "הם מתעללים בי".

"אה," אמרתי, לא בדיוק מופתע. לקלאריס היו הרבה אחים במחנה, וכולם התעללו אחד בשני.

זה די צפוי, הם הרי הם ילדים של אל המלחמה, ארס. 

"מיי האחים? שרומן? מרק?",

"לא," היא נשמעה מפוחדת יותר מאי פעם. "האחים בני האלמוות שלי. פובוס ודיימוס."

ישבנו על ספסל בפארק, וקלאריס סיפרה לי את כל הסיפור.

לא הייתי מודאג במיוחד בקשר לבית הספר. 

גברת ווייט פשוט תניח שהאחות שלחה אותי הביתה, והשיעור השישי היה נגרות. מר בל אף פעם לא בדק נוכחות.

"רגע, תני לי להבין," אמרתי. "לקחת את המכונית של אבא שלך לקניון ועכשיו היא נעלמה?",

"זו לא מכונית," נהמה קלאריס. "זו מרכבת מלחמה! והוא אמר לי לקחת אותה. זה כמו... מבחן. אני הייתי אמורה להחזיר אותה בשקיעה. אבל – "

"האחים שלך גנבו תרכב".

"מרכבה," היא תיקנה.

"הם בדרך כלל נוהגים בה, אתה מבין? והם לא אוהבים את העובדה שמישהו אחר נוסע בה. אז הם גנבו לי את המרכבה והבריחו אותי עם ציפורי-חיצי-הנוצות האיומות האלה".

"חיות המחמד של אבא שלך?""הם שומרים על המקדש שלו. בכל מקרה, אם אני לא אמצא את המרכבה..."

היא נראתה כאילו היא הולכת למות. לא האשמתי אותה.

ראיתי פעם את אבא שלה, ארס, כועס, וזה לא היה מחזה מלבב במיוחד.

"אני אעזור לך," אמרתי.היא עיוותה את פניה. "למה? אני לא חברה שלך".לא יכולתי להתווכח עם העובדה הזו.

קלאריס הייתה אכזרית כלפיי מיליון פעם, אבל עדיין, לא אהבתי את הרעיון שארס יפרק מישהו מכות. 

בדיוק עמדתי להסביר את זה לקלאריס, כשקול של גבר מאחורי קרא, "'סתכל, נראה לי שהיא בכתה!"

זה היה נער כבן חמש עשרה, שנשען על עמוד חשמל. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס משופשפים, טי שירט שחור וז'קט עור.

על השיער שלו הוא חבש בנדנה. בחגורה שלו הייתה סכין. העיניים שלו היו בצבע של אש.

"פובוס." קלאריס קימצה את אגרופיה. "איפה המרכבה, זיבלון?"

"את איבדת אותה", אמר,"אל תשאלי אותי".

"יא חתיכת – "קלאריס שלפה את החרב שלה ותקפה, אבל פובוס נעלם מיד והלהב התנגש בעמוד החשמל.
פובוס הופיע בספסל לידי.

הוא צחק, אבל הפסיק כשתקעתי לו את אנקלוסמוס בגרון.

"כדאי שתחזיר את המרכבה," אמרתי לו, "לפני שאני מתחיל לכעוס.

"הוא לגלג וניסה להיראות מאיים, או לפחות כמה מאיים שאפשר להיראות עם חרב מונחת מתחת לסנטר.

"מי זה החבר הקטן שלך, קלאריס? עכשיו את גם צריכה עזרה במלחמות שלך?"

"הוא לא החבר שלי!" קלאריס שלפה את החרב שלה מעמוד החשמל.

"הוא אפילו לא ידיד שלי. זה פרסי ג'קסון".

משהו השתנה בהבעה של פובוס. הוא נראה מופתע, אפילו קצת מפוחד.

"הבן של פוסידון? זה שהכעיס את אבא? זה טוב מדי, קלאריס. מסתובבת עם אויבים?"

"אני לא מסתובבת איתו!"העיניים של פובוס בהקו באור אדום.
קלאריס צרחה. היא הצליפה באוויר, כאילו היא מותקפת על ידי חרקים בלתי נראים.

"בבקשה, תפסיק!"

"מה אתה עושה לה?" צעקתי.קלאריס צעדה אחורנית לתוך הרחוב, מצליפה בחרב שלה לכל הכיוונים.

"תפסיק!" אמרתי לפובוס. וקירבתי את החרב שלי קצת יותר קרוב לצוואר שלו, אבל הוא נעלם, והופיע בחזרה ליד עמוד חשמל.

"אל תתרגש יותר מדי, ג'קסון," אמר פובוס. "אני רק מראה לה את מה שהיא פוחדת ממנו".

קלאריס התמוטטה, נושמת בכבדות.

"יא חרא," היא אמרה. "אני... אני עוד אתפוס אותך".

פובוס הסתובב לכיווני. "מה איתך, פרסי ג'קסון? ממה אתה מפחד? אני אגלה זאת, אתה יודע. אני תמיד מגלה".

"תחזיר את המרכבה," ניסיתי להישמע מאיים, "ניצחתי את אבא שלך פעם אחת. אתה לא מפחיד אותי".

פובוס צחק. "אין שום דבר שצריך לפחד ממנו חוץ מהפחד עצמו. ככה אומרים, לא? טוב, אז תן לי לגלות לך סוד חצוי. אני הפחד.

ואם אתה רוצה למצוא את המרכבה, לך תיקח אותה.

היא נמצאת מעבר למים, במקום שבוא חיות הפרא הקטנות נמצאות- בדיוק סוג המקום שאליו אתה שייך".

הוא נקש באצבעותיו ונעלם, והשאיר אחריו שובל אד צהוב. 

פגשתי בחיים שלי הרבה אלים ומפלצות שלא אהבתי, אבל פובוס ניצח בקטע הזה את כולם.

אני לא אוהב בריונים. אף פעם לא הייתי מלך הכיתה, ואת רוב החיים שלי ביליתי בהתגוננות מפני בריונים שניסו לאיים עליי ועל החברים שלי. 

זה שפובוס צחק עלי וגרם לקלאריס להתמוטט רק בזה שהסתכל עליה... רציתי ללמד את הבחור הזה לקח.
עזרתי לקלאריס לקום. הפנים שלה היו מכוסות בזיעה."עכשיו את מוכנה  לקבל עזרה?" שאלתי.
נסענו ברכבת התחתית, מתצפתים כדי למנוע עוד צרות, אבל אף אחד לא הפריע לנו.

בדרך קלאריס סיפרה לי על פובוס ודיימוס.

"הם אלים זוטרים," היא אמרה. "פובוס הוא פחד. דיימוס הוא אימה"

"מה ההבדל?"
קלאריס הקדירה את פניה. "דיימוס גדול ומגעיל יותר, הוא טוב יותר בלהפחיד קהל. פובוס הוא יותר, כאילו, אישי. הוא נכנס לראש שלך".

"ממנו הגיעה המילה פוביה?"

"כן," רטנה. "הוא מאוד גאה בזה. כל המלים מהשורש הזה נקראות על שמו. הזיבלון."

"אז למה הם לא רוצים שתיסעי במרכבה?"

"זה טקס כזה שהילדים של ארס עושים כשהם מגיעים לגיל חמש עשרה. אני הראשונה שעושה אותו כבר הרבה זמן."

"יפה לך."

"תגיד את זה לפובוס ודיימוס. הם שונאים אותי. אני חייבת להחזיר את המרכבה למקדש."
"איפה המקדש?""מזח 86. האנטרפד"(מוזיאון שנמצא על נושאת מטוסים בניו יורק).

זה נשמע הגיוני כשחשבתי על זה. אף פעם לא הייתי על סיפון נושאת המטוסים, אבל ידעתי שהיא משמשת בתור מוזיאון צבאי. 

כנראה שיש בה רובים ופצצות וכל מיני דברים מסוכנים- בדיוק סוג המקום שאל המלחמה ירצה לבלות בו את זמנו החופשי.

"יש לנו בערך ארבע שעות עד השקיעה," שיערתי. "זה צריך להספיק".

"אבל למה פובוס התכוון, 'מעבר למים'? אנחנו על אי, למען זאוס! זה יכול להיות בכל כיוון!"

"הוא אמר משהו על חיות פרא," נזכרתי. "חיות פרא קטנות."

"גן חיות?",הנהנתי. גן חיות מעבר למים יכול להיות גן החיות בברוקלין, או אולי... מקום שקשה יותר להגיע אליו, עם חיות פרא קטנות.

מקום שאף אחד שיחפש מרכבת מלחמה לא יחשוב עליו.

"אולי המרכבה נמצאת באי סטטן," אמרתי. "יש להם שם גן חיות קטן".

"אולי," אמרה קלאריס. "זה נשמע כמו מקום נידח- בדיוק המקום שפובוס ודיימוס יחביאו משהו.

אבל אם אנחנו טועים – "

"אין לנו זמן לטעויות."

הפרק הקודם		הפרק הבא